בית יצחק חושן משפט קעז

נעבדה בה עבירה ודוקא איסור חפצא מקר' נעבדה בה עבירה כמו שכתבתי בספרי לא"ח סי' צ"ח צ"ט אות ב' לענין מצוה הבא בעבירה מדברי ירושלמי ויש לעיין בדבר: (י) ומעתה נבא לסוגיא דף כ"ט. הנה בדברי ראב"י דאמר שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים. הקשה באור חדש דף כ' איך יליף ר"י מנותר דף כ"ז דחמץ בשריפה במה מצינו או מק"ו ונימא מה לנותר שכן לא הותר מכללו משא"כ חמץ שהותר מכללו בשל אחרים באכילה או בהנאה לפירוש התוס'. ונ"ל ליישב די"ל דס"ל לראב"י כשיטת' הר"י מאורלינש ור"י מקורביל המובא ברא"ש פסחים קי"ד ע"ב דכשחל ערב פסח בשבת שוחטין חגיגה ביום ואוכלין בליל פסח אף דחגיגה אינה נאכלת רק לשני ימים ולילה אחד מוקמינן לילות בהדי ימים אף דמדינא הו"ל נותר כדאמרינן בפסחים דף ג' דאינו נאכל לאור שלישי על כרחך הותר מכללו. ומ"ה יליף ר"י שפיר מנותר ולא תיקשי מה לנותר שלא הותר מכללו מה שאין כן בחמץ שגם נותר הותר מכללו. ועיין בספרי בית יצחק לא"ח סימן פ"ד מה שכתבתי ליישב דברי ר"י מאורליינש. ועיין תוספות מנחות כ"ה ד"ה הא אינו נושא שהקשו למ"ל לנותר לומר לא יחשב ת"ל דלא הותר מכללו ותירצו כדי נסבה. עוד תירצו דאשכחן הותר מכללו במנחת כהנים וזה הכל במחשבת חוץ לזמנו. אבל בנותר ממש לא אשכחן ולפמ"ש תוס' יומא ז' ד"ה אם דכונה אם עון נותר היינו נותר ממש ואתיא כר"ע דלאחר שהוכשר חוזר ויפסול קשי' איך אשכחן נותר ממש שהותר מכללו. ולפמ"ש משכחת בנותר הותר מכללו בחגיגה

(יא) עוד אפשר ליישב דמצינו בנותר שהותר מכללו דמבואר ברמב"ם פ"ב מחגיגה ה' י"ג דאם הביא תודה בע"פ יוצא בה ידי שמחה. ותמה מהר"י קורקס הרי נפסלה בלינה ותירץ הל"מ דאינה נפסלת בלינה הואיל דצריך לדבר מצוה עיי"ש דמייתי מרב יוסף פסחים ע"א דס"ל דברייתא חגיגת י"ד יוצא ידי שמחה ששחטה בעיו"ט ולא נפסל בלינה כמו שהקשה רב אשי כיון שמשייר לשם מצוה הרי אשכחן נותר ממש שהותר מכללו. אמנם דבריו תמוהין דהרי נותר בכרת ואיך יאכל ויעבור באיסור כרת דאין לומר עשה דשמחה דוחה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וכבר תמה ע"ז בני הרב ר' אהרן זצ"ל במנחת אהרן הנספח לספרי ב"י או"ח סי' ב' אות י"ב. ומה שתירץ הוא ז"ל הוא דוחק אמנם לחומר הנושא נלע"ד דמשייר פחות מכזית דאינו עובר בבל תותירו רק בכזית כמו כל לאוי כמו שכ' במוצל מאש סימן נ"א וכמו מוציא בשר פסח שכ' הרמב"ם בכזית. ואולי אף מדין ח"ש אינו אסור מן התורה דל"ש חזי לאצטרופי כמ"ש המגיה שם בסוף הספר ויוצא ידי שמחה פחות מכזית ומקרי אכילה לענין קדשים כדמוכח מת"כ פ' צו דדרשינן מצות תאכל לפי שנאמר יאכלוה אין לי אלא כולה מנין אף מקצתה ת"ל תאכל אפי' כל שהו. וזה דלא כמ"ש הריטב"א יומא מ' דאינו יוצא רק בכזית. ועיין שאג"א סימן ס"ה דמן התורה חייב בשלמי שמחה ושאר שמחות מדרבנן והרמב"ם ס"ל שאר שמחות דאורייתא מ"מ רחוק הדבר דיוצא ידי שמחה פחות מכזית. על כן נראה דבשביל מצוה מותר להותיר אף בכזית כמ"ש בלח"מ דל"ה רק לאו בשב וא"ת וחכמים עקרו בשב וא"ת בשביל מ"ע דשמחה. כמ"ש בשושנת העמקים כלל ב' והובא בספרי ב"י ליו"ד ח"ר סי' קמ"ב בשולי המכתב דלאו שאין לוקין נדחה מפני עשה אף שלא בעידנא ויוצא בה ידי שמחה שאוכלין כזית או אף כביצה ביותר מכדי א"פ דאינו חייב משום נותר ביותר מכדי א"פ. כמ"ש במוצל מאש סי' ט"ז דלענין ברכה אחרונה חייב אף ביותר מכא"פ כדעת ע"ת דלא כדעת מג"א סימן ר"ו. באופן שאין בו כרת ויוצא ידי שמחה. וזה יהיה גם דעת רב יוסף בש"ס דפסחים דהוה ס"ל ששחטו מעיו"ט ולא נפסל בלינה לבן תימא כאמור. והנה בענין זה נלע"ד בש"ס דמועד קטן ט' דלא עשו ישראל יום הכפורים משום חינוך ומקשה וניעבד החינוך ומיכל לא ניכלו אין שמחה בלא אכילה ושתי' וזה צ"ע דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ולא ילפינן מנשיאים דהיה צורך גבוה ואכילה ושתי' צורך הדיוט כדאמרינן בגמ' שם. ונ"ל דאכלו ושתו ביותר מכדי אכילת פרס דל"ה איסור כרת ומ"מ יצאו ידי שמחה וזה נכון. ועיין במגילה ויעבור מרדכי מלמד שהעביר יום א' של פסח בתענית ותמהו המפורשים הרי לא אכלו מצות והיא יותר חמור וכ' בערוך לנר יבמות קכ"א דשיעור עינוי הוא בכותבת שהוא יותר מכזית והם אכלו מצה בכזית דמקרי מתענה עיי"ש ודבריו צ"ע דביו"ט לא נאמר לא תאכלו על כן אין שעורו בכזית כדאמרי' ביומא דף פ"א משא"כ באסתר דכתיב ואל תאכלו ואל תשתו שיעורו בכזית על כן דבריו צ"ע ואכ"מ להאריך

והנני חוזר למה שהחלנו אף אם לא נאמר דנותר ממש הותר מכללו מ"מ כיון דשם נותר דהיא מחשבת נותר הותר מכללו במנחת כהנים כמ"ש התוס' מנחות כ"ה אין להקשות לראב"י מה לנותר שלא הותר מכללו כיון דשם נותר הותר מכללו

(יב) והנה קשה לי לראב"י דלר"י חמץ של אחרים מותר בהנאה אמאי א"ר יהודה ב' חלות תודה ניטלות בשעה ששית והרי חנות תודה לאחר שחיטת הפסח וזריקתו הוי ממון גבוה דבעלים משלחן גבוה קזכו אפילו בקדשים קלים כדאמרינן בקידושין נ' דמקדש בחלקו אינו מקודשת וכן כ' תוס' בפסחים ל"ח ד"ה חלות תודה דאם הוקדשו ל"ה מצתכם אם כן לראב"י מותר להנות בפסח ואף באכילה הם מותר דל"ש לומר דבאכילה זכה בה כיון דאף באכילה משלחן גבוה זכה ומצאתי בצל"ח פסחים י"ג ע"ב ד"ה אמנם בחדושי שכ' כן להדיא אם כן קשיא למה ניטלות בשעה ששית לסימן שאז שורפין חמץ והרי אותן החלות הי' מותרין לאכול כל היום לר' יהודה וגם בלילה ולא הוי סימן כלל. עוד קשי' למה דמשני כשרות הי' רק שמתוך שמרובות הי' נפסלות בלינה דמייתי לה מי"ג דאין מביאין תודה בע"פ שממעט באכילה ולראב"י דס"ל דמותר באכילה בליל פסח. יסבור דמביאין תודה בע"פ א"כ ל"ה מרובין בי"ג. בשלמא לתירוץ ר' ינאי בדף י"ג דמיירי שנשחט הזבח ונשפך הדם י"ל כיון שפירש"י ב"ק ע"ו ד"ה דר' יוסי הגלילי דבעלים לא זכו רק לאחר שחיטה וזריקה והקטרת אימורים אם כן כיון שנשפך הדם עדיין לחמי תודה ממון בעלים כפירש"י ב"ק שם דבשעת טביחה ממון בעלים א"כ הבעלים עוברין בב"י ומ"ה שורפין ואף למה דאמרינן שם בפסחים דלר"א בר"ש לא פריק הלחם כיון דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. ולכאורה לדידי' שוב הוי כמו לאחר זריקה ובעלים משלחן גבוה קזכי ואינם עוברין בב"י זה אינו נהי דלחומרא כל העומד לזרוק כזרוק דמי שלא יהיה רשאי לפדות הלחם אבל הלחם אסור דלא נזרק הדם ולא זכי משלחן גבוה. ועוד לרש"י קודם הקטרת אימורין לא זכי. ובשתי מלאכות לא ס"ל כל העומד כדמוכח מתוס' ב"ק ריש דף ע"ו. אך בהקטרת אימורין יש לעיין ברש"י כמבואר באבני מילואים ח"ב בתשו' סי' ב' ובהג"ה שם. אבל לתירוץ ר"א בר אהבה דכשירות הי' הק"ל והגם שי"ל נהי דלר"י הי' מביאין תודה בע"פ שישחוט ויזרוק קודם חצות והבעלים יזכו משל גבוה ולא יעברו בב"י ומותרין לאכול כל היום לר"י לראב"י מ"מ בפסח לא הי' מביאין דבעלים יעברו בב"י קודם שחיטת וזריקת הזבח. ועל כן הי' מרובים בי"ג ונפסלו בלינה אבל זה דוחק. ועוד לא יתכן דר"י לא יסבור דאין מביאין תודה בע"פ דת"ק דברייתא בביצה י"ט משמע דהוא ר"י בר פלוגתא דר"ש והוא ס"ל שם אין מביאין תודה בע"פ. עוד קשי' מה הקשה תוס' על רש"י בסוגין איך משכחת חמץ של אחרים שיאכל בפסח והלא יזכה בו ולא תירצו בפשיטות דמשכחת שיאכל לחמי תודה דמשלחן גבוה קזכו. על כן נראה דבלחמי תודה אף דמשלחן גבוה קזכו. כיון שיש זכות לבטלים לאכול לא גרע מגורם לממון דעוברין בב"י מדכתיב לא ימצא ונהי דכתבו התוס' דף ל"ח דל"ה מצתכם דאף בגורם לממון אינו יוצא ידי מצה וראיה מלולב הגזול דל"ה לכם אף לר"ש. מ"מ בבל יראה עובר בלחמי תודה כיון דהבעלים יש להם זכות אכילה עדיף מגל"מ וז"ב. והנה דעת הרמב"ם דיוצא ידי מצה במע"ש. ועיין בשעה"מ ה' חמץ ומצה שכ' משום הואיל דאי בעי מיתשל עלה ודבריו צ"ע דמשום הואיל ל"ה כשלו ממש. והא דעובר בבל יראה משום הואיל כדאמרינן בפסחים מ"ו ע"ב דמשום הואיל הו"ל כגורם לממון אך מתוס' פסחים מ"ו ע"ב שהקשו ממצה של מע"ב אמאי אינו יוצא משום הואיל משמע דמשום הואיל הוי כדידי' וכן מבואר בתשו' הרשב"א סימן תשמ"ז במי שאוסר נכסיו על עצמו דמשום הואיל יוצא ידי לולב מ"מ עדיין יש להתוכח. ובלחמי תודה לפשטת לישנא דהרמב"ם דיוצאין במע"ב משום מצה ה"ה בלחמי תודה דלא כתוס' ומה איצטריך בזה לומר טעם שאינה ראוי' לז' אך לטעם השעה"מ משום הואיל יש חילוק בין קודם זריקת התודה יכול לשאל על הלחם משא"כ לאחר זריקת התודה דאינו יכול לשאל על התודה כמ"ש תוס' כריתות י"ג ה"ה על הלחם איני יכול לישאל דיהי' למפרע תודה בלא לחם. על כן לאחר זריקה אינו יוצא בלחמי תודה משום מצה ולמה הוצרכו בגמ' דף ל"ח טעם שאינה משתמרת רק לשם זבח כקושית תוס' שם. אמנם לענין בל יראה ממנ"פ קודם זריקה שייך הואיל ואי בעי מיתשל ולאחר זריקה עובר משום שיש לו זכות באכילה ול"ג מגורם לממון

(יג) והנה רש"י פי' בדף י"ג ד"ה אין מביאין קדשים דאם מביא תודה בי"ד אין הלחם נאכל אלא ער שש שעות ותמה בצל"ח שהרי אינו נאכל אלא עד ד' שעות. אמנם י"ל דלר"ש אינו עובר בב"י בע"פ כמ"ש בנוב"י סימן כ' ולא אסר בע"פ רק משום תשביתו כמ"ש תוס' דף כ"ח והוא מדאורייתא כמ"ש הר"ן אמנה בלחמי תודה שהיא משלחן גבוה ול"ה דידי' רק שעובר בב"י משום דהוי כגורם לממון ודעת המק"ח ס"ס תליא דאינו עובר בעשה דתשביתו בחמץ של אחרים אף שקיבל אחריות ונמצא דבע"פ לא אסור רק מדרבנן. ודעת הצל"ח בר"פ כל שטה דחמץ שאינו אסור בע"פ רק מדרבנן כגון נוקשה לא גזרו בין שש לשבע ומותר בשש וה"ה לפ"ז לחמי תודה ומ"ה פירש"י עד שש והכוונה אף לר"ש אינו נאכל אלא עד שש ולא יותר. ומ"ש רש"י ביצה י"ט בלחמי תודה עד ארבע קאי לר"י דעובר בע"פ על בל יראה ואסור מדאורי' בע"פ מקרא אינו אוכל עד ארבע. ועיין בצל"ח שהאריך בזה ומה שכתבתי הוא נכון

(יד) והנה בסוגיא שם אמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ופי' בעל המאור דמיירי באכל חמץ לחייב הבעלים עליו באחריות ומוקי לה לאוקימתא דרא ברי' דפליגי בדבר הגורם לממון שגורם לבעלים באמת ממון. הלכך בר דמים היא ובר מעילה הוא מהשתא ומ"ד לא מעל דגורם לממון לאו כממון הלכך לאו בר דמים ולאו בר מעולה הוא ואע"ג דאחר הפסח חזי השתא מיהא לא חזי ולא אדע מה הועיל בזה ולמה לא פירש כפשוטו דהוי גורם לממון שחזי' לאחה"פ כפירש"י. והנה מה שהקשה בקצה"ח סימן שפ"ו ס"ק ז' על