בית יצחק חושן משפט קעט

לאמדוהו למלקות. עיי"ש מכות ג' א"כ ל"ש זה היכא דכרת פוטר דמלקות חייב על ב"י עבר קודם אכילה. אך לפי' השני שכתבתי שם אות ג' דכיון דא"ח על האכילה משום שביטל דקלב"מ הוי כביטלה אחר כעין שכ' תוס' גיטין ג' ה"ה בחמץ שאכלה לרנב"ה הוי כביטלה אחר ואין לחייב מלקות משום ב"י ונכונים דברי מצד זה ודו"ק

בעזה"י דרוש כג לשבת הגדול תרנ"ה פה לבוב בסוגיא דתשביתו פסחים ד"ה

(א) הנה רש"י פירש כתיב שבעת ימים אפילו שעה אחת לא יעבור וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הרי שהה בו שעה אחת וקשה לפמ"ש תוס' דף כ"ט ע"ב דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עלי' א"כ קרא דשבעת ימים קאי לאיסור משהה חמץ שלא לבערו וקרא דתשביתו במשהה חמץ ע"מ לבערו דאינו עובר והחיוב להשבית. הן אמת דהשאג"א סי' פ' הוכיח דר דרש"י ס"ל משהה חמץ ע"מ לבערו עובר עלי' דלא כר"י אמנם הרי דברי הר"י מוכרחים מדברי הגמ' דף כ"ט דאמרינן לריה"ג מעל משום דהגזבר יכול לפדות החמץ ולהסיק תחת תבשילו. ואיך יפדה ויעבור על בל יראה וע"כ משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עלי' ואי אפשר לחלוק על זה וע' לקמן מ"ש ליישב שיטת רש"י א"כ קשי' כנ"ל. ונ"ל ליישב דהנה בשאג"א סי' פ"א הקשה דאיך יתכן שיהי' מותר' לעבור בלאו ע"מ לתקן וכי מותר לגזול ע"מ לשלם והרי ילפינן מקרא גונב ע"מ לשלם בר"פ איזהו נשך

וכ' במק"ח ס"ס ת"ל ליישב דדוקא בנכתב העשה לתקן הלאו כגון בגזל ודאי אסור משא"כ בלאו שקדמו עשה שיש קיום מצוה אף שלא עבר על הלאו והעשה לא לתקוני ללאו בא רק למצוה באפי נפשי' הלאו נאמר על תנאי אם לא ירצה להשבית. ודבריו צריכין ביאור דהרי אדרבה אמרינן במכות ט"ז דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ועיין מ"ש בספרי בית יצחק לא"ח וצ"ל למאי דמסקינן שם דאף דבאונס שגירש הו"ל לאו שקדמו עשה מ"מ גלי קרא דהעשה לנתיקי ללאו דכתיב כל ימי' ויפרש המק"ח שם גם כן הכונה דעל תנאי נאמר הלאו לא יוכל לשלחה כל ימיו אבל בגרשה על מנת להחזירה אין איסור. וכן פירש"י במכות ט"ו וזה דלא כתוס' שם ד"ה כל ימי' כלומר שכל ימי' היא בלו תהיה לאשה דלפ"ז קאי אעשה אך לפירש"י הוא תנאי בלאו. וכן פירש"י בתמורה ה' דמקשה בגמ' שם לרבא דס"ל כמדארל"ת אעל"מ ולקי אמאי באונס שגירש מחזיר ואינו לוקה ולילקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומשני שאני התם דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ופירש"י דמשמע שלא יוכל לשלחה כל ימי' שאם גירש יחזור והלכך לא עבר אמימרא דרחמנא ומשמע שלא עשה איסור כלל. והתוס' פירשו שם ג"כ פירוש אחר. (וע' תוס' מכות ט"ו ד"ה כל ימי' שכ' תוס' ובפ' עשרה יוחסין דף ע"ח פי' דקאי אולי תהי' לאשה דלעיל שכל ימי' היא בלו תהי' לאשה. בעמוד והחזיר. לע"ע לא מצאתי בפ' עשרה יוחסין. אולי ט"ס וצ"ל סוף גיטין דף צ' דשם פירש"י ואינו לוקה על שלוחו שנתקו הכתוב לעשה ומדלא פירש"י שלא עבר כלל. משמע דרש"י פי' שם כתוס'. ואמנם בגמרא משמע כפירש"י בתמורה דקשי' בגמרא דא"ל ר"פ לאביי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהי א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימי' כל ימי' בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעביד עביד הקשה הפנ"י דילמא לעולם בעלמא לא מהני ורק דלולי כל הוי אמינא דלילקי משום דעבר אמימרא דרחמנא כ' רחמנא כל ימי' לנתיקי לעשה. אבל לפירש"י במכות ניחא לפמ"ש בנוב"ת אה"ע סימן קכ"ט דהא דלקי דוקא אי ל"מ משום דעבר אמימרא דרחמנא אבל אם בלא"ה ל"מ אינו לוקה כלל. וכ"כ בשעה"מ פ"ג מגירושין א"כ שפיר קאמר רבא דאס"ד דהתורה הטילה פרט בגירושין דאם לא ימצא לא ערוה ולא דבר לא יועילו הגירושין ויצטרך לחזור. למה כתבה התורה ברונס כל ימי' להטיל תנאי בלאו והרי בלא"ה צריך להחזיר. ובלא"ה אינו לוקה דהרי גם לולא הלאו ל"מ הגירושין ואין לוקין. דל"מ גם לולא הלאו. ודו"ק). ועכ"פ כיון דבאונס הוי תנאי בלאו ה"ה בחמץ כיון שהעשה הוא מחצות ולפירש"י פסחים ד' דמדאורי' בביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ואף דלאחר חצות אינו יכול לבטלה כמ"ש התוס' הכונה דבחצות יהי' מושבת ועומד. וכן הביעור לפירש"י א"כ כיון שיכול לקיים העשה בלא הלאו הלאו דלא יראה היא בתנאי כמ"ש במק"ח. וצ"ל הא דלא אמרינן בטמא שנכנס למקדש דהוי לאו שקדמו עשה ואפשר לקיים העשה קודם עבירת הלאו נימא נמי הלאו על תנאי נאמר שאם יכנס למקדש אדעתא לצאת תיכף שלא יעבור כלל הטעם כמ"ש הרמב"ן בשיטה כת"י למכות הובא בשעה"מ פ"א ה"ג מח"ומצ. דמאי דקפיד קרא הוא על ביאת המקדש שלא יטמא ומה יועיל אם יצא נהי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תיקון על מה שנכנס משא"כ גבי אנוסה רצון הקרא שתהיה אשתו משום קנס א"כ כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו היא תיקון שליחותו עיי"ש שהאריך. ולפ"ז בחמץ לא מיבעי לפמ"ש הר"ן ריש פסחים דטעמא דקרא דעובר על בל יראה משום דילמא אתי למיכלי מיניה א"כ במשהו חמץ ע"מ לבערו ודעתו לבער תיכף דהוא עצמו מחזיר עלי' לשרפו דל"ש דילמא אתי למיכל כדאמרינן בפסחים י"א הוא עצמו מחזיר עלי' לשרפו ומיכל קאכיל עיי"ש ודאי אינו עובר על בל יראה אלא אפי' אם אין הטעם דילמא אתי למיכל מ"מ דוקא באין דעתו לשרפו ורוצה בקיומו אסרה התורה שכל משהה חמץ ע"מ לבערו לא אסרה התורה. ויבואר עוד לפנינו

(ב) ומעתה כ"ז אם תשביתו הוא מעי"ט דהוא לאו שקדמו עשה לא מיבעי' לשיטת הרמב"ם דבע"פ אינו עובר בבל יראה אלא אפי' לשיטת רש"י דב"ק כ"ט ע"ב דבע"פ עובר בב"י מ"מ אם תשביתו הוי ביטול לשיטת רש"י הכונה שיהי' מושבת ועומד מחצות והוי לאו שקדמו עשה ועל כרחך הלאו בתנאי כמ"ש. אבל אם נאמר אך ביום הראשון תשביתו היינו ביו"ט על כרחך אין סברא שיהי' ביום הראשון מושבת מעיו"ט כדמוכח מהסוגיא דר"ע דריש דע"כ מעיו"ט דאס"ד ביו"ט מי שרי דילמא הכונה שיהי' ביום הראשון מושבת היינו מעיו"ט וע"כ צ"ל דבשלמא אי ביום הראשון היינו עיו"ט אך מאך חלק ילפינן שש שעות י"ל דבשש יהי' מושבת אבל אם ביום הראשון הכונה ביו"ט על כרחך פשטי' דקרא שישבית ביום הראשון ול"ה לאו שקדמו עשה. ול"ה הלאו בתנאי רק העשה לתקן הלאובא ובודאי אסור להשהות ע"מ לבער כמו כל לאו הניתק לעשה. על כן שפיר יקשה איך אמרה תורה תשביתו והרי השהה שעה אחת ולע"ע עובר עבירה

ובזה מיושב מה שהקשה בשאג"א סימן פ"א לשיטת ר"י דמותר להשהות ע"מ לבער איך דייק בגמ' דר"ע ל"ל מתוך. דילמא לעולם אית לי' מתוך ומ"מ אסור לבער ביו"ט דבמתוך בעי צורך קצת לשיטת התוס' ובחמץ על מנת לבערו ליכא אפי' צורך קצת דמותר להשהות ע"מ לבערו ויבערו בחה"מ עיי"ש. להנ"ל ניחא דכל זה אם תשביתו מעיו"ט הוי לאו שקדמו עשה. ול"ה הלאו רק בתנאי אבל אם תשביתו היא בי"ע ל"ה לאו שקדמו עשה ואסור להשהות ע"מ לבערו והוי ביו"ט צורך קצת ואמאי אסור ביו"ט וע"כ ל"ל מתוך. וזה ישוב נכון. ושוב מצאתי בישוי"ע סי' תמ"ו שהרגיש בדבר זה

והנה בגוף הדין מ"ש התוס' דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עלי' נלפע"ד דתליא אי דרשינן טעמא דקרא לקולא דהר"ן כ' בריש פסחים דטעמא דעובר בבל יראה משום דחמץ לא בדילי מיני' וחיישי התורה דילמא אתי למיכל מיני'. ולפ"ז משהה חמץ ע"מ לבערו כיון דמתעסק לשרפו לא חיישי תורה דילמא אתי למיכל מיניה אבל אם מה שעובר בב"י מגזה"כ גם במשהה ע"מ לבערו עובר. ובזה נלפע"ד ליישב מה שקשה במשנה בהולך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער. ואמאי יחזור וישהה עד שיבא לביתו אפי' בחה"מ בשלמא בהולך לשחוט פסחו ל"ק דיעבור משום לא תשחט על חמץ אבל אם עלה למול את בנו קשי' וגם בלא שחט פסחו קשי' למ"ד דאינו עובר כשאין עמו בעזרה. ולהנ"ל ניחא דרב אשי דמשני בדף כ"ט למאן דאמר מעל כריה"ג וקשי' איך יפדה ויעבור בב"י, ע"כ ס"ל משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר וע"כ ס"ל דרשינן טעמא דקרא לקולא. ואף דסתם ר' יוסי ס"ל לא דרשינן טעמא דקרא פ"ג מ"ז דפרה כדאמרינן ביומא מ"ב סוף ע"ב למאי דגריס במשנה לר' יוסי מ"מ לר' יוסי הגלילי דס"ל חמץ מותר בהנאה י"ל דס"ל דרשינן טעמא דקרא. (וזה ניחא לגירסא דידן אבל מהרש"ל גורס בדף כ"ג ר' יוסי אומר תמה על עצמך ור' יוסי ס"ל חמץ מותר בהנאה ועיין בצל"ח דף ה' ד"ה ר' יוסי אומר וגם בדף כ"ט ע"ב צ"ל כר' יוסי ור' יוסי ס"ל לא דרשינן טעמא דקרא ע"כ ס"ל משהה חמץ על מנת לבערה עובר עלי' והדרא קו' תוס' לדוכתי'). אבל במשנה דף מ"ט דפליגי ר"מ ור"י עד כמה הוא חוזר ור' יהודה לא דריש טעמא דקרא בב"מ קט"ו וגם ר' מאיר לא דריש טעמא דקרא כמו שהוכיח במלא הרועים אות ט' טעמא דקרא אות ו'. דלא כתורת השלמים סי' קפ"ג דר"מ דריש טעמא דקרא. על כן חייב לחזור דאסור לשהות ע"מ לבערו כנ"ל. ומ"מ יש לעיין בדבר. וגם קו' שאג"א ממשנה דכיצד מפרישין בחלה דפליגי ר"א ור' יהושע שהקשה מאי איכפת לן שיחמיץ הרי ישהה ע"מ לבערו יש ליישב דס"ל ל לא דרשינן טעמא דקרא לקולא

(ג) והנה י"ל דלר"ש ל"ה לאו דבל יראה ניתק לעשה דר"ש ס"ל כל שהו למכות ול"א כזית אלא לקרבן וכ' דדוקא בל"ת ס"ל לר"ש כ"ש למכות ולא במצות עשה דבודאי לר"ש אינו יוצא ידי אכילת מצה רק בכזית ולפ"ז י"ל דגם עשה דתשביתו הוא בכזית כמו כל עשין ובל"ת דבל יראה עובר בח"ש דכל שהוא למכות. ומעתה י"ל דנהי דזה אין סברא דאחצי שיעור ילקה לר"ש דל"ה ניתק לעשה דעשה דמשביתו אינו מקיים רק בכזית ואכזית שלם אינו לוקה דהוה ניתק לעשה דלא יתכן דח"ש יהיה חמור משיעור כלל. אך זה י"ל כיון דמבואר ברמב"ם ה' תמורה דהיכי דלאו כולל יותר מעשה ל"ה לאו הניתק לעשה ולקי א"כ לר"ש הלא כולל יותר מעשה דלאו כולל ג"כ ח"ש על כן לר"ש לקי על בל יראה דל"ה ניתק לעשה. ובזה מיושבין דברי רש"י דף ס"ג שפי' במשנה דר"ש אומר אף התמיד ולקי משום לא תשחט בהדי לאו דבל יראה ואמאי לא פירש"י כן בדברי ר' יהודה. להנ"ל נכון דלר"י לא לקי על בל יראה דהוה ניתק לעשה אך לר"ש דס"ל כ"ש למכות והלאו כולל יותר פירש"י ולקי בהדי לאו בבל יראה אמנם יש לומר אף דלר"ש אינו יוצא בעשה רק בשיעור שלם מ"מ עשה שבא לנתק הלאו כיון שהלאו היא בח"ש העשה ג"כ בח"ש על כן העשה דתשביתו ג"כ בח"ש. אך זה אם הלאו קדים לעשה דהעשה בא לנתק הלאו אבל בלאו שקדמו אף למ"ד בלאו שקדמו עשה אין לוקין מ"מ