בית יצחק חושן משפט קעב

דרבנן ספי' לי' בידים. וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא אמאי אינו יוצא במצה של מע"ב לר"מ ונימא הואיל דאי בעי מיתשל ויצוה למופלא הסמוך לאיש להפריש ממקום אחר. אך ר"מ ס"ל מופלא הסמוך לאיש אינו תורם וקטן אינו תורם עד שיביא ב"ש כמבואר בר"ש פ"א דתרומות בשם ירושלמי פ' בית שמאי ביבמות וכן הוא באמת בירושלמי ואי אפשר לתקוני ע"י מופלא הסמוך לאיש מ"ה אליבא דר"מ אינו יוצא במעשר ב' אבל הרמב"ם פוסק פ"ה מתרומות דמופלא הסמוך לאיש תורם א"כ אפשר לתקוני ביו"ט פ"י מופלא הסמוך לאיש ושייך הואיל דאי בעי מיתשל ומ"ה פוסק דמצה של מעשר ב' יוצא אדם ידי חובתו. ואין להקשות דאיך שייך הואיל ואי בעי מיתשל הרי יהי' טבל ואין יוצאין בטבל ולהפריש אינו יכול ביו"ט ואי דיתן לקטן מופלא הסמוך לאיש אם יתן לקטן במתנה ויהי של הקטן הרי מעשר ממון גבוה ול"מ לתת במתנה ואי דהוה טבל עדיין הרי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי ואי דיעשה לקטן שליח להפריש הרי אין שליחות לקטן

(טז) אך לפמ"ש תוס' גיטין כ"ה ע"ב דדוקא במידי דליתא בדנפשי' אינו נעשה שליח אבל במידי דאיתא בדנפשי' נעשה שליח כיון דמופלא הסמוך לאיש תורם לרמב"ם ג"כ נעשה שליח אך כבר כתבתי בתשו' סי' מ"ו אות ב' לחלק א"ח דצ"ע על תוס' מירושלמי פ' בית שמאי וכן הוא בתרומות דמבואר דהיא אבעי' מהו שיעשה שליח וקאי אקטן הואיל והוא מטמא בזיבה נעשה שליח והיינו כיון דאיתי' בדנפשי' דיכול להביא קרבן עיי"ש. ומסיק דלא נעשה שליח דלא כתוס' והארכתי בזה. על כן י"ל דס"ל לרמב"ם מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמי ויכול לתת טבל במתנה לקטן ויפריש בשלו. וכן מבואר בר"מ ריש פ"ה ממעשר ב' דהפודה מעשר ב' שניתן לו במתנה מוסיף חומש ומשכחת לה דאתי לידי' בטבלי' כמו שכתב הכסף משנה וכמו דמשני בקדושין דף נ"ד. אמנם עדיין קשי' דרמב"ם לא ס"ל כרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן כמבואר בדבריו סוף ה' מאכלות אסורות ועיין במ"ל שס וא"כ איך נותן למופלא הסמוך לאיש להפריש ביו"ט. ואמנם י"ל דלצורך מצוה מותר ליתן לקטן כגון שאין לו רק מצה של מע"ש ששואל עלי' ונותן לקטן בטבל שיפריש עליו ממ"א. דבכה"ג גם הרמב"ם מודה וכיוצא בזה קצת כ' תוספות פסחים פ"ח ד"ה שה דבשביל חינוך מצוה מותר ליתן לקטן. כש"כ בזה דאיכא תרתי חינוך מצוה של הקטן דמצוה להפריש ומצוה של הגדול שצריך לצאת ידי מצה והרבה יש לדבר ואקצר

(יז) והנה בתשו' להגאון ר' מאיר אויערבאך אבד"ק ירושלים בעהמ"ח ס' אמרי בינה הארכתי ואעתיק בקצרה. הנה שם כתבתי ליישב דברי הר"מ. דהנה השיטה מקובצת ב"מ דף נ"ז הביא בשם הרשב"א והריטב"א דהקדש שוה מנה מותר לחלל לכתחילה בש"פ וחילק בין הבעלים לאחרים דכל עוד שלא בא ליד גזבר כיון שיכול לשאול עליו יכול לחלל אף בש"פ משא"כ אחר אינו יכול לחלל לכתחלה. וה"ה הבעלים אחר שבא ליד גזבר עיי"ש ועיין ברי"ט אלגזי בכורות דף ו' דפוס פרעסבורג שהאריך בזה. א"כ ה"ה במעשר שני יכול לחלל לכתחלה אף בפרוטה. א"כ יש לומר דהמצה שוה ב' פרוטות וכיון דקנה למה דביני וביני מה ששוה יותר מפרוטה הוי מצתכם כדאמרינן בבכורות י"א בפטר חמור הגונב פ"ט משלם כפל הואיל ויכול לפדותו בפחות משוי' וברי"ט אלגזי הקשה דא"כ בהקדש נמי יתחייב כפל כיון דקני לביני וביני וכתבתי דהקדש שאני כיון שאחר יכול לפדות עכ"פ בשוי' א"כ ל"ה כשלו משא"כ פטר רחם דמסקינן דפדיונו פדוי לבעלים עיי"ש בבכורות י"א דמה"ט חייב כפל. ומה"ט אין יוצאין במצה של הקדש כדאיתא במשנה משא"כ מעשר ב' שאין אחר יכול לפדות שלא מדעתו כמ"ש תוס' ב"ק דף ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועין דהואיל דהבעלים זכאין לאכלו בירושלים ע"ש. וכיון דהבעלים יש להם זכות לפדות לכתחלה פחות משוי' ואחר אינו יכול לפדות שלא מדעתו על כן חשוב ממונו. והא דא"ר חסדא דלר"מ אינו יוצא במצה של מעשר ב' כשיטתי' דס"ל תמורה דאף פחות מכפי אונאה ומשמע דס"ל כר' יוחנן דצריך לעשות דמים מהתורה ולפ"ז ה"ה מעשר ב' אינו יכול לפדות פחות משוי' ומ"ה אינו יוצא. אף דהרמב"ם בה' עירוכין ס"ל דלכתחלה אינו יכול לפדות פחות משוי' מ"מ זה על כרחך מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד והרמב"ם פוסק דיוצאין במעשר ב' בירושלים וכ' מפני שיכול לפדות ויאכלנה בכל מקום וע"כ כונתו דמחיצה לקלוט מדרבנן ומדאורייתא יש לה היתר בכל מושבות. וה"ה מטעם זה הוה שלו הואיל דמדאורייתא יכול לפדות פחות משוי'. מיהו י"ל דטעמא דרמב"ם משום דיכול לטמאו ולהוציאו מירושלים אך זה ג"כ מדאורייתא דמדרבנן ג"כ אסור לטמא מעשר ב' כמו שכתבתי בספרי ב"י ליו"ד סי' ק"ד. ועכ"פ נראה דמה"ט יוצא במעשר ב' ול"ה של גבוה הואיל דמדאורייתא יכול לפדות פחות משוי'. ומה שפוסק הר"מ דגונב מעשר ב' פטור מכפל כמ"ש פי"ב ממעשר ב' היינו כיון דמדרבנן אין יכול לפדות לכתחלה פחות משוי' ובכ"ז הארכתי בתשובה הנ"ל. ושם כתבתי ודדברי תוס' ב"ק הנ"ל דאין יכול לפדות מעשר ב' שלא מדעת הבעלים צ"ע ממשנה דמע"ב דמבואר דבעלים אומרים בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר אחר קודם. ומשמע דיכול לפדות שלא מדעתו ושם צדדנו לומר דלר"מ דמעשר ממון גבוה יכול לפדות שלא מדעתו. אך מתוס' ב"ק ס"ט ע"ב ד"ה קרי' רחמנא משמע דאף לר"מ אינו יכול לפדות שלא מדעתו

(יח) וכעת נ"ל דמה שיש לו זכות לפדות פחות משוי' ל"מ שיהיה שלו לצאת ת חובת מצה דל"ה רק כשותפות וה"ה פטר חמור ל"ה מה"ט רק כשותפות. והא דגונב פטר חמור חייב כפל י"ל דאין משלם כפל רק כפי ערך שיש לו בה. כיוצא בזה אמרינן הגונב טבלו של חבירו משלם לפ"ע חולין וי"א דמי כולה ותולה בפלוגתא אי טובת הנאה ממון כדאיתא בנדרים פ"ד וה"ה לצאת ידי מצה בעי שיהיה כולה שלו אך אם אוכל ב' זתים ויכול לפדות בפחות משוין אולי יוצא בזה כמ"ש תוס' לענין טבל. וכבר כתבתי כיוצא בזה בספרי בית יצחק לא"ח לענין קו' תוס' אמתי אינו יוצא במצה של מעשר ב' משום הואיל דאי בעי מיתשל וכתבתי דהואיל עדיף מגורם לממון ומ"ה עובר בב"י משום הואיל דאי בעי מיתשל דהו"ל כגורם לממון מ"מ שיצא ידי מצה משום הואיל אינו יוצא דהו"ל רק זכות בגוף הדבר אבל ל"ה ממש כשלו

(יט) והנה בתשו' הנ"ל הוכחתי מדברי ר"ע דס"ל מעשר ב' ממון הדיוט הוא מדס"ל דיוצאין במצה של מעשר ב' ובזה ישבתי קו' בהא דמקשה ביבמות ע"ג אמשנה דיש בתרומה ובכורים משא"כ במעשר. דניתני ערל אסור בתרומה משא"כ במעשר. וקשה דילמא משנה כר"ע דמשוה ערל כטמא ואסור במעשר ומ"ה לא תני וכן הקשה בערוך לנר. ולהנ"ל מיושב דמשנה ס"ל מעשר ב' ממון גבוה שהרי קאמר תרומה ובכורים נכסי כהן משא"כ במעשר. וע"כ לא אתי' כר"ע דס"ל מעשר ממון הדיוט כנ"ל. ובזה ישבתי קו' תוס' יבמות שם דיליף בכורים ממעשר שיהי' ממון גבוה. להנ"ל ניחא דלמסקנא דפסחים בסוגיין דהדר ר"ע ממעט בכורים שאינו יוצא ידי מצה משום שאין לו היתר בכל מושבות משא"כ מעשר ב' יש לו תקנתא ע"י פדיון עיי"ש ואס"ד דבכורים ממון גבוה למ"ל קרא וע"כ מוכח דבכורים ל"ה ממון גבוה מיהו לר"ע למאי שהוכחתי דס"ל מעשר ממון הדיוט בלא"ה ל"ק קו' תוס' רק למ"ד מעשר ממון גבוה ולדידי' אין לתרץ כלל. אך י"ל דגם לר"מ ס"ל מיעוט מושביתיכם למעט בכורים וע"כ ס"ל בכורים ממון הדיוט. אמנם שם הקשיתי דבספרי הובא ברמב"ן על תורה פ' תבא דר' אליעזר דריש לא נתתי ממנו למת ליקח ארון ותכריכין ור"ע מקשה הא לחי דומיא דמת נתתי. ותוס' יבמות ע"ג כתבו דמ"ד ממון גבוה אסור מדאוריית' ליקח מלבושין ולמ"ד ממון הדיוט מותר מדאוריי' ומדהקשה ר"ע דגם לחי דומיא דמת אסור דהיינו מלבושין מוכח דס"ל ממון גבוה ואיך ס"ל בפסחים יוצאין במעשר ב'. ומה"ט הוכחתי כשיטת הרמב"ם דאף אם ממון גבוה יוצא ידי מצה ודברי ר"ח נדחין מדברי ר"ע. כמ"ש הכסף משנה פ"ו דבכורים. אך שהוא לא הוכיח דר"ע ס"ל ממון גבוה ות"ל הוכחתי כן וה"ה מה"ט פוסק הר"מ דחייב בחלה. ומה שהקשו תוס' יבמות ע"ג ממשנה דתני מעשר ב' והקדש שנפדה פטור מחלה משמע דקודם שנפדה פטור מחלה י"ל דמיירי בגבולין דלכ"ע פטור מחלה כדאיתא בסנהדרין כ"ז כתבתי בתשובה

(כ) וכעת ראיתי דלמסקנת דברי תוס' יבמות ע"ג ד"ה נכסי כהן דמדאורייתא מותר לקנות מלבושים ומדרבנן אסור משמע קצת דאין חילוק בין מ"ד ממון גבוה ובין מ"ד מעשר ממון הדיוט ולא מוכח מר"ע דס"ל ממון גבוה כמ"ש תוספות שם דהא דאמרינן בירושלמי דלחי דומיא דמת אסור אסמכתא היא ולא נתיישבו אלא דברי ירושלמי אבל דברי ר"ע שהקשה לר"א אין לפרש כן דהרי שפיר קאמר הא לחי דומיא דמת נתתי דמדאורייתא מותר. עלן נראה דמכאן ראיה לטו"ז סי' תקפ"ח ויו"ד סי' קי"ז דמה שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור. על כן שפיר מקשה דאס"ד לא נתתי למת ליקח תכריכין משמע הא לחי דומיא דמת מותר. ואיך חכמים אסרו כיון שמפורש בתורה ההיתר אמנם כ"ז דוחק. ומפשטות דברי ר"ע מוכח דאסור מדאורייתא דס"ל ממון גבוה ואסור ליקח מלבושין כמו שאסור ליתן לבהמה מדאורייתא כמ"ש תוס' יבמות שם. גם מה שתירץ ר' עקיבא שלא החלפתי אפי' בדבר טהור. ופי' רמב"ן על התורה דמלת למת קאי אלעיל לא אכלתי באוני למת ממנו ולא נתתי ממנו היינו שלא החלפתי כדאיתא במשנה רפ"א דמעשר ב' שם דאין מחליפין דהוה מכירה כמ"ש בפי' המשניות וזה למ"ד ממון גבוה א"כ ר"ע ע"כ ס"ל ממון גבוה על כן נכונים דברינו לעיל

ב"ה דרוש כא לשבת לפני שבת הגדול שחל בע"פ תרנ"ו. בסוגיא די"ד שחל בשבת פסחים

(א) הנה בטעם דחכמים אומרים בי"ד שחל בשבת דמבערין בזמנו הי' נראה לכאורה דס"ל הבערה ללאו יצאה וכיון דאין בו כרת אלא עשה דתשביתו ודחי ל"ת דהבערה והריטב"א כ' ביבמות בשם ה"ר יונה ז"ל דעשה דתשבות לא קאי אלא אאבות של כרת דחמירי דומיא דחריש וקציר דכתיבי בהאי קרא. א"כ בהבערה ליכא עשה רק ל"ת ושפיר י"ל דעשה דוחה לל"ת. והנה מ"ש הרבינו יונה דומיא דחריש וקציר דכתיב בהאי קרא צ"ע דבפ' תשא כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות שפיר קאמר דומיא דחריש וקציר אבל בפ' משפטים כתיב וביום השביעי תשבות ושם לא כתיב חריש וקציר ועוד הרי בגמרא דשבת קי"ד אמרינן דשבתון קאי למלאכה ולעבור עלי' בעול"ת. והן אם הכונה על פרשת בשלח דכתיב שבתון או הכונה על פ' תשא או פ' ויקהל אבל בכולם לא סמיך לחריש וקציר. ושמא ס"ל לרבינו יונה דלא ילפינן מפרשת בשלח דהי' קודם מתן תורה דבמרה נצטוו.