בית יצחק חושן משפט קפ

לר"ש לוקין דהרי העשה קדים ובודאי קאי העשה על שיעור שלם כמו כל עשין רק שמ"מ הוי לאו הניתק לעשה וכיון דהעשה נאמר על שיעור שלם וכולל הלאו יותר

(ד) ומיושב ג"כ דברי רש"י פסחים פ"ג שנראה מרש"י דלר"ש לקי על בל יראה ועיין מה שכתבתי בספרי ב"י לא"ח. וכעת מבואר יותר דלר"ש עשה דתשביתו מחצות ובל יראה אינו עובר רק בלילה וע"כ העשה לא בא לנתק הלאו אם כן העשה בכזית והלאו בכל שהו אבל לר"י ל"ה לאו שקדמו עשה. ואף לפירש"י שהבאתי לעיל דתשביתו ביטל והכונה דבחצות יהי' מושבת ואלאו עובר לאחר חצות והוי לאו שקדמו עשה מ"מ לא לקי דהלאו אינו כולל יותר דלא ס"ל לר"י כ"ש למכות. מיהו י"ל אף לר"ש אינו לוקה משום בל יראה בח"ש לפ"מ שכ' הריטב"א דטעם דר"ש משום אחשבי' וזקיני ח"ץ כתב סי' פ"ו דאחשבי' ל"מ רק במידי דאכלה וע' במ"ל פח"י דשבת שתמה על ח"צ מרש"י שבת ע"ב ועי' מ"ש בספרי ב"י חא"ח סי' י' אות י' ליישב דברי המק"ח. ועי' בישוי"ע סימן תמ"ב

הנה תוס' ד"ה דהא איתקש כ' וקשה לרשב"א אמאי לא יליף כרת להשבתת שאור מדאיתקש לאכילת חמץ. וכ' הצל"ח דע"כ בע"פ ליכא כרת בהשבתה מדאיצטריך מיום הראשון עד יום השביעי למעט אוכל בע"פ שאינו בכרת והלא בלא"ה הוא בכרת משום שלא הושבת וע"כ ליכא כרת. וע"כ קו' תוס' אפסח גופי' אמנם שוב ילפינן שאור שאור לגז"ש כמו שעל שאור הנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור שהוא מעי"ט א"ח כרת כן על שאור שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם א"ח כרת. וגז"ש עדיף מהיקש ואפי' נימא דהיקש עדיף מ"מ הגז"ש גילוי מלתא שגם ההיקש לא ניתן לכרת

(ה) והנה בספרי ב"י ליו"ד ח"ר סי' מ"ה אות ו' הבאתי קו' הרמ"ץ איך הוכיח ר' עקיבא דתשביתו מעי"ט דילמא ביו"ט ואי דהבערה. אב מלאכה ועשה אינה דוחה לא תעשה ועשה ועוד דל"ה בעידנא דתיכף חייב משום הבערה ותשביתו מקיים כשנשרף כיון דתשביתו קאי ביו"ט שוב י"ל דאיתקש לאכילת חמץ דבכרח ועשה שיש בו כרת דוחה לל"וע אף שלא בעידנא כמ"ש תוס' זבחים ל"ג ועיי"ש מה שתירצתי בדרך חריף. וכעת נ"ל לתרץ באופן אחר. עפ"י מ"ש בספרי ב"י ליו"ד ח"ר סי' נ"ד אות ג' ליישב קו' תוס' פסחים צ"ג אהא דר"ע ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דמנ"ל לר"ע דהרי הוא ס"ל מישאל ואלצפן הי' והי' יכולין לטהר. דלא ס"ל כר' יצחק. וכתבתי דר"ע ס"ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמא מת ולא יאמר זב וע"כ יש לך שעה שזב משתלח ולא טמא מת כדאמרינן דף ס"ז. ול"ק קושית אביי יאמר זב ואל יאמר מצורע די"ל דקרא איצטריך למצורע מוסגר. וס"ד יקוץ בהרתו לקיים מצות פסח ומעיקרא ישחטו ויזרקו עלי' וזה הוה בעידנא כמו שכתב תוספות פסחים נ"ט וע"כ דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דמחוסר מעשה וה"ה על מצורע דמחוסר מעשה הקציצה ומקרא זה יליף ר"ע דאין שוחטין וזורקין ומיושב קושית תוספות אך קשי' דיקוץ מקודם ואי דל"ה בעידנא עשה דפסח דבכרת דוחה לא תעשה אף שלא בעידנא. כמ"ש תוס' זבחים ל"ג וע"כ מוכח דר"ע ס"ל דאינו דוחה ל"ת שלא בעידנא אף בכרת. א"כ לשיטתי' שפיר הוכיח דאי ביו"ט מי שרי ואי דעשה דכרת דוחה ל"ת אף שלא בעידנא הרי מוכח מקרא דוישלחו מן המחנה דאינו דוחה כנ"ל וזה דרך חריף. (ודע דקשי' לי לפמ"ש בספרי שם סוף אות ד' דמצורע מוסגר לא טעין ספירה וכ"כ תוס' בכורות ל"ד אמאי לא אמר במגילה אין בין מצורע מוסגר למחלט שזה טעין ספירה. ושמא זה בכלל תגלחת וקרבן דאמרינן שם)

(ו) ובספרי ב"י ליו"ד ח"ב סי' קע"ג אות ו' כתבתי דבר נכון ליישב קו' הגאון מ' אברהם ברודא שהקשה איך הוכיח הגמ'. דס"ל לר"ע אין ביעור אלא שריפה מדהוכיח דתשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט מי שרי ואס"ד דתשביתו בכל דבר מותר בי"ט דלמא לעולם השבתתו בכל דבר אמנם גם שריפה בכלל ומדהתירה התורה שריפה ג"כ מוכח דתשביתו מעיו"ט. וביען ששם קצרתי על כן אבאר כאן יותר עוד הקשה הפנ"י דילמא השבתתו בכל דבר ומ"מ אסור ליתן לכלבים דאחשבי' להבערה כפירש"י ביצה כ"ז עוד קשה לי לפמ"ש המ"ל פ"א מחומ"צ דמפרר אסור בשבת משום טוחן כיון דצריך לפרר דק דק וכ"ע מודה דחייב חטאת משום טוחן. וטחינה אסור ג"כ ביו"ט דרך מלישה ואילך מותר באוכל נפש כמ"ש תוס' ביצה ג' בשם הירושלמי וכ' הט"ז סי' תצ"ה בשם מהרש"ל בטחינה אסור מדאורייתא ביו"ט. ולפ"ז איך דייק דבא דאין ביעור אלא שריפה דאס"ד השבתתו בכל דבר לבער בדבר אחר והרי בעי פירור וטוחן אסור מדאורייתא ביו"ט. ודא קושיא רבתי. אמנם יש ליישב דבירושלמי הובא בתוס' ביצה ג' דרשינן ושמרתם את המצות שסמוך לאך אשר יאכל לכל נפש אותן מלאכות שמלישה ואילך מותרות דאז צריך שימור אבל מקודם כגון טוחן אסור. אמנם רבא דאמר בפסחים מ' שימור מעיקרא בעינן היינו תיכף לאחר קצירה או אף בשעת קצירה ס"ל טוחן מותר ביו"ט מדאורייתא. על כן איהו כשיטתי' שפיר הוכיח דלדידיה טוחן ל"ה איסור דאורייתא בי"ט. אך לפוסקים דשימור ל"ה רק מדרבנן נראה דשימור דקצירה ל"ה רק מדרבנן אבל שימור דלישה הוי מדאורייתא לפ"ז גם לרבא טוחן הוי מדאורייתא אך מרמב"ם משמע דכל עיקר השימור מדרבנן על כן יש לעיין עוד

(ז) אמנם בישוב כל הקושיות כתבתי הנה אם אין ביעור חמץ אלא שריפה ליכא למימר דבתשביתו יש כרת כקו' הרשב"א מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה משמע דאינו חייב רק משום אכילה ותיפוק לי' דחייב כרת משום שעבר על לא יראה לך שאור דבאכילה ביטל מ"ע דתשביתו דהוא רק בשריפה. וע"כ בתשביתו ליכא כרת אבל אם השבתתו בכל דבר ואף באכילה היא משבית כמ"ש בעל המאור לר"ש א"כ לעולם בתשביתו איכא כרת והא דחייב באכל הוא משום אכילה ולא משום תשביתו דגם באכילה הוא משבית ומעתה הוכיח רבא דר"ע ס"ל אין ביעור אלא שריפה ומוכח מקרא דבתשביתו ליכא כרת ואם כן איך יבער ביו"ט והלא אין עשה דוחה ללת"וע דיו"ט דאס"ד השבתתו בכל דבר ומ"מ אסור להשבית בי"ט משום אחשבי' ולפרר וזורה לרוח אסור משום טוחן. מ"מ אם השבתתו בכל דבר יש ללמוד מהיקש דבתשביתו איכא כרת כמ"ש תוס' ואי דלמה כתיב כרת באוכל ותיפוק לי' משום ביטל מצות השבתה זה אינו דבאכילה ג"כ משבית וכיון דילפינן בכרת בתשביתו שוב עשה שיש בו כרת דוחה לת"וע. ושוב מותר הבערה ואי דאפשר לקיים בשאר השבתות זה אינו דגם במפרר איכא עול"ת דטוחן וכן לכלבים משום אחשבי'. על כן מותר לבער ביו"ט ואיך דייק ר"ע דהשבתה מעיו"ט וע"כ ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וליכא כרת בהשבתה ואין עשה דוחה לת"וע

ולפי מה שכתבתי בספרי חיו"ד ח"א סי' נ"ז מיושב ג"כ קושית הנ"ל דשם כתבתי לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א הובאו בתומים סימן ל"ד דכל קבורת מת מצוה הו"ל משאצל"ג כיון שאינו נהנה מהמלאכה ואינו עושה אלא לסלק המת מעלי'. ואף דתוס' כ' בשבת ק"ו דתיקון מצוה הוי צורך גופי' זה דוקא כשהמצוה על כל ישראל כגון מילה ושריפת בת כהן משא"כ קבורת קרובים אינו אלא על הקרובים וה"ה שריפת חמץ אינה אלא על הבעלים כמ"ש נובי"ק א"ח סי' ט"ו. ולפ"ז קשי' על ר"ע דהוכיח דתשביתו מעי"ט דאי ביו"ט מי שרי והלא הו"ל משאצל"ג דאינו עושה אלא לסלק הנזק. אך למ"ד אין ביעור חמץ אלא שרפה האפר מותר והוה תיקון ממש והוי מלאכה הצריכה לגופה לתקן האפר ושפיר הוי מלאכה ומזה דייק רבא דר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דאז האפר מותר דאס"ד השבתתו בבל דבר האפר אסור והו"ל משאצל"ג ועיין בספרי ב"י לא"ח סי' ל"ד אות ה' מ"ש בענין אם תיקון מצוה הוי צורך לגופו ע"ש

(ח) והנה בעיקר פלוגתא דאביי ורבא דאביי יליף מאך ביום הראשון תשביתו ופי' תוס' דיליף מיתור הקרא דלמ"ל קרא דתשביתו והלא בלא"ה כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא ורבא יליף מלא תשחט י"ל דאזלי לשיטתייהו. דהשאג"א הקשה אמאי הוה תשביתו קרא מיותר הרי איצטריך לנתוקי מלאו לעשה. אמנם לפ"מ דאמרינן בתמורה ד' דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי א"כ גם בל יראה ל"ה ניתק לעשה ולוקין על בל יראה. אך הרמב"ם כ' בה' תמורה דמה"ט ל"ה תמורה לאו הניתק משום דלאו כולל יותר מעשה. דציבור ושותפין אין עושין תמורה ופירשתי בספרי ב"י ליו"ד ח"ב סי' נ"ז דקשי' לרמב"ם דהרי בגזל איכא תרי לאוי דאיכא ג"כ לאו דלא תעשוק כקו' תוספות חולין פ"א ולכן כ' הרמב"ם דאיכא ב' לאוי ועוד דהלאו כולל יותר והיכא דאיכא תרתי למעליותא ל"ה ניתק לעשה. ובעיקר הדין דבציבור ושותפין עובר בלאו. כ' הלב ארי' וראש יוסף דלאביי דאי עביד מהני ומ"ה לקי א"כ בציבור ושותפין דל"מ לא לקי ג"כ אבל לרבא דל"מ ומ"מ לקי דעבר אמימרא דרחמנא ציבור ושותפין לקו. ואני כתבתי בספרי שם דזה ליתא לפמ"ש בשעה"מ פ"ג מגירושין ונוב"י חאה"ע סי' קכ"ט דדוקא היכי דל"מ משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי אבל היכא דבלא"ה ל"מ לא לקי ג"כ א"כ בציבור ושותפין דל"מ משום דאיתקש תמורה למעשר דליתא בשותפות על כן לא לקי גם לרבא. אמנם כתבתי דהדבר חליא במחלוקת בדרך זה דלרבא אמרינן דמ"ה מהני בתמורה משום דכתיב והי' הוא ותמורתו יהי' קודש א"כ קאי המיעוט על והי' דדוקא ביחיד קודש אבל לא בציבור. אבל הלאו קאי גם אציבור. אבל לאביי מקשה שם בתמורה למ"ל והי' בלא"ה מהני ותירץ דה"א תצא זו ותכנס זו קמ"ל. דשניהם קדושין א"כ אס"ד דהא דנאמר בלשון יחיד קאי על והי' הוא ותמורתו הי' לנו לומר בציבור תצא זו ותכנס זו וע"כ צ"ל לאביי דקאי לשון יחיד על הלאו ובציבור ליכא לאו כלל וע"כ סוגיא דתמורה דאמרינן דלא אתי חד עשה ועקר ב' לאוי הוא לדברי אביי דל"מ אמר דהלאו כולל יותר. דלאביי אינו כולל יותר. והרמב"ם פוסק כרבא ולכן אמר שהלאו כולל יותר. ולפ"ז אביי כשיטתי' דבתמורה לקי משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. וה"ה בבל יראה לוקה ול"ה תשביתו ניתק לעשה ולכן למד מיתור קרא תשביתו מעי"ט. אבל רבא ס"ל אתי חד עשה ועקר תרי לאי. ובתמורה הטעם דהלאו כולל יותר ובכאן ס"ל גם נשים בעשה דתשביתו דלא חמירי מאנשים. על כן הלאו אינו כולל יותר. ואיצטרך תשביתו לעשה ולכן יליף מלא תשחט

(ט) וכבר כ' קצת כעין זה באור חדש פ' תולדת. אך זה קשי' לפמ"ש בספרי ב"י לא"ח סי' ס"א דלמ"ד גורם לממון לאו כממין רק דיליף מלא ימצא ובודאי עשה דתשביתו קאי ג"כ אגורם לממון כמ"ש בשאג"א דלא יתכן שיהי' חמור ג"ל מממון גמור דילקה אגל"מ. וע"כ גם בזה העשה לנתיקי אתי. א"כ תשביתו איצטריך לניתק חד לאו כגון בגל"מ. אמנם י"ל דבגל"מ ליכא עשה תשביתו כיון שאינו