בית יצחק חושן משפט קסח

שאין בשר הי' מהני מעלה ומלינה דהרי זורק הדם אע"פ שאין בשר,. א"כ ע"כ התוס' לא קאי לר"א ולר' יהושע הדרא קו' הפנ"י לדוכתי'. אמנם לפמ"ש לעיל דבחטאת מהני מעלה ומלינה כיון שאף בלי האימורין יש בשר. ולא הקשו תוס' רק מעולה דכולה כליל שפיר כ' תוספות שהקריבו על תנאי והחטאת לא הי' צריך לתנאי. דלזה מהני מעלה ומלינה וזה הערה יקרה. ומצאתי שהגאון מ' משולם זצלה"ה זכה בזה בספר איגרא רמא

(יג) והנה הרמב"ם בה' קידוש החודש פ"ג ה"ה כ' בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבא ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה לעשות אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבואו עדים וא"א שיקריבו מסוף היום אחר תמיד של בין הערבים עמדו ב"ד והתקינו שלא יהי' מקבלין עד המנחה. נראה מדבריו שהי' קלקול במוסף ובגמ' ובמשנה מבואר שהי' הקלקול בשיר, וכבר הקשו עלי' עיין בלח מ. ונלע"ד הנה התוספות הקשו הרי הי' קלקול במוסף. ומה שכ' שהקריבו על תנאי כבר הקשה בפנ"י הרי חטאת קודם וא"א להתנות שיהי' חטאת או עולה דזה למעלה וזה למטה. אך הכפות תמרים כ' דהי' אפשר להתנות על התמיד אם יבואו עדים יהיה נדבת ציבור ואם לא יבואו עדים יהי' תמיד. וי"ל באמת כן עשו ומ"ד שאמרו שירה של חול היינו שאמרו במנחה שירה של חול שמא לא יבואו עדים והיא התמיד אח"כ כשבאו העדים הקריבו המוסף והתמיד ולא אמרו שוב שירה שכבר אמרו שיר של חול והי' הקלקול שלא אמרו שיר של יו"ט. ומ"ד שלא אמרו שירה כל עיקר ס"ל דמתחלה לא אמרו שירה כלל משום שהי' מתנין על נדבה ונדבת ציבור לא טעון שירה. אח"כ באמת לא באו עדים. והי' באמת תמיד ולא אמרו שירה וזה הי' הקלקול. אמנם כל זה למ"ד נדרים ונדבות קריבין ביו"ט הי' אפשר להתנות כן על כן כן עשה. וכל הסוגיא דר"ה קאי למ"ד נדרים ונדבות קריבין ביו"ט. אבל הרמב"ם פסק פ"א מחגיגה ה"ח דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט לא הי' אפשר להתנות כן. ומ"ה הי' הקלקול במוסף. ומ"ה כ' שלא הי' יודעין מה לעשות וע"כ הקריבו התמיד ואח"כ כשבאו לא הי' יכולין להקריב מוסף וזה הי' הקלקול. אמנם קצת דוחק דהרמב"ם יפרש סוגיא דר"ה שלא כהלכה רק למ"ד נדרים ונדבות קריבין ביו"ט

(יד) עוד אפשר לומר בישוב דברי הרמב"ם דהנה תוס' כ' במנחות מ"ט ע"א תוס' ד"ה תלמוד לומר וערך דהיכא דהקריב קודם התמיד או אחר תמיד של בין הערבים לא מיפסל בהכי דל"ה רק למצוה וכן משמע פ' תמיד נשחט דעשה דפסח ועשה דאכילת קדשים דחי לעשה דהשלמה ואי הוה מיפסל לא שייך בי' דחי' והדברים תמוהים דאם הקריב באיסור פסול אמנם אם עשה דפסח דוחה עשה דהשלמה או עשה דאכילת קדשים והקריב בהיתר לא פסול והגאון באיגרא רמא בר"ה ל"א תמה ע"ז ודחק מאוד. אמנם בספרי ב"י חיו"ד ח"ר בסוף סי' קס"ז הארכתי בענין אם מיבם ממזרת או חללה אם הילד ממזר או חלל כיון דבהיתר נסיב לה דעשה דוחה לל"ת וכתבתי דנהי דעשה דוחה לל"ת מ"מ ל"ה אלא דחוי' ומיקרי זרע פסול והבאתי ראיה מדברי תוס' קדושין ד' ד"ה זרע פסול. ועיקר הראי' מפסחים פ"ד ע"ב דאמרינן שם דאם טומאה דחויה היא בציבור אינו עובר משום שבירת עצם דכתיב בו בכשר ולא בפסול ואם טומאה דחוי' הוא פסח פסול מיקרי והארכתי בפרט זה ע"כ פירשתי דברי התוס' מנחות הנ"ל דאף אם עשה דוחה לעשה דהשלמה מ"מ ל"ה אלא דחוי' ומיקרי פסול וע"כ דאין זה פסול בדיעבד. וכעת ראיתי דעדיין מחוסר תבלין דנהי דמיקרי פסח פסול לענין שבירת עצם וכן ביבם ממזרת או חללה דהולד ממזר או חלל מ"מ העשה דפסח קיים וכן העשה דיבם. ומהני ההקטרה לקיים העשה ע"כ נראה דפי' דברי התוס' דהרי אמרינן בחולין פ' ע"ב ושור ושה וגו' לא תקריבו כל שבקידש פסול הרי זה בלא ירצה וכיון דאף אם עשה דוחה לעשה מקרי פסול ושוב איכא ל"ת ונמצא דהו"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה לת"וע ועיין באיגרא רמא שכ' ג"כ דשוב הו"ל לת"וע אך לא מסברתנו. והנה לפמ"ש תוס' בזבחים ל"ג ע"ב דעשה דכרת דוחה לת"וע דלא כתוס' חולין ע"ח עיקר ראיית התוספות מאכילת קדשים ולא מפסח דבגמ' מקשה מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה משמע דאם עשה דוחה עשה ניחא וקשי' דהרי הו"ל עול"ת כנ"ל וע"כ דאין בהקרבה לאחר תמיד פסול בדיעבד. אמנם יש לומר דלעולם יש פסול בהקרבה אחר התמיד והא דעשה דאכילת קדשים הוי דחי לעשה דהשלמה משום דס"ל היכי דעשה דוחה לל"ת הותרה ולא דחוי'. ואם הותרה ל"ה פסול כדאמרינן בפסחים דאם טומאה הותרה בציבור ל"ה פסח פסול ויש בו שבירת עצם. וע' מ"ש בספרי חא"ח סימן נ"ה דלמאן דאמר עשה דוחה ל"ת הותרה מצי חל איסור אחר ולמ"ד דחוי' לא מצי לחול איסור אחר עיי"ש מה שכתבתי בדברי מהרש"א יבמות ל"ג והכל הולך אל מקום אחד

(טו) והנה אף דתוס' כ' דעשה דרבים דוחה לאו הבא מכלל עשה כגון עשה דהשלמה מ"מ עול"ת לא דחי ומעתה ניחא ומיושב דברי הרמב"ם דקשי' בגמ' שאמרו שהי' קלקול בשיר והלא הי' קלקול במוסף שאין להקריב אחר התמיד כקו' תוס'. וצ"ל דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה. ועדיין תיקשי דהרי מ"מ פסול הקרבן אחר התמיד ונהי דעשה דוחה מ"מ שם פסול עלי' דל"ה רק דחוי'. וכל שבקודש פסול קאי בלא תקריבו. א"כ הו"ל עשה ול"ת וצ"ל דס"ל למשנה וגמ' בסוגיין טומאה הותרה בציבור. או אף דס"ל טומאה דחוי' מ"מ היכי שעשה חמור' דוחה לעשה הקל הותרה לגמרי ול"ה שם פסול עלי' כמו דאמרינן ביבמות ה' דעשה דוחה ל"ת שישנו בשאלה וה"ה עשה דרבים דוחה ללתו"ע. על כן מותר להקריב ולא הי' קלקול במוסף אבל הרמב"ם דלא ס"ל כהך דיבמות ה' דמצורע דוחה לל"ת ועשה משום שישנו בשאלה שהרי כ' בפ"ז מנזירות מ"ה דוחה עשה דתגלחת מצורע ל"ת דנזיר דל"ה עשה כיון שאינו קדוש עיי"ש ועי' בספרי שיח יצחק הטעם דדחי סוגיא דיבמות משום סוגיא דזבחים דאין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת ועשה דמקדש אף דקדשים פסולים ישנו בשאלה וה"ה דס"ל אין עשה דרבים דוחה לת"וע גם ס"ל טומאה דחוי' בציבור ואף אם דחי עדיין מיקרי פסול ויש עשה ול"ת ואסור להקריב מוסף אחר התמיד ומ"ה הי' קלקול גם במוסף. וע' ג"כ בברית אברהם חלק א"ח סי' ל"א דאף אם צלי קדר אינו אסור כי אם בעשה דכי אם צלי אש מ"מ לוקין מקרא דלא יאכל כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו והארכתי בזה בדרוש שם. ומ"מ בפסחים נ"ט אמרינן עשה דפסח דוחה עשה דהשלמה דבעשה דכרת מודה הרמב"ם דדוחה לת"וע כמ"ש התוס' זבחים ל"ג ע"ב. והא דאמרינן במחוסר כפורים בשאר ימות השנה מה אלימא דהאי עשה ה"ה דהי' מצי להקשות דהו"ל עשה ול"ת כנ"ל. ומה"ט ל"ק ארשב"א ופ"י דס"ל עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה דעיקר הקו' מאי אולמא דהאי עשה ונהי נמי דדחי מ"מ הו"ל עול"ת או דל"ה בעידנא

(טז) והנה בענין מ"ש לעיל דאם עשה דוחה לל"ת כגון ביבם ממזרת אי הוה הולד ממזר דדעת השעה"מ דל"ה ביאתו בעבירה ודעת מהר ש"א בחידושי אגדות יבמות ע"ז דפסול הולד לבא בקהל כדעת רש"י פסחים פ"ד דמיקרי פסח פסול. הקשיתי בש"ס דברכות ל"ג דאמרינן שם אור ששבת מברכין עלי' אור שלא שבת אין מברכין עלי' ומקשה מאי לא שבת אילימא לא שבת מחמת מלאכה אפי' ממלאכה דהיתרא והתניא אור של חי' ושל חולה מברכין עלי' ומה קושיא דילמא הברייתא ס"ל שבת הותרה לחולה דס"ל טומאה הותרה בציבור וכ' ב"י סי' שכ"ח דלדידי' הותרה לחולה ומ"ה מברכין עלי' וברייתא דלעיל ס"ל שבת דחוי' לחולה ומ"ה מקרי לא שבת ממלאכת איסור. ומדלא משני כן משמע דאף למ"ד דחוי' מיקרי שבת ממלאכת איסור. ועי' סימן תרי"ח דחולה שאכל אומר יעלה ויבא כיון דבהיתר אכל וט"ז חולק ומג"א כ' דאין להקל ומחויב לומר וי"ל דזה תליא אי שבת הותרה לחולה או דחוי' ועי' בסי' קצ"ו וסי' ר"ד באכל או שתה דבר איסור במקום סכנה מברכין עלי' והרי איסורין ודאי דחוין הם ומ"מ מברכין עלי' אך המג"א סי' ר"ד ס"ק כ"א מייתי ראי' מהגמ' בחולה שאכל ביו"כ דמברך וצ"ע דיו"כ הותר ושאר איסורין דחוי' כנראה מהרא"ש סוף יומא וצ"ל דאף אם דחוי' מיקרי היתרא ואקצר

(יז) והנה בש"ס דמנחות מ"ה אמרינן על מקרא דיחזקאל כה אמר ד' בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש חטאת עולה היא א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדרשה רב אשי אמר מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה (והי' החטאת עגל בן בקר לחטאת כמו שהי' בימי משה ובר"ח ניסן). תניא נמי הכי ר' יהודה אומר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה א"ל ר' יוסי מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה א"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ועי' ברמב"ם פ"ב ממעשה הקרבנות ובלח"מ שם שפי' דברי הגמ' פרשה זו אליהו עתיד לדורשה הכונה שנבואת יחזקאל קאי על העתיד שלעתיד לבא יחנכו המקדש בראשון באחד לחודש. ולרב אשי קאי על חינוך בית שני. והנה בתשובה לחתני הארכתי וכאן אקצר. הנה במעיין החכמה במצות פ' תצוה הקשה על הגמרא דריב"ז תיקן שיום הנף אסור משום שמא יבנה בהמ"ק בחמיסר דניסן. ואיך אפשר והלא הנבואה היתה על בהמ"ק דלעתיד שיחנכו בר"ח ניסן. ואמנם ר' יוחנן ס"ל במנחות ס"ח דאף בזמן שבית המקדש קים האיר המזרח מתיר ועד הביאכם היא למצוה ואמרינן דלר"י ליכא למימר דריב"ז גזר משום שמא יבנה בהמ"ק דמשום מצוה ל"ג וע"כ ריב"ז בשיטת ר' יהודה אומר דעד עצם עד ועד בכלל. ולפמ"ש לעיל ר' יוחנן כשיטתי' דס"ל ריב"ז לא גזר מדרבנן משום שמא יבנה בהמ"ק דס"ל חינוך בית ג' יהי' בר"ח ניסן וא"א לחוש שמא יבנה בחמיסר בניסן וע"כ ס"ל ריב"ז מדאורייתא אוסר. ורב אשי כשיטתי' במנחות דס"ל יום הנף מדרבנן אסור גם שמא יבנה בהמ"ק בחמיסר דס"ל דנבואת יחזקאל קאי על בית שני וכבר כ' כן חתני הרב הגאון נ"י בתשובה. ור' יהודה אמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה הי' ס"ל דקאי על לעתיד ור' יוסי סבירא לי' דקאי על בית שני וא"ל ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת את דעתי דלמאי דס"ל מב"מ לא בטל ע"כ ס"ל אי עביד מהני. וקרא דלא ילין בעבר והקריב ולעולם נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה ולפ"ז בנין בהמ"ק אין דוחה יו"ט מלכם ולא לגבוה ולא הי' לשלמה לחנך בשבועות וע"כ חינך בסוכות אבל בנין דלעתיד שיבנה בידי שמים אפשר בשבועות וע"כ צריך לחנך בשבועות בשירי דשתי הלחם. וא"א דנבואת יחזקאל יהי' על לעתיד ועל כרחך מוכרח אני כשיטתי להודות לדבריך דהנבואה קאי על בית שני. מזה תנוח דעתך שהנחת את דעתי. וכן לדרך השני שכתבתי לעיל יש לפרש כנ"ל וקצרתי

(יח) עוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם בה' קידוש החודש שנראה מדבריו דהקלקול הי' גם במוסף ואמאי לא אמרו כן בגמ'. ונ"ל דתוס' בביצה כ' ליישב דהי' יכולין להקריב המוסף לאחר התמיד