בית יצחק חושן משפט קעו

צער במקום נזק. ומ"מ פטרינן שוגג מצער דריבוי לא קאי אריבוי ומיושב קו' תוס' שם והארכתי מזה. ועיין בטוש"ע סי' ע"ה לענין אם בשבועה הבאה ע"י גלגול אמרינן מתוך שאיל"מ וי"ל דפליגי אי קאי רבוי אריבויי ועיין בספרי ב"י חיו"ד סי' ס"ב אות ט' כתבתי אם בחלב שעל הדקין ח"ש אסור מה"ת תליא אי קאי ריבוי אריבוי. ועיין בספרי לא"ח שם שהבאתי שיטת ר"ת דחמץ נוקשה אינו עובר על ב"י אף דילפינן שאור דאכילה משאור דראי' וה"ה להיפך וע"כ ההיקש או הגז"ש לא קאי אריבוי ה"ה שאור דתשביתו לא קאי אריבוי כדברי מק"ח. אך לרש"י דנוקשה עובר בב"י דקאי אהיקש אריבוי ה"ה בחמץ של נכרי שקיבל אחריות עובר בעשה דתשביתו

(ה) והנה בהא דאמר ריה"ג לר"י תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה והלשון תמוה דמשמע דמקשה לר' יהודה לשיטתי' ועיין תוספות נדה ס"ח שדקדקו על לשון זה. ונ"ל לפרש הנה ר' יהודה אין לו קרא דחמץ בפסח אסור בהנאה דלא תאכל לא משמע איסור הנאה לר' יהודה דאיצטרך קרא לדברים ככתבם ומאותו לא יליף דאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואי דר"י ס"ל חשנ"ב לאו דאורייתא הרי הוכיחו תוס' דף כ"ב דר"י סבירא ליה חשנ"ב דאורייתא. וכ' באור חדש בסוגין דר"י יליף מנותר שישנו בבל תותירו ואסור בהנאה וטעון שריפה אף חמץ. אמנה יש להקשות מה לנותר דל"מ ביטול (בזה יש לעיין מנין לנו דל"מ ביטול מטעם הפקר שלא יעבור בבל תותירו ושמא אסור להפקיר קדשים שמוזהר על שמירתן עי' בספרי ב"י לא"ח סי' ק"ה בדין אם מותר להפקיר תרומה ושמא כהנים משלחן גבוה קזכו וכן בעלים לאחר שחיטה כדאיתא בקדושין נ"ב ע"ב דמקדש בחלקו אינה מקודשת ול"מ להפקיר ועיין קדושין נ"ג דר' יהודה הודה לר' מאיר בזה אך לרב דאמר עדיין היא מחלוקת קצת צ"ע בדין זה ודוק) משא"כ חמץ מהני ביטול קודם זמנו וכ"כ באור חדש וצ"ל דס"ל חמץ ידוע ל"מ ביטול. והנה כבר כתבתי בספרי לא"ח סי' ס' אות ד' ה' דקרא דתשביתו דהוא ביטול כפירש"י מדלא כתיב תבערו תלוי אם ס"ס דאיכא לברורי אין צריך לברר ע"כ קרא קאי לחמץ ידוע דאחמץ שאינו ידוע ל"ב בדיקה ולא ביטול דאיכא ס"ס שמא לא הי' חמץ ואת"ל הי' שם שמא אכלתי' וא"צ נברר ומוכח דלחמץ ידוע מהני ביטול אבל למ"ד ס"ס דאיכא לברורי צריך לברר י"ל תשביתו קאי לחמץ שאינו ידוע דבעי בדיקה או ביטול כיון דאיכא לברורי ולעולם לחמץ ידוע ל"מ ביטול. וכבר כתבתי בדרושי דלר"י דס"ל טומאה הותרה בציבור ה"ה רוב הותרה וס"ס מטעם רוב ל"צ לברר כיון דהותרה ומ"ד טומאה דחוי' ה"ה רוב דחוי' ואסור לבטל איסור לכתחילה מדאורייתא ה"ה בס"ס צריך לברר. וע"כ מדס"ל לר"י טומאה הותרה ע"כ קרא דתשביתו קאי על חמץ ידוע ומוכח דלחמץ ידוע מהני ביטול וא"א ללמוד חמץ מנותר דמה לנותר דל"מ ביטול וזה ששאל ר' יוסי הגלילי לר' יהודה הגט על עצמך דאתה סובר טומאה הותרה ולשיטתך מהני ביטול בחמץ ידוע ואיך חמץ אסור בהנאה והרי ליכא למילף מנותר דשם ל"מ ביטול

(ו) ולפמ"ש מיושבים דברי הכל בו דס"ל לחמץ ידוע לא מהני ביטול ומה מקשה בדף ו' וכי משכחת לה לבעלה הרי אז יהי' חמץ ידוע להנ"ל יתישב לפמ"ש כ"מ בפ"ז מהלכות בית הבחירה ה' כ"ג דרב ס"ל טומאה הותרה בציבור ומ"ה ס"ל בעירובין ק"ד ע"ב יכנוס טומאה עיי"ש. וכבר כתבתי דמ"ד טומאה הותרה ס"ל לחמץ ידוע מהני ביטול א"כ שפיר מקשה בגמ' שם לרב לשיטתי' וכי משכחת לה לבטלה. וקצת יש לומר בהך דזבחים בדף ע"ב דמקשה אמשנה דכל הזבחיה שנתערבו ונבטלו ברובא ואמאי לא משני הא מני ר"י הוא דס"ל מב"מ ל"ב לפ"מ שחזר ר"ת בתוס' זבחים ע"ב ע"ב ובתוס' מנחות כ"ג דאין חילוק בין לח ליבש ואף ביבש ס"ל לר' יהודה דמב"מ ל"ב דלא כתוס' יבמות פ"ב. וע' בספרי לא"ח סוף סי' מ"ד שישבתי כל קו' תוס' בזה ובשולי המכתב לח"ר מיו"ד סי' קל"ז הארכתי ולפמ"ש שם דבתרומה דהיוצא אינו אסור מדאורייתא גם ט"כ ל"ד כמ"ש חו"ד ולכן ס"ל לר"י מב"מ לא בטל כיון דנותן טעם. ואף ביבש מדרבנן ל"ב שמא יבשלם ויתן טעם. א"כ אמאי לא מוקי למשנה דכל הזבחים כר"י. ולהנ"ל יתיישב דבמשנה שם קתני ובטרפה (שנתערב) והקשה בגמ' ע"ד אי ידוע ניתי ונשקלי' ומשני כגון דאיתערב בנפילה והקשה הש"ך ס"ס ק"י דלישתרי כולהו משום ס"ס והוכיח מזה דהיכי דאיכא לברורי ל"מ ס"ס וצריך בדיקה וחמצם לפמ"ש דוקא למ"ד דחוי' הוא וה"ה טומאה בציבור אבל למ"ד זה הותרה ה"ה רוב וא"צ לברר וע"כ משנה דקתני ובטרפה דלא כר' יהודה ולכן לא משני הא מני ר"י הוא דע"כ משנה דלא כר"י והרבה יש לפלפל ודוק היטב

(ז) עוד יש לפרש לשון תמה על עצמך דהנה ריה"ג יליף דחמץ מותר בהנאה מדכתיב לך תרי זימנא כדאיתא דף כ"ג וקשה דילמא איצטריך תרי לך חדא דאינו עובר על ב"י בשל נכרי. וחדא דאינו עובר על בל יראה בשל הפקר דסד"א בשל הפקר עובר הואיל דאי בעי זכה לה כמ"ש הרא"ש בנדרים ל"ד בככר של הקדש דמצי מקדיש לה הואיל ובידו לזכות וצ"ל דס"ל לריה"ג תשביתו היינו ביטול ומהני ביטול לחמץ ידוע וע"כ בהפקר אינו עובר בב"י וא"צ קרא דלך. ולפ"ז שפיר מקשה ריה"ג לר"י תמה על עצמך דהרי אתה ס"ל טומאה הותרם בציבור וה"ה רוב הותרה וע"כ ס"ס א"צ לברר וע"כ קאי תשביתו על חמץ ידוע דמהני ביטול ואינו עובר על ב"י בשל הפקר וא"צ לך וע"כ אתי לך להתיר בהנאה ואיך אתה ס"ל אסור בהנאה. עוד כתבתי בזה בספרי ב"י לא"ח סי' פ"ה אות ד' עיי"ש

(ח) והנה בירושלמי בפירוש מבואר דמקרא דלא יאכל ילפינן דאפילו לכלבים של הפקר אסור ליתן חמץ ורש"י דף ה' פירש ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דאס"ד השבתתו בכל דבר לוקמי ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו כלבים ותמהו המפורשים דהרי מבואר בירושלמי דאפי' לכלבים של הפקר אסור ליתן עיין א"ח. ולפענ"ד נראה דהטעם דאסור ליתן לכלבים של הפקר כיון דבידו לזכות בהן זה גופו מקרי הנאה מטעם הואיל אמנם למ"ד תשביתו היינו ביטול כפירש"י דף ד' ונאמר דמהני ביטול לחמץ ידוע ע"כ אינו עובר בשל הפקר ול"א הואיל מותר להאכיל לכלבים של הפקר דל"ח הנאה דלא כירושלמי ושפיר פרש"י דלא כירושלמי דהרי בש"ס דידן מבואר דמהני ביטול לחמץ ידוע כדפריך דף ו' ע"ב וכי משכחת לה לבטלה. אולם לפ"מ שכתבתי בספרי בית יצחק סימן ס' אות ד' דר"ע דחי"ש למעוטי מדאורייתא ס"ל תשביתו היינו בדיקה או ביטול קאי לחמץ שאינו ידוע דל"מ ס"ס לדידי' א"כ י"ל דחמץ ידוע ל"מ ביטול מטעם הואיל דאי בעי זכה בי' וה"ה דאסור להאכיל לכלבים של הפקר. וכיון דהך דפסחים ה' ש"מ סבר ר"ע אינו ביעור חמץ אלא שריפה לר"ע ל"ה לרש"י לפרש הכי. ועוד דהרי בש"ס דף כ"ג ע"ב מסקינן דר"ע ג"כ ס"ל כרבי אבוהו דלא תאכלו משמע איסור הנאה ולמה כתבה לא יאכל ע"כ איצטריך דאפי' לכלבים של הפקר אסור ואיך כ' רש"י אליבי' יאכילנו לכלבים. ונ"ל לישב דבירושלמי בדף הסמוך אמרינן לא תאכל עליו חמץ הא למדים שהיא אסור בהנאה ומה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל ד"ר יאשי' ר' יצחק אומר א"צ או מה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ החמיר אינו דין וכו' הא מה ת"ל לא יאכל אלא לאוסרו בהנאה הא מלא תאכל לית ש"מ כלום. וס"ל לרש"י דאין ללמוד מלא יאכל דאסור ליתן לכלבים של הפקר דקרא איצטריך לחייב את המאכיל כאוכל ומה שאמר ר' יונתן א"צ כבר הקשה המפרש מה לשרצים שכן בכעדשה כדאמרינן ביבמות קי"ד וכו'. וצ"ל דר' יונתן למד משאר שרצים דדינם בכזית דדוקא בח' שרצים דינם בכעדשה כדאמרינן במעילה ט"ז ע"ב וע' בתוס' שם וברמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות ור' יאשי' יסבור אף בשאר שרצים בכעדשה דהוא פלוגתא ואין ללמוד משרצים. והנה לא מצאתי לע"ע ברמב"ם אי מחייב המאכיל כאוכל בשרצים. ובהלכות אבל פוסק דהמטמא כהן והוא שוגג חייב המטמא וכן פוסק בהלכות כלאים ובשרצים אין מבואר ובקרבן אהרן פלפול עצום בדין זה אין לפני. וכפי הנראה דוקא אם האוכל הוא שוגג אבל אם האוכל הוא מזיד פטור המאכיל. והנה אמרינן בקדושין מ"ג שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב ובת"כ דרשינן שקץ הוא לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל והרי מצינו זה נהנה וזה מתחייב וכן בחמץ דרשינן לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל. והרי זה נהנה וזה מתחייב. בשלמא בטומאה שטימא כהן ל"ה זה נהנה אך בכלאים כשמלביש לחבירו הוי זה נהנה וזה מתחייב וכן במאכיל שרצים ומאכיל חמץ. וזה ל"ה משום לפ"ע דאין לוקין על לפני עור וצ"ל הא דאמרינן לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דוקא כשהנהנה הוא מזיד כמ"ש לעיל בכלאים אבל כשהנהנה שוגג המאכיל חייב אך צ"ע בתוס' קידושין מ"ש נענין מעילה ושם נראה שהנהנה היה שוגג. ועיין נוב"י אה"ע מסי' ע"ה עד פ"א בענין זה

(ט) והנה הרמב"ם פוסק כר' אבוהו דלא תאכל משמע איסור הנאה כמבואר בדבריו פ"ח ממאכלות אסורות. והי' לו להביא לא יאכל לחייב המאכיל כדאמרינן בירושלמי דזה נ"מ בין ר' אבוהו לחזקי' אך הרמב"ם כתב דבחמץ אסור בח"ש מדכתיב לא יאכל. וכ' הרשב"א דאין ללמוד מחלב שלא היה לו שעת הכושר ואיצטרך לא יאכל לזה. ומיושב הא דלא קאמר בש"ס דף כ"ג דנ"מ בין חזקי' לרבי אבוה אם חייב המאכיל כאוכל דש"ס דידן ס"ל דלרבי אבוה אתיא לח"ש וחזקי' לא ס"ל כסברת הרלב"ח וא"צ קרא לח"ש. ועיין בספרי לא"ח סו' פ"ה ואולי עוד יבואר מזה

והנה לשיטת הבעל המאיר דאף לר' שמעון ס"ל מ"ע דהשבתם בע"פ מאך חלק אך דמותר באכילה דאין לך השבתה גדולה מזו ובספרי ב"י נא"ח סו' נ"ב אות ז' תירצתי בדברי בעה"מ קושית מוח"ז בפסחים ע"ב ע"ב דמשני ואב"א שאני תרומה דאיקרי עבודה ורחמנא אכשרי' בב"ג ותמה דהרי במשנה איתא אשה ונתגרשה עבד ונשתחרר ושם ל"ש תירוץ זה וגם קושית תוספות ביבמות למ"ד בהא דלא משני ביבמות שאני תרומה דאיקרי עבודה עיי"ש דברים נפלאים בזה הענין

ודע דיש להקשות להתוספות דלר"ש אסור באכילה קודם זמנו ומותר בהנאה והרי בעשה דתשביתו עובר בכל רגע ורגע כמו שכתבתי בספרי ב"י חא"ח סימן נ"ט אות ב' וכ"כ בנוב"י סימן כ"א אם כן כשאחר חצות לא השבית יש ללמוד מק"ו דערלה דהרי באכילה אסור ויש ללמוד מק"ו דערלה שהרי נעבדה בה עבירה וליכא למימר חוסם פי פרה יוכיח דשם מותר באכילה אך לר"ש י"ל בב"ח יוכיח דלדידי' מותר בהנאה. אמנם בלא"ה י"ל דאיסור עשה כיון דהוי איסור גברא לא מיקרי