בית יצחק חושן משפט קעא

פסחים מ' דבעי שמירה משעת קצירה א"כ לולא הקרא דלחם עוני ה"א דיוצאין במצה עשירה שהרי בשעת קצירה הי' צריך שימור שלא יבא עלי' מים. ואע"ג דאמרינן שם בפסחים דבעי שימור מתחילתו ועד סופו היינו במצה שבאה לידי חמץ אבל מ"מ ס"ד אמינא דיוצאין במצה עשירה שהרי הי' שימור משעת קצירה. ובהכי מיושבין קצת דברי הרי"ף שהביא הרא"ש פ' כ"ש שהבין בדברי הרי"ף דס"ל מי פירות עם מים נמי אין מחמיצין. והקשה בקרבן נתנאל אות פ' דא"כ למ"ל קרא דאין יוצאין במצה עשירה ת"ל דלא בעי שימור. להנ"ל י"ל דהרי"ף לשיטתי' דפוסק כרבא דבעי שימור משעת קצירה כמבואר בדברי' ס"פ כ"ש על כן גם מצה עשירה בעי שימור משעת קצירה ולכן צריך למעט מלחם עוני. מיהו בלא"ה דברי הרי"ף תמוהין בזה ודברי הרא"ש יותר תמוהין שהוכיח כן מדברי הרי"ף

והנה צריך לפרש מה שהקשה הרמב"ן דאס"ד מיעוט למצה עשירה בלא מים תיפוק ליה מושמרתם. והרי מצה עשירה צריך שימור שלא יפול עלי' מים ויהי' מי פירות עם מים דמחמיצין לדעת הרמב"ן זצ"ל דמשמע לי' לרמב"ן דהשימור הוא או שלא יחמיץ כמו שהוא או שלא יפול עלי' מעט מים. ובשלמא אם מיירי קרא במי פירות עם מים דמחמיצין צריך שימור או משעת קצירה דהחיטים לבדן צריך שימור שלא יפול עלי' מעט מים ויתחמץ אבל במצה שנילושה ביין ושמן דאם יפול עלי' מעט מים לא מיקרי מי פירות עם מים ואינו מחמיץ. ולחוש שמא יפול עלי' הרבה מים חששא רחוקה וא"צ שימור לזה. ואף דמלשון הש"ע סי' תס"ב ס"ג דאיתא שם מותר ללוש ביין דאף שא"א בלא טיפת מים וכו' הואיל וכבר נתבטל המים ביין קודם שלשו העיסה משמע דוקא כשכבר נתבטל אבל אם לא נתבטל גם מעט מים מיקרי מי פירות עם מים מ"מ הרמב"ן לא ס"ל כן. וכן משמע ממהרש"א שם בדף ל"ח ע"ב דמעט מי פירות ל"ה מי פירות עם מים לענין דממהר להחמיץ ה"ה שי"ל דעיסה שנילושה במי פירות ע"י מעט מים אינו מחמיץ דל"ה מי פירות עם מים. ועיין מג"א סימן תס"ב ס"ק ו' שכ' דסברות חלוקות הן דמרמב"ם משמע דאף מעט מים מחמיץ בנילוש במי פירות. ומשמע מדבריו דתליא במחלוקת מיהו משמע כונתו דהיכא שכבר נתבטלו המים תליא במחלוקת אבל בלא נתבטל המים תחילה לכ"ע אסור ולפמ"ש בפי' הרמב"ן מוכח דאף בנפל השתא מעט מים אין מחמיץ וצ"ע אולי יבואר לפנינו

(יא) והנה נלע"ד דרבה דסובר דאינו יוצא בחלת תודה הואיל ואין משתמרת לשם מצה. ע"כ לא ס"ל כרבא דבעי שימור בשעת קצירה דהרי חלת תודה בשעת קצירה לא הי' קודש והי' שימור לשם מצה ואמאי אינו יוצא בו וע"כ ס"ל דלא בעי שימור בשעת קצירה וקצת צ"ע ברש"י שכ' דגם רב יוסף אהאי קרא סמך וס"ל דבעי שימור לשם מצה רק שהוסיף דבעי שימור לשם שיהי' נאכל לז' ימים. וע"כ דגם רב יוסף לא ס"ל דבעי שימור משעת קצירה דהרי בחלת תודה בשעת קצירה לא היה קודש והיה השימור לשם מצה הנאכלת לז' וסגי בהכי כיון דעכ"פ הי' מקצת שימור ונ"ל דרב יוסף כשיטתי' דלא ס"ל כרבא דרב יוסף אמר ריש ביצה טעמא דביצה שנולדה ביו"ט אסור גזירה משום פירות הנושרים והקשו תוס' אמאי גזרינן שמא יעלה ויתלוש בפירות הנושרים ואמאי לא מותר לתלוש לכתחילה משום אוכל נפש ותירצו משום דמקצירה ואילך מותרים מלאכות ביו"ט ולא קצירה כדאמרי' בירושלמי אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך לי' ושמרתם את המצות, ואותם מלאכות דמשימור ואילך מותרים עיי"ש. והפמ"ג בפתיחה לה' יו"ט ח"א אות י"א כתב בצדק דזה דוקא למ"ד מלישה בעי שימור אבל למ"ד מקצירה בעי שימור אדרבה גם קצירה מותר ביו"ט עיי"ש ועיין מה שכתבתי בספרי ב"י לא"ח סי' ל"ח אות ד'. ומעתה כיון דרב יוסף ס"ל גזירה שמא יעלה ויתלוש דקצירה אסור בי"ט מדאורייתא ע"כ לא פ"ל דבעי שימור משעת קצירה ושפיר קאמר רב יוסף דבעי מצה משתמרת לז' ימים. ול"ק דהרי בקצירה היה שימור לז' ימים דהוא כשיטתי'. אך לפ"ז צ"ע על הרי"ף דפוסק כרבא דצריך שימור משעת קצירה ואמאי אין יוצאין בלחמי תודה כיון דל"ש טעם דרבה וטעם דרב יוסף. וכן קשה על רבא גופי' מ"ט דחלת תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין ידי מצה. רק דלא ס"ל לא כרבה ולא כר' יוסף. וע"כ צ"ל דכיון דאמרינן דף מ' דבעי שימור מתחילתו ועד סופו ל"מ שימור לשם מצה בשעת קצירה כיון דבשעת לישה הי' שימור לשם זבח ולשם שיאכל יום ולילה א'. ע"כ אין יוצאין בחלת תודה ודוק. והנה מה דכתיבנא דרבא ל"ל דקצירה אסור ביו"ט דיליף בירושלמי מושמרתם אה המצות כנ"ל ולדידיה ס"ל דמשעת קצירה בעי שימור כ"כ הפמ"ג והצל"ח ביצה ג' בתוס' שם מ"מ אם לדין יש תשובה דהנוב"י תניינא א"ח סי' ע"ט כ' דקודם קצירה ודאי לא נתחמץ ועל כן בשעת קצירה א"צ שימור רק תיכף לאחר קצירה וכן מבואר ברמב"ם פ"ה ממצה ה"ט שכ' לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממים בפסח שלא יבא עלי' מים אחר שנקצר, על כן גם לרבא בשעת קצירה א"צ שימור (וזה דלא כהרי"ף) ולכן גם לדידי' קרא דושמרתם את המצות אחר קצירה וה"ה קרא דאך אשר יאכל לכל נפש היינו אחר קצירה אבל קצירה אסור ביו"ט. ואף דכתב הרי"ף בשעת קצירה צריך שימור הכונה תיכף אחר קצירה

(יב) ובישועת יעקב סי' שכ"א מביא תירוץ על קו' השיטה מקובצת מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך במילה להתיר בשבת דילמא משום קוצר אסור מילה בשבת דהרי חותך דבר מבע"ח חייב משום עוקר דבר מגידולו והוא קוצר וגזרה תורה דמקלקל בקוצר חייב. ותירץ דהרי רבא אמר לבדו ולא מילה שלא בזמנ' דאתיא בק"ו בשבת כ"ד ע"ב ובפסחים פ"ג והק"ו הוא מה אוכל נפש כש"כ מילה דצורך גבוה. ואס"ד דמילה אסור בשבת משום קוצר והרי קצירה אסור גם לצורך אוכל נפש כמו שכ' תוס' ביצה ג'. ולמ"ל קרא דלבדו והרי בלא"ה ק"ו ליכא. וע"כ מילה אסור משום נטילת נשמה וזה מותר לצורך אוכל נפש. וזה דבר נחמד. אבל אני הקשיתי עליו בספרי ב"י לאו"ח סי' ל"ח אות ד' דהרי רבא הוא דאמר לבדו ולא מילה שלא בזמנ' ולדידי' מותר קצירה לצורך אוכל נפש דהרי בירושלמי יליף מושמרתם את המצות מלאכה דלאחר לישה אי לישה גופה מותר ורבא ס"ל שימור משעת קצירה ולדידי' כ' הפמ"ג דקצירה מותר ביו"ט ועדיין אין מיושב קו' השיטה מקובצת אך עדיין יש ללמוד דקצירה אסור ביו"ט כדיליף בירושלמי מאך למעט קצירה ביו"ט. ובהכי ניחא מה שהביאו תוס' ביצה בשם ירושלמי דיליף מאך. והרי בירושלמי יליף מקרא דלבדו הוא אך למעט קצירה טחינה והרקדה דאסור ביו"ט. ולמה לא הביאו תוס' רק חד קרא אך ניחא דרבא יליף מלבדו ולא מילה שלא בזמנ' ומהוא ולא מכשירין ולא נשאר רק חד קרא וממעט קצירה. וכיון דגם לדידי' קצירה אסור שפיר תירץ בישוי"ע. אמנם למ"ש לעיל בשם נוב"י דגם רבא מודה דבשעת קצירה ל"ה שימור רק תיכף אחר קצירה נכון גם לתרץ קו' השיטה מקובצת

(יג) וכעת נ"ל דבר נכון הנה מה שכ' הנוב"י הנ"ל דקודם קצירה אינו מחמיץ על כן קודם קצירה א"צ שימור רק לאחר קצירה. הנה הרשב"א כ' להדיא דחיטים שנתיבשו מחמיצין אף קודם קצירה וכ"ה בש"ע בא"ח סימן תנ"ג. ולפ"ז לכאורה צריך שימור אף קודם קצירה דשמא נתייבשו ומחמיצין. אך י"ל כיון דרוב חיטים לא נתיבשו אזלינן בתר רובא ומ"ה א"צ שימור רק תיכף לאחר קצירה ובזה יש ליישב הא דר"ע דריש מלחם עוני פרט לעיסה שנלושה בשמן ודבש וריה"ג דריש מלחם עוני מה שנאכל באנינות יצא מעשר שני שאינו יוצא וקשי' מנ"ל לריה"ג דאינו יוצא במצה עשירה. ועיין בצל"ח מה שכ'. להנ"ל י"ל דהנה הרמב"ן הקשה למ"ל קרא למעט עיסה שנילושה ביין ושמן תיפוק לי' מושמרתם את המצות דמי פירות אין מחמיצין וא"צ שימור. וכבר כתבתי דאם צריך שימור משעת קצירה ס"ד דיוצא בעיסה שנילושה במי פירות דכבר הי' שימור משעת קצירה. אך כיון דרוב חיטים לא נתיבשו קודם קצירה אזלינן בתר רוב ואמנם ר"ע חייש למיעוטא כמ"ש תוספות חולין י"א ע"ב ומכות ז'. ולדידי' צריך שמירה אף קודם קצירה. וס"ד דיוצאין במצה שנלושה במי פירות דכבר הי' שמירה. ולכן איצטרך קרא. אבל ריה"ג דל"ח למעוטי א"צ קרא ליין ושמן דממעט מושמרתם את המצות וזה נכון אך קצת צ"ע דגם לריה"ג צריך שימור משעת טחינה עכ"פ ולא ממעט מושמרתם ושמא יש לומר בשלמא לר"ע דצריך שימור קודם קצירה ובשעת קצירה ובטחינה ולכן כיון שהיה שימור בהרבה מלאכות ס"ד דעיסה שנילושה ביין ושמן יוצאין ואיצטרך קרא אבל לריה"ג דלא הי' שימור רק בשעת טחינה פשיטא דאין יוצאין בעיסה שנלושה ביין ושמן מקרא דושמרתם ודוק

(יד) והנה במה שכתבתי לעיל בשם פרמ"ג וצל"ח דלרבא דס"ל משעת קצירה טעון שימור ס"ל דביו"ט קצירה מותר לצורך אוכל נפש דיליף בירושלמי מושמרתם את המצות וסמיך לי' אך אשר יאכל לכל נפש אותן מלאכות דטעינן שימור משא"כ קצירה. ולרבא גם קצירה טעון שימור. אם לדין יש תשובה דבאמת אם במחובר אין מחמיץ קצירה ל"ב שימור אך לרשב"א דנתיבשו החטים מקבלין חימוץ במחובר י"ל דקצירה טעון שימור. ודעת רש"י בעירובין ק' ובתוספות שבת ק"נ ע"ב ד"ה במחובר דאם המחובר נתיבש מותר לקצור בשבת. ולפ"ז אף למאן דאמר קצירה טעון שימור קצירה אסור ביום טוב דהרי לח א"צ שימור משעת קצירה רק אחר קצירה וקרא דושמרתם קאי בלח לאחר קצירה וע"ז כתיב אך אשר יאכל מקצירה ואילך. ואי דיבש צריך שימור אף בשעת קצירה. קצירה זו באמת אין איסור ביו"ט כמ"ש תוס'. אבל דעת הרמב"ם דאף בנתייבש חייב בשבת משום קצירה כמ"ש המג"א

(טו) ואמנם השעה"מ הק' איך ישאל עלי' והלא אם ישאל הדרא לטיבלא ואין מפרישין תרומה ביו"ט. ולכאורה י"ל לפמ"ש המ"ל בפ"ה ממעשר דתרומה בדבר שלא נגמרה מלאכתו רק דשבת קובעת הואיל ולא הי' טבל מקודם שבת מותר להפריש בשבת ה"ה בשואל על התרומה בשבת מותר להפריש ממקום אחר הואיל ולא הי' טבל מקודם ואמנם השעה"מ חולק עליו. אך י"ל אף להמשנה למלך אם שואל בשבת דהוי למפרע טבל אסור להפריש בשבת ואינו דומה למה שנעשה טבל בשבת. (ועיין בספרי ב"י לאו"ח סי' צ"ד אות ה'). ומה שכתב השעה"מ דגם בשבת ויו"ט מותר להפריש על מה שנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר כדמוכח מתוספות גיטין ל"א וחולין דף ז' ועיין מ"ש בספרי בית יצחק יו"ד סי' י' בשולי המכתב לתמוה על התוס' מירושלמי ריש פ"ב דערלה דאמרינן שם ולא מודה רשב"א בודאי הרי להדיא דדוקא בדמאי מותר ע"י שנותן עיניו בצד זה ולא בודאי והארכתי שם בפרט זה. ולפענ"ד נראה לתרץ לפי המבואר בנדה מ"ו למ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא אתי גברא דאורייתא ומתקן טבל דאורייתא וא"כ לכאורה יכול ליתן הטבל לקטן מופלא הסמוך לאיש להפריש דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ודעת הרשב"א דאיסור