בית יצחק חושן משפט קעד

ז' אף אנן נמי תנינא דחלוקין חבירי' על רחב"ג ס"ל יש חילוק בין לאו לכרת. ור"נ דמשני שם ה"מ ר' יצחק ולעולם אין חלוקין ס"ל אין חילוק וזה היפך ממה שכתבנו. אך לפ"מ שהבאתי שם דברי המגיה במ"ל דזה דוקא היכא שאין חייבין מלקות נפטרו מכריתתן ל"ש לומר דכרת שוה ללאו משום דחייבי כריתות נפטרו מכריתתן. גם לרמב"ם דזה דוקא בעשה תשובה ל"ש לומר כן ועיין מה שהארכתי בזה בספרי ליו"ד ח"ר סי' קנ"ח אות י"ג י"ד ט"ו ואקצר כאן

(ז) והנה ליישב מה דמשני בגמ' ואיבעית אימא רב דאמר כי האי תנא והלא לא הקשה לרב רק לר"נ נלפע"ד ליישב בדרך זה. הנה בש"ס דב"ק קט"ז ע"ב אמרינן ההיא דאחוי אמטכסא דר' אבא סבר לחיובי' מהא דתנן דן את הדין טימא את הטהור וכו' משלם מביתו א"ל רבי עילאי הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד. הרי מבואר דרב לא דאין דינ' דגרמי ומשנה איירי בנשא ונתן ביד. וע"כ טימא את הטהור בעירב עם פירותי' ורב נחמן ס"ל בדף קט"ז ע"ב בההוא גברא דאחוי אכרי' דחטי דבי ריש גלותא אתא לקמי' דרב נחמן חייבי' וע"כ ס"ל דינא דגרמי ומוקי למתניתין בלא נשא ונתן ביד. והנה התוספות ב"ק ק' ד"ה טיהר את הטמא הקשו אמאי חייב לרבנן בטימא את הטהור דאגע בה שרץ ונשא ונתן ביד הרי בלא"ה קם דינא כיון דמיירי בטעה בשיקול הדעת ומה אפסדי' שעירבו בפירות טמאים ביד הרי בלא"ה קם דינא דע"כ כרב ששת דטעה בשיקול הדעת אינו חוזר דאם ס"ל דחוזר אמאי חייב לר"מ בלח נשא ונתן ביד נימא כיון דאלו הוה קמן הוה הדר. ועיין בקצה"ח סי' כ"ה שהקשה כן ובאמת כבר הקשו כן התוס'. ותירצתי בדרוש בסוגיא דקדושין וסוגיא דשיקול הדעת לפי מה שכתב הש"ך בסימן כ"ה דקם דינא ל"ה רק מדרבנן. אם כן להפוסקים דתרומה טמאה דרבנן מותר לערב לכתחלה ולבטל ברוב או כדעת הפוסקים דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן הרי אפסדי' שטימא בידים דמעיקרא היה מותר להאכיל לקטן אף דקם דינא על כן עשה כעת היזק בידים ושם כתבתי דהיכא דעשה היזק בידים במקצת ובמקצת גרם מגלגלין עליו את הכל והוכחתי כן מתוס' ב"ק צ"ח. אמנם שם הקשיתי דהרי אם טימא הדיין הבעלים הסיחו דעת דע"כ בתרומה מיירי דבחולין הרי ראוי לאכילה בימי טומאתו. ועל כרחך בתרומה מיירי ונפסל בהיסח הדעת ובפסחים מבואר דמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוא מן התורה וכן הוא בירושלמי סוף פ"ק דפסחים א"כ הרי על מה שהורה שטמא פטור דל"ה רק גורם ואמאי חייב על דאגע בו שרץ הרי לא הפסידו. ועיין בספרי ב"י לא"ח וצ"ל כמ"ש שם בשם תוס' חגיגה כ"א דהיכא דא"צ שמירה לא נפסול בהיסח הדעת או כדעת הירושלמי ספ"ק בפסחים שהבאתי שם דעדיין משמרה שלא תגע בטהרות וכ"ז צ"ל לרב דמוקי למתניתין בנשא ונתן ביד. אבל לר"נ דס"ל דחייב מדינא דגרמי ולא מוקי למשנה בנשא ונתן ביד. י"ל דס"ל לעולם אף בטמא ובתלוי' נפסל בהיסח הדעת ומ"ה חייב בטימא את הטהור משום דגרם להיסח הדעת. והנה בהא דהקשה ר"א איש ברתותא לרבנן אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אלי' ויטהרנה הקשה בצל"ח הרי בע"ש לא יבא ורק דהקושיא הוא שמא יבא בשבת ואזה תירצו רבנן דאף בשבת לא יבא כגירסת תוס' עירובין מ"ג ע"ב הרי אף אם יבא בשבת יהי' מוקצה. ותירצתי בדרוש לפמ"ש ברי"ט אלגזי בכורות דלהרמב"ם ספיקא דאורייתא ל"ה רק מדרבנן על כן תלויות ל"ה רק איסור דרבנן ומכל מקום סבירא לי' לר' יהושע דא"צ שימור ומותר לגרום טומאה דאינו ראוי מדרבנן אינו חייב בשמירה עיי"ש. א"כ אף תליות ל"ה רק איסור דרבנן ומוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א היכא שנסתלק המוקצה כמ"ש תוס' ביצה ל"א ע"ב. והרי ר"א איש ברתותא אמר בשם ר' יהושע. אך דקשי' הרי אף דתלוי' ל"ה רק איסור דרבנן מ"מ הרי אסח דעתי' ונפסל מחמת היסח הדעת דהוא דבר תורה ושוב הוי מוקצה ועוד אף אם יבא אליהו ל"מ אם היסח הדעת פסול הגוף כדאמרינן בפסחים ל"ד. וצ"ל כמ"ש לעיל דאם א"צ שמירה ל"ש פסול היסח הדעת וכיון דתלוי' א"צ שמירה לר"י לא נפסל בהיסח הדעת כדמוכח מטימא את הטהור דחייב באגע בה שרץ כדס"ל לרב. ומעתה מיושב מה דאמרו בגמרא ואב"א רב דאמר כר"א איש ברתותא דדוקא רב כשיטתי' דס"ל משנה דדן את הדין בנשא ונתן ביד מוכרח דס"ל כר"א איש ברתותא. אבל לר' נחמן לא מוכרח אם ס"ל כר"א איש ברתותא ואדרבה מדפסק ר' נחמן דינא דגרמי. וע"כ משום דסתם משנה כר' מאיר בהך דדן את הדין ודילמא המשנה מיירי בנשא ונתן ביד. ועל כרחך ס"ל לר"נ דנפסל בהיסח הדעת וא"צ לשלם אף בנשא ונתן ביד כיון דכבר נפסל. וע"כ דלא ס"ל לר"נ כר"א איש ברתותא על כן משני רב דאמר כר"א איש ברתותא

(ח) והנה דברי הרמב"ם פי"ט מפסולי המוקדשין ה"ד צ"ע שכ' דבשר הנמצא בעזרה אברים עולות וחתיכות חטאות והנמצא בירושלים שלמים. הכל תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה שמא נותר היא אם כן מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאות או שלמים למי שעבר ואכל. וכתב הראב"ד לספק מעילה. ומשמע מראב"ד דחייב על ספק מעילות והקשה הכ"מ דהרי על ספק מעילות אין חייב אשם תלוי. וכתב במרכבת בח"ג דנ"מ לענין לכתחלה דאם היא שלמים מותר ליהנות לכתחילה והדבר תמוה דהרי הוא ספק נותר. אך כונת הרמב"ם דאם אברים עולות אף אם הוא נותר אם אכל חייב קרבן מעילה כמו שכתב רש"י בכריתות כ"ג כיון דאם עלה לא ירד. אך בין חטאות לשלמים אין נפקא מניה דלאחר זריקה אין מועלין גם בחטאת. ושמא נ"מ להרמב"ם דספיקא ל"ה רק מדרבנן אך באיתחזק איסורא גם להרמב"ם הוה מן התורה ספק איסור א"כ ואולי חייב קרבן מספק א"כ בבשר חטאת דמועלין קודם זריקה ולאחר זריקה אין מועלין בנאבד ומסופק אם הוא קודם זריקה מוקמינן אחזקת איסור וחייב קרבן מעילה משא"כ בשלמים דגם קודם זריקה אין מועלין על כן בודאי אינו חייב מעילה ועדיין צ"ע. והמ"ל שם הביא הפלוגתא דר"י ור"ל אם היסח הדעת פסול טומאה או פסול הגוף כמבואר בפסחים ל"ד ותמה אמאי לא הביא הרמב"ם אם כר"י או כר"ל. ותמה ביד דוד דהרי בפסחים הקשה לר"ל דהיסח הדעת פסול הגוף מדתניא ליל קטן הי' בין כבש למזבח ששם הי' זורקין פסולי חטאת העוף ותעובר צורתה ויצאו לבית השריפה א"א בשלמא פסול טומאה הוה מש"ה תעובר צורתו שמא יבא אליהו אלא אי אמרת פסול הגוף הוה למה לי עיבור צורה ומשני דאתיא כרבה בר אבוה דאפי' פגול טעון עיבור צורה והרמב"ם פוסק פ"ב הי"ד מבית הבחירה בלול קטן תעובר צורתן והוא ס"ל דפגול אין טעון עיבור צורה וע"כ ס"ל היסח הדעת פסול טומאה ומה מסופק המ"ל

אמנם י"ל דהתוס' הקשו שם דילמא מיירי הברייתא שהי' זורקין פסולי חטאת העוף שנפסלו בדם ובבעלים דטעון עיבור צורה ותירץ ה"ר אלחנן דמ"מ אח"כ נפסל בהיסח הדעת. וכבר כתבתי בספרי בית יצחק לא"ח. דלפמ"ש ה"ר אלחנן גופי' בתוס' חגיגה כ"א דהיכי שנאבד ל"ש היסח הדעת וביאור הדבר דכיון דאין בידו לשמרו ל"ש פסול היסח הדעת וכן כוון הצל"ח בפסחים ל"ד לסברא זו ולפ"ז כש"כ היכי דא"צ שימור כגון תלוי' לר' יהושע לא נפסל וכש"כ בנפסל בדם ובבעלים א"צ שימור ול"ש היסח הדעת. והא דהקשה בפסחים מפסולי חטאת העוף עיין ברש"י דמפרש דפסולי חטאת העוף היינו שאין פסול אחר רק שנפסל בהיסח הדעת. והא דלא מוקי בגמ' הברייתא בפסול שנפסל בדם ובבעלים כקושית תוס' י"ל דכיון דכבר תני בברייתא אחרת דכשנפסל בדם ובבעלים תעובר צורתן א"צ למיתני עוד הפעם. ומ"ה הוצרך לשנוי' דהאי ברייתא ס"ל כרבה בר אבוה דאפילו פיגול טעון עיבור צורה. אבל הרמב"ם פי"ד מבית הבחירה מיירי בפסולי דם ובעלי' ומ"ה בעי עיבור צורה על כן מסופק המ"ל בדין היסח הדעת אם פוסק כר' יוחנן או כר"ל ועדיין צע"ק

(ט) ועיין בכריתות כ"ו ע"ב בחטאת העוף הבא על הספק ומשנמלקה נודע לה שלא ילדה דאמר רב וכיפר (איני יודע מה כפרה צריכה ושמא בשביל השבועה דס"ל לר"ש בנדה ל"א ובשבועות ח' דיולדת חוטאת הוא) א"ה אמאי תקבר לפי שאינה משתמרת ופירש"י כיון דעל הספק באה ולא לאכילה קיימא לא שמרוה ונפסלה בהיסח הדעת. וזה דלא כמ"ש לעיל דס"ל לרב דתלוי' א"צ שימור ולא נפסל בהיסח. אך יש לחלק דתלוי' א"צ שימור משא"כ חטאת עוף הבא על הספק צריך שימור ועוד במסקנא לא קאי הכי ואכ"מ להאריך יותר

והנה בענין היסח הדעת עיין במגיני שלמה פסחים ל"ד דלמסקנא דסוגיא לא פסלה היסח הדעת רק בקדשים ולא בתרומה. ובזה מיושב דברי הריטב"א ריש חולין לענין ספק טומאה ברה"ר שהקשיתי עליו בספרי ב"י או"ח סי' ק"י אות ב'. ובמרכבת המשנה ה' פסוה"ק פי"ט ה"ד כתב בדעת הרמב"ם דר"י ור"ל לא פליגי רק בתרומה אבל בקדשים ד"ה אין היסח הדעת פוסל. וצ"ע בדבריו כי לא משמע כן בסוגיא ועי' מ"ש בדרוש לסוגיא דר"ח סגה"כ שמה שהארכתי בזה. ואין עת האסף פה

ב"ה לבוב דרוש כב לשבת הגדול תרנ"ח. בסוגיא דפסחים כ"ח חמץ של ישראל במשנה שם ובדף כ"ט

(א) הנה דעת התוס' בד"ה ר"ש דגם לר"ש אסור באכילה בע"פ לאחר שש מדכתיב תשביתו ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה היינו אכילה ומשמע מתוס' דאסור באכילה מדאורייתא רק בהנאה מותר ודעת הר"ן דאפילו בהנאה אסור מדאורייתא ודעת הר"ן צ"ע. ויבואר לקמן. והנה לדעת תוס' משמע דעובר באכילה באיסור עשה דמבטל העשה דתשביתו והא דאמר ר"ש חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עלי' בלא כלום הכונה דאינו עובר בלאו אבל בעשה עובר ולשון בלא כלום לאו דוקא

והנה קשי' לי למ"ל לר"י חד לאו ללפני זמנו תיפוק לי' מדכתיב תשביתו דהיא עשה וכתיב בקרא לאמר. ור"י ס"ל דף מ"ב דלאמר לאו הוא א"כ יש לו לאו ללפני זמנו ולמ"ל לאו מיוחד ללפני זמנו. ואמנם לשיטת תוס' ניחא דמתשביתו לא משמע איסור הנאה רק איסור אכילה א"כ לאמר ל"ה רק לאו לאכילה ואתא הלאו דלא תאכל לאיסור הנאה. ובזה מיושב קו' תוס' ד"ה וחד לפני שהקשו לחזקי' מנלן איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וזה מוקמינן מסברא לתוך זמנו. להנ"ל עיקר הקרא אתיא להנאה דלאכילה בלא"ה איכא לאו דלאמר. אך עדיין קשה קושית תוס' אלאחר זמנו דליכא עשה דתשביתו אך בזה שייך יותר תירוץ התוס' כיון דתרי מהני משמע איסור הנאה גם השלישי משמע איסור הנאה דהקשו התוס' כיון דחד קרא משמע איסור הנאה לא נחלוק ביניהם הקשה מהרש"א דא"כ כרת