בית יצחק חושן משפט קעג

וכיון דהבערה ללאו יצאת אחר מתן תורה. נפקא קרא גם מעשה. וכן בפ' ויקהל כתיב כל העושה מלאכה מות יומת וסמוך לי' שבתון לא קאי רק אמלאכה שחייב מיתה וכן פ' תשא כתיב כן ומה דכתיב פ' משפטים תשבות כיון דגלי בחד קרא דומיא דחריש וקציר ה"ה באינך קראי . ומהר"ם מלובלין שבת קל"ב ע"ב כ' דשבת ל"ה עול"ת וכבר תמהתי עלי בספרי ב"י לא"ח ס"ס ל"ו. והנה אף אם נאמר כדברי הריטב"א זה דוקא לר' ישמעאל דס"ל בר"ה ט' בחריש ובקציר תשבות קאי על שבת דקרא קאי להוציא קצירת העומר שהיא מצוה ילפינן תשבות דומיא דחריש וקציר משא"כ לר"ע דס"ל בחריש ובקציר קאי על חריש של ערב שביעית וקציר של מוצאי שביעית ויליף מזה דתוספת שביעית מדאורייתא ומ"מ אין לוקין כדאמרינן במ"ק ג"ד לדידי' ל"ש הדרוש של הריטב"א ודברי תוס' יבמות ו' ד"ה נגמר שכתבו דשבת הוי עשה ול"ת דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וביום השביעי תשבות ונרשם דברים ה' וט"ס וצ"ל שמות כ"ג ולהיפך ביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך אך צ"ע למה הוצרכו תוס' להביא למען ינוח ול"ה לתוס' להביא רק ביום השביעי תשבות ונ"ל לפמ"ש תוס' שבת נ"א ע"ב ד"ה במה בהמה דשביתת בהמתו ל"ה בלאו רק בעשה דלמען ינוח וכ"כ הפנ"י שם בכונת תוס' על כן כתבו דגם תשבות עשה הוא כמו למען ינוח ולפ"ז י"ל דגם במלאכה שאין בה כרת קאי בעשה כמו בשביתת בהמתו ואולי עוד נדבר מזה

(ב) והנה בעיקר הטעם שכתבתי דמה"ט ס"ל לחכמים מבערין בזמנו משום דס"ל הבערה ללאו יצאת לכאורה זה ליתא דא"כ ראב"צ דאמר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנו ס"ל ג"כ הבערה ללאו יצאת והרי מבואר להדי' בכריתות כ' דרשב"א אומר משום ר' אליעזר ברבי צדוק בחותה גחלים בשבת חייב שתי חטאות משום מכבה ומשום מבעיר וע"כ ס"ל הבערה לחלק יצאת דאם ללאו יצאת ליכא חיוב חטאת. וכן אמרינן שם להדי' הרי דלא כסברתינו. אמנם י"ל לפמ"ש בסדר הדורות דתרי ר' אלעזר בר' צדוק היו אחד הי' בימי רבי כדאמרינן בירושלמי פ' ד' מיתות שהלך ביחד עם רבי ואחד בימי ר"ג דיבנה שהי' בזמן הבית ובפסחים מ"ט הי' ראב"צ הזקן שהי' בימי ר"ג דיבנה. והא דאמר רשב"א משום ראב"צ בכריתות הוא ראב"צ שהיה בימי רבי ולק"מ. אך קשה דאמר רשב"א משום ראב"צ ומדקאמר משום מכלל שלא ראה אותו כמ"ש רש"י חולין קי"ג ע"ב ועל כרחך שהי' ראב"צ הזקן דחס"ד שהי' הראב"צ שבימי רבי הי' אז רשב"א ג"כ שהרי ראב"צ אמר משום ר"מ בפ"ז דכלאים מ"ב והי' ראב"ץ יכול להכירו ולמה אמר משום ראב"ץ וע"כ זה ג"כ ראב"ץ הזקן ושוב קשי' כנ"ל. גם לא יתכן ארשב"א שהי' לדעת תוס' ב"מ דף ד' תלמיד ר"ע ובתוס' מנחות ל' ול"א כתבו שהי' תלמיד ר"מ ובשבת דף ק"ט אמר רשב"א מאיר הי' לומר משמע שהי' חבירו. ולא יתכן שמועה בשם ראב"ץ שהי' בימי רבי וע"כ הוא ראב"ץ הזקן

(ג) והנה בספרי ב"י ליו"ד ח"א סי' נ"ז כתבתי להקשות על שעה"מ מבערין בשבת שכ' דר"מ ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ומ"ה אין וחכמים ס"ל בזמנן דהשבתתו בכל דבר. והקשיתי לפמ"ש פ"א מחו"מ דמפרר הו"ל טוחן א"כ עדיין מחלל שבת. ומ"ה כתבתי שם באות ב' דאם אין ביעור חמץ אלא שריפה והאפר מותר הו"ל ביעור חמץ מלאכה הצריכה לגופה דהוא תיקון האפר ואיכא חיוב שבת ומ"ה ס"ל לר"מ דאסור בזמנן אבל למ"ד השבתתו בכל דבר ואסור האפר הוה ביעור חמץ משאצל"ג כמו קבורת המת שכ' הרמב"ן הובא בתומים סי' ל"ד ומ"ה ס"ל לחכמים דמותר לבער בשבת והארכתי מזה בדרוש לשנה דאישתקד אמנם גם על תי' זה קשה מראב"ץ דס"ל חולין בזמנן וע"כ יסבור ג"כ דמשאצל"ג פטור ובאמת סובר דמשאצל"ג חייב. דהרי הוא ס"ל בכריתות בחותה גחלים בשבת חייב שתי חטאות משום מכבה ומשום מבעיר ומוקי לה ר' אלעזר ור' חנינא בחותה גחלים לכבות העליונות כדי להבעיר התחתונות דהוא מקלקל בהבערה וראב"צ ס"ל מקלקל בהבערה חייב וכ' תוס' שם ד"ה כגון ואע"ג דהוא משאצל"ג ס"ל משאצל"ג חייב וכן לפי מה דמשני רב אשי שם כגון שנתכוין לכבות והובערו מאליהן ת"ק סבר דבר שאינו מתכוין מותר וראב"צ ס"ל דשא"מ אסור והקשו תוס' ד"ה ס"ל דהרי בשבת דשא"מ אף לר' יהודה ל"ה רק מדרבנן ואמאי חייב ותירצו דהוי פסיק רישא ות"ק פוטר דהו"ל משאצל"ג וראב"צ ס"ל משאצל"ג חייב הרי דהוא ס"ל משאצל"ג חייב ואמאי ס"ל חולין בזמנן ואיך יבער בשבת. ואף אם נאמר דתרי ראב"צ הי' כמו שכ' ביוחסין ובסדר הדורות כמ"ש לעיל עדיין קשי' מר"ג שבא זונן ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער חמץ. והרי ר"ג ס"ל משאצל"ג חייב. והרי ר"ג ס"ל במשנה ביצה כ"ב ע"ב מכבדין בין המטות וכ' הרא"ש בשם ר"ח והלכות גדולות דהני תנאי ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור מדשרי דוקא בין המטות ורבנן אוסרין דאם דשא"מ מותר בכל מקום שרי לכבד. ועיין מ"ש בספרי לא"ח סי' ו' אות ד' בדברי ר"ג פלפול נאה בזה וכיון דס"ל לר"ג כר"י בדבר שאינו מתכוין כש"כ דמחייב במשאצל"ג כמו שכ' הפנ"י בכתובות סוף דף ה' ע"ב ד"ה בפירש"י בד"ה ואם תמצא לומר שכ' דמאן דמחייב בדבר שאינו מתכוין כש"כ דמחייב במשאצל"ג וכבר כ' כן הרב המגיד פ"ה מה' שבת. ומעתה איך של בית ר"ג הי' מבערין בשבת על כרחך לאו מטעמא דכתיבנא דשריפת חמץ מותר משום דהוי משאצל"ג. הן אמת דהפנ"י מסיק באותו דיבור דדעת רש"י דאיכא מאן דסבר דשא"מ חייב בשבת מדאורייתא ומשאצל"ג פטור משום דל"ה דומיא דמלאכת המשכן. ולפ"ז אולי יסבור ר"ג כן מ"מ הדבר רחוק שיסבור ר"ג כן על כן עדיין צ"ע בטעם דר"ג דס"ל חולין בזמנן

(ד) והנה הט"ז פירש בסי' תמ"ד הכונה חולין בזמנן היינו להוציאן מן הבית. וס"ל דאף דלאחר זמן איסורו ל"מ להוציא מן הבית דעדיין עובר בב"י מ"מ קודם זמן איסורו מהני להוציא מן הבית שלא יעבור בבל יראה כמ"ש בשאגת ארי' סי' פ"ג דלאחר זמן איסורו דחייב בהשבתה אין מקיים מ"ע רק כשמאבדו מן העולם אבל קודם זמן איסורו כשמסלקו מהבית אינו עובר אח"כ וגם אין עליו מצות השבתה כפשטא דמכילתא שהביא הטו"ז סי' ת"מ והרא"ש והר"ן יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו ואינו עובר בב"י אבל אי אפשר שיהיה זה בכוונת הטו"ז שהרי הטו"ז בסי' ת"מ כ' להדי' דזה דוקא לר"ש דדה"גל כמ"ד אבל למ"ד לכמ"ד קאי בבתיכם על החידוש ובחמץ שלו עובר בב"י אף אם הוא ברשות שאינו שלו ועוד אף לשיטת הר"ן דוקא מדאורייתא אינו עובר אבל מדרבנן עובר א"כ מה מהני שמוציא מרשותו. ועל כרחך כוונת הטו"ז שמוציא מרשותו ומפקירו והא דצריך להוציא מרשותו ולא מפקיר לי' או מבטלו בלבו משום דחיישינן דילמא אתי למיכלי' על כן בהוציאו מרשותו והפקירו מותר לאחה"פ ואף דבביטלו והפקירו אסור לאחה"פ כמבואר סוף סי' תמ"ח ובירושלמי פ"ב ה"ב הפקיר חמצו בי"ג לאחה"פ ר"י אמר אסור משום דחייש להערמה מ"מ בהוציאו מרשותו והפקירו מותר לאחה"פ. כן יש לפרש. ויבואר עוד לפנינו אי"ה

(ה) והנה בש"ס דפסחים י"ג אמרינן א"ר נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודא (דאוכלין כל ארבע) א"ל רבא לר"נ ונימא מר הלכה כרבי מאיר דסתם לן תנא כוותי' דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל ההיא לאו סתמא הוא משום דקשי' מותר ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה לי' מכריע א"ל ר"ג לאו מכריע הוא טעם דנפשי' קאמר ואבעית אימא רב דאמר כי האי תנא וכו'. והסוגיא תמוה מאוד דבתחלה הקשה לר"נ ונימא מר ואח"כ משני רב דאמר כי האי תנא והלא לא הקשה לרב. עוד הקשו התוס' ד"ה ר"ג דלימא הלכה כר"ג דסתם לן תנא כוותי' בריש כל שעה. ומה שתירצו דאאיבעית אימא סמך עדיין קשה אתירוץ ראשון מה משני ר"ג לאו מכריע מ"מ סתם לן תנא כוותי' ועיין א"ח וצל"ח ואענה אף אני חלקי. דהנה בצל"ח הקשה לפ"מ שהוסיף בנוב"י סי' כ"א דאף לר' יהודה דחמץ בע"פ אסור מדאורייתא מ"מ נוקשה דלא אסור בע"פ מדאורייתא כמ"ש תוס' ריש פסחים ד"ה אור לארבעה עשר אף רבנן לא גזרו דלא עשו הרחקה רק בחמץ גמור דבפסח בכרת ולא בנוקשה ואפי' אם אסור בע"פ מדרבנן מ"מ קודם ו' ודאי מותר אף מדרבנן. א"כ לישני מתניתין כל שעה שמותר לאכול נוקשה מותר להאכיל חמץ גמור דהיינו בשעה ה' עיין בנוב"י סי' כ"א ובצל"ח בסוגיין ובדף כ"א. אמנם גוף דין זה תליא במחלוקת דלמ"ד ביבמות קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כמו דעשו הרחקה לחמץ גמור כן עשו הרחקה לנוקשה שהוא בלאו

(ו) והנה בש"ס דיבמות קי"ט אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו ורבא מקשה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ומשמע דר"נ ס"ל דיש חילוק בין לאו לכרת. אבל לרב דאמרינן בסנהדרין פ"ד רב לא שב ק לברי' למיפתח לי' כוותי' דילמא חביל והו"ל שגגת חנק א"ה אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק (והכי משמע דרב ס"ל דאין חילוק בין לאו לכרת דהנה המגיה במל"מ פי"ז מסנהדרין כתב דהא דח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן דוקא באינו חייב מלקות אבל אם בלא"ה חייב מלקות לא נפטרו ועיין בספרי ב"י חיו"ד ח"א סי' קנ"ח אות י"ב שהקשיתי עליו מדברי הש"ס דמגילה כמו שהקשה הח"ס או"ח סי' קפ"ה וכתבתי דלס"ד דגמרא דאמרו בי רב לא סבירא ליה כהמל"מ. ורק לתירוץ ר"א למסקנא סבירא ליה כן כהמל"מ ואמרי בי רב סבירא לי' תמיד כרב כמ"ש התוס' שבת מ"ג וכיון דרב ס"ל אף בחייב מכות נפטר מכרת ע"כ ס"ל דאין חילוק בין לאו לכרת כמ"ש בספרי חיו"ד ח"א סי' מ"א אות ח' ודו"ק) משמע דוקא חיוב מיתה בידי אדם חמור מלאו ולא חיוב כרת כמ"ש בדברי אמת סי' ו' דפוס הלברשטאט דף י"ב דאין חילוק בין לאו לכרת אבל בין לאו למיתת ב"ד יש חילוק ועי' בספרי ליו"ד ח"א סי' מ"א אות ד' ה' ובח"ב סי' קכ"ט אות ה' (ועיי"ש שהקשיתי ארש"י חולין קל"ד דבכרת ל"מ חזקה שהקשיתי דחזקה ילפינן מנגע ושם נ"מ לענין נכנס למקדש ועיין בתשובה ולפמ"ש יש פלוגתא בזה). א"כ יש ליישב הסוגיא דבתחלה הקשה בגמ' לר"נ ולימא מר הלכה כר"ג דהו"ל מכריע ומשני שפיר ר"ג לאו מכריע ולא קשי' על ר"נ ולימא הלכה כר"ג דסתם תנא כוותי' די"ל פי' המשנה כל שעה שמותר לאכול נוקשה מותר להאכיל חמץ לבהמה דבנוקשה דאיסור לאו לא עבדי הרחקה כמו באיסור כרת דר"נ כשיטתי' ס"ל ביבמות קי"ט ולא תיקשי לר"נ. אך לרב קשי' דהרי ס"ל לחלק בין לאו למיתת ב"ד בסנהדרין פ"ד ולא מחלק בין לאו לכרת א"כ אין חילוק בין הרחקה דנוקשה להרחקה דחמץ גמור. ועל כרחך המשנה דכל שעה כר"ג וקשי' לרב אמאי לא אמר הלכה כר"ג דסתם לן משנה כוותי' ועל זה משני ואיבע"א רב דאמר כי האי תנא. וזה פי' נכון אך עוד יש לעיין בדבר. דלכאורה ראי' להיפך לפמ"ש בספרי הנ"ל אות ד' דאם חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אין חילוק בין לאו לכרת א"כ אמרי בי רב דס"ל מגילה