בית יצחק חושן משפט קעח

הבעל המאור דמה חומש ואשם שייך בי' כיון שמשלם לבעלים דברי' צ"ע דודאי בקדשים שחייב באחריות יש בו מעילה כמו שכ' הקצה"ח גופי' שם ס"ק ח'. דהגוף להקדש והאוכל משלם להקדש כמו גנב אצל שומר ונמצא הגנב דמשלם ורצה מזה גובה כמו גנב ובא אחר ואכלו ועי' ס"ס רצ"ד וצע"ק. ומה שתירצתי דבריו בספרי ב"י לא"ח סימן צ"ב אות ו' בין שני חצאי עיגול אינו עולה יפה דהם להקדש יש זכות שימכרו אחר הפסח אם כן שוב מועלין בו. ושמא הוצרך הבעל המאור לפרש בחמץ שקיבל עליו אחריות דהנה קשי' בשמעתין דאמרינן י"א לא מעל משום דכרת פוטר מתשלומין וקשי' דהרי מעל בשעה דאגבי' כדאמרינן בכתובות ל' וכבר הקשה כן הפלאה. ואמנם בספרי לא"ח סימן צ"ב אות ז' כתבתי דלר"ש נהי דקדשים שחייב באחריות יש בו מעילה זה דוקא מעילה דהנאה אבל מעילה דשינוי רשות כגון שסבר דהוא של חבירו ונטלה לעצמו לא מעל בקדשים שחייב באחריות ובזה ישבחי שם ב' קושיות גדולות בהא דהקשה בב"ק ע"ו ע"ב וכי שחיטה מתרת והלא פדי' מהרת ופי' תוס' דמסתמא לא ידע שהיא הקדש וקשי' דאם כן מעל בשעת גניבה ויצא לחולין וא"צ פדי' כלל. עוד הקשיתי בהא דאמרינן שם ר"י מ"ט ל"ק כר"ל והקשיתי דר"י לא ס"ל כצנועין דמיירי בהקדישו בעלים בבית גנב. וע"כ מיירי בגנב בהמות הקדש וא"א לאוקמא בבע"מ מעיקרו דאם כן מעל בשעת גניבה ויצא לחולין ושלו הוא טובח ואין חייב דו"ה. על כן ליישב קו' אלו כתבתי הדין הנ"ל. וא"כ אף בסוגין בחמץ של הקדש מיירי בחמץ שקיבל עליו אחריות דלר"ש לא מעל בהגבהה. על כן פוטר כרת ממעילה דאכילה. ובזה מיושב דברי רש"י שפי' מ"ד מעל כר"ש דמותר לאחה"פ ואפסדי' להקדש והקשה מהרש"א אמאי לא פירש"י כריה"ג ואפסדי' להקדש. להנ"ל נאמר דמ"ד לא מטל משום דכרת פוטר ע"כ כר"ש דקדשים שחייב באחריות כדידיה דמי ואין מעילה בשינוי רשות כדכתיבנא על כן לא מעל בהגבהה מ"ה ניחא לרש"י יותר דגם מ"ד מעל קאי אליבא דר"ש דחמץ אסור בפסח בהנאה ולפ"ז י"ל דבעהמ"א מפרש האוקימתא ראשונה בקדשים שחייב באחריות מטעמא דכתיבנא. ע"כ פירש גם אוקימתא דרב אחא ברי' דרבא בקדשים שחייב באחריותן. אמנם זה דוחק

(טו) ומה דקשה לדברי בעה"מ דאוקימתא דרב אחא מיירי בקדשים שחייב באחריות א"כ דילמא אוקימתא דרב אחא בר יעקב הא רבי יהודה הא ר"ש מיירי גם כן בחמץ שקיבל עליו אחריות ולא תקשה קושית הגמרא והא רב אחא בר יעקב אמר דגם לר' יהודה מותר דבחמץ שקיבל אחריות עובר בב"י ולר' יהודה בודאי אסור לאחה"פ ומה הקשה בגמ'. והנה עיין בספרי בית יצחק לא"ח סימן ע"א שהארכתי בדברי אה אהעו"ז. ושם כתבתי דאף להרמב"ם דהקדש חייב בפשיעה מ"מ בפסח פטרו חכמים מפשיעה שלא יאסר חמצו של הקדש. אמנם בדברי בעה"מ א"א לומר כן דהרי כתב דאף בפסח חייב באחריות וע"כ האוכל הזיקו ומה מקשה לרב אחא בר יעקב וצע"ג

שוב מצאתי בצל"ח ד"ה והא ראב"י שהקשה בגמ' מנלן דהדר בי' ראב"י דילמא בחמץ בשעה שנטלו לאכילה נתחייב באחריות ועדיין לא מעל (וכונתו דמיירי שסבר שהיא שלו דליכא מעילה דשינוי רשות כמ"ש תוס' בקדושין נ"ד). ותיכף עבר בב"י ואסור בהנאה ושוב לא מעל באכילה. דלא שוה מידי ומ"ד מעל כר"ש דמותר לאחה"פ דלראב"י לר"ש לא קניס דלא ס"ל כרבא. ותירץ דלראחב"י אף אם עבר אחד בחמץ בב"י מ"מ מותר לישראל אחר עיי"ש. ולפ"ז מיושבים דברי הבעה"מ דנהי דהוא קיבל אחריות ועבר בב"י מ"מ לראב"י מותר לישראל חבירו ואמאי לא מעל וע"כ דהדר בי' ראחב"י. אמנם תירוץ הצל"ח לא ניתן לאמור כמו שכ' בעצמו דבודאי כשאחד מישראל עבר בב"י אסור כל ישראל לאחה"פ מק"ו דערלה (דליכא למימר חוסם פי פרה וחורש בשור וחמור יוכיח שכן בע"ח כמו שכתבתי בראש הדרוש) ולר"ש ליכא למילף מק"ו דיליף מהיקש דדוקא בשעה שישנו באכילת מצה אסור בחמץ ולא לאח"ז ואתיא קרא לאפוקי מק"ו כמו שכ' בצל"ח. ומה שתירץ הצל"ח בתי' השני לפ"מ שהוכיח דע"כ ראב"י ס"ל גם כן כרבא דלר"ש אסור לאחה"פ משום קנס וא"כ ע"כ לא מיירי באגבהה שנתחייב באחריות ועבר בב"י דאם כן מ"ט דמ"ד מעל כר"ש והלא גם לר"ש אסור וע"כ לא מיירי באגבה רק דתחב לו חבירו ולא עבר בב"י ושוב אף לר"י מותר לאחר הפסח. אינו עולה ארוכה לדברי בעה"מ דמיירי שקיבל אחריות על החמץ ועבר מעיקרא אבל יראה. אך י"ל דגם הבעה"מ הוכיח דע"כ האוקימתא דראב"י לא מיירי בקיבל אחריות דא"כ קשי' מ"ט דר"ש כמו שכ' הצל"ח ושוב נ"ל לתרץ בפשיטות דלא מוקי הבעה"מ בחמץ שקיבל עליו אחריות רק אוקימתא דרב יוסף וס"ל מאן דאמר מעל כר"ש דדבר הגל"מ מעל כיון דהוי גל"מ לבעל האחריות שצריך לשלם הוה כמו גנב שור הנסקל מבית שומר דהוי לדידיה ככיס מלא מעות ומ"ד לא מעל ס"ל דגורם לממון ל"ה ככיס מלא מעות ומ"ה לא מעל אבל אוקימתא דראב"י דאמרינן דכ"ע ס"ל גורם לממון כממון דמי ליכא לאוקמי בקיבל אחריות דאם כן מ"ט דמ"ד לא מעל דאף דס"ל כר' יהודה דחמץ אסיר לאחר הפסח מ"מ הרי הו"ל לבעל החמץ שחייב באחריות ככיס מלא מעות וחייב האוכל כמו גנב שור הנסקל והא כ"ע ס"ל גלכמ"ד. על כן א"א לאוקמי בחמץ שקיבל אחריות. והרבה יש לעיין בדברי בעה"מ

(טז) ובעיקר דברי הצל"ח שכתב דאם קיבל ישראל אחריות על חמץ של הקדש ועבר בבל יראה החמץ אסור לאחר הפסח לכל ישראל אף לר"ש דקנסא קניס. הנה סותר דברי עצמו שכתב בנודע ביהודא סימן כ' דאף דגזלן עבר בב"י מכל מקום לנגזל לא קניס ומותר לאחר הפסח וה"ה הכי בהקדש אך י"ל דדוקא בחמץ דאיתא בעינא ויכול הגזלן לומר הרי שלך לפניך ואם נאסר הקנס לנגזל על כן לא קניס מה שאין כן הכי שאכלו אם לא נאסר בהנאה צריך לשלם האוכל להקדש ואם נאסר בהנאה האוכל צריך לשלם מכח האחריות וכיון דאין הפסד להקדש שוב קנסו להגזלן. ולא מעל באכילה רק צריך לשלם מכח אחריות. ושפיר קאמר בהקדש צריך לשלם מכח אחריות נהי דהוה לדידי' ככיס מלא מעות מ"מ י"ל דלא מעל דלא כדמשמע מבעה"מ. אמנם גוף הדין היכי דעבר על ב"י אי קניס ר"ש הוא פליגתא בירושלמי בחמצו של נכרי שקיבל אחריות אי אסור לאחר הפסח והובא בחק יעקב סימן ת"מ ומדבריו משמע דהלכה לקולא והפלא דצל"ח לא הביא זאת כאן ועיין שעה"מ ה' חומ"ץ שהאריך בזה ואקצר

(יז) והנה רש"י בסוגיין ס"ל דר' נחוניא לא פוטר כרת מתשלומין רק במזיד ולא בשוגג ותוספות סבירא לי' דאף בשוגג פטור כמו חייבי מיתות. וסברת רש"י דכיון דר' נחוניא יליף מגז"ש אסון אסון וחייבי מיתות שוגגין יליף תנא דבי חזקי' מהיקש דמכה אדם למכה בהמה לא ילפינן מגז"ש רק מה דכתיב בהדיא ולא מה דילפינן מהיקשא דהגז"ש לא קאי רק אמה דכתיב בהדיא כדאמרינן במכות ס"ו להלכותי' לא איתקש. ותוס' ס"ל כיון דבכל התורה כולה למדין למד מן הלמד חוץ מקדשים ה"ה ללמוד מהיקשא אף דבר הבא בגז"ש כדאיתא בזבחים מ"ט ונ'. ובזה מיושב קושית תוס' למ"ד הזיד במעילה במיתה ובשוגג חייב לשלם ונימא חייב מיתה בידי שמים בשוגג פטור עיי"ש דבקדשים דאין למדין למד מלמד אף לר' נחוניא לא פטור שוגג דאין למדין דבר הבא בהיקש מגז"ש. משא"ב בתרומה דל"ה קודש חייבי כרת שוגגין פטורין מלשלם

והנה בספרי חיו"ד ח"ר סימן מ"א אות ט' בין שני חצאי עיגול הקשיתי על שיטת רש"י ותוספות פ' אלו נערות ל"ה ע"ב ד"ה ואי כר"נ דמבואר דלר"נ כרת פוטר מממון ולא ממלקות ותמהתי על רש"י ותוספות מדברי ירושלמי פרק אלו נערות ומגילה דמבואר שם דלר' נחוניא כרת פוטר ממלקות ואפי' לר"י דאף מיתה אינו פוטר ממלקות כדאיתא בחולין פ"א דוקא מלקות מאיסור אחר אבל ממלקות דאותו איסור אף כרת פוטר. כעת אנכי הרואה דלק"מ דמש"ס דידן במגילה מוכח דר"נ אינו פוטר רק מממון אבל לא ממלקות דהרי מסוגיא דמגילה מבואר דהא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דוקא אם חייבין מלקות דלא כמ"ש המגיה במ"ל פי"ז מסנהדרין ה"ז כמ"ש בספרי סי' מ"א אות ט' שם. אם כן הרי אמרינן שם במגילה ז' הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני מתניתין דאין בין שבת ליו"כ ר' נחוניא בן הקנה ושוב אמרו שם חלוקין עלי' חבירי' על רחב"ג דחייבי כריתות שלקי נפטרו אמר רבא אמרי בי רב תנינא אין בין שבת ליו"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת ואם איתא אידי ואידי בידי אדם אמר ר"נ הא מני ר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא ולמ"ל לשנוי' דאתיא כר' יצחק והלא בלא"ה כבר מוקי מתניתין כר' נחוניא בן הקנה ולדידיה ליכא מלקות בחייבי כריתות. וע"כ ס"ל לש"ס דידן דלא כירושלמי ומ"ה סבירא ליה לרש"י ותוס' דלא כירושלמי. ואע"ג דבספרי שם כתבתי לחלק בין ר"נ בן הקנה לר' יצחק מ"מ מפשטא דשמעתא הוכחה ברורה דלא כירושלמי ועמ"ש בספרי חיו"ד ח"ר סי' קנ"ח אות י"ב על דברי המגיה במ"ל הנ"ל ואכ"מו

(יח) ובספרי בית יצחק חא"ח סימן ע' נמשכתי אחר דברי ירושלמי ולכן כתבתי דלרנב"ה דכרת פוטר לא משכחת ביטול העשה דתשביתו שילקה בקנה חמץ משום בל יראה דהוה ניתק לעשה וליכא למימר שביטל העשה שאכל החמץ דל"ה תשביתו בדרך אכילה וחייב מלקות משום בל יראה דהרי כרת פוטר ממלקות כדאמרי' במכות ט"ז אי דקטלה קים לי' בדרבה מיני'. ובזה ישבתי קו' מהרש"א באות ב' שם דליחייב כרת בע"פ כמו שכ' תוס' לענין הנאה כיון דחד מהני קראי להנאה ה"ה לכולהו וה"ה לענין כרת נימא הכי ותירצתי דקשי' למ"ל לב"ש קרא דחמץ עובר בב"י בכותבת ולא בכזית ומה נ"מ והרי בב"י אין לוקין דהוה לאו הניתק לעשה ולענין איסור ח"ש אסור מן התורה. וע"כ צ"ל דמשכחת מלקות בביטול העשה שאכלו ח"ש ולרנב"ה כרת פוטר ממלקות ושוב ל"ש ביטנו וע"כ צ"ל דמשכחת ביטלו באכל בע"פ דאין בו כרת ועובר בב"י כשיטת רש"י ב"ק כ"ט ע"ב אם כן עכ"פ מוכח דאין בערב פסח כרת. עיי"ש כ"ז לשיטת הירושלמי אבל לפ"מ שהוכחתי מרש"י ותוספות אלו נערות ומש"ס דמגילה דלרנב"ה כרת אינו פוטר ממלקות שפיר משכחת ביטלה וחייב מלקות משום ב"י. ובעיקר הדבר שכתבתי דלא משכחת ביטלה באכל חמץ דכרת פוטר ממלקות כדאמרינן במכות אי דקטלה קלב"מ. הנה גם שם הקשה הריטב"א. והרי אין חייב על הקטלה רק על הקידושין שקדמו ואיך שייך קלב"מ. וכתבתי בספרי בית יצחק ליו"ד ח"ב סימן מ"ח דהכי מקשה דהרי למלקות בעי אומדנא ואם חייב מיתה הורגין ולא משהין דיני'