בית יצחק חושן משפט קסה

מהכשר השחיטה ואינו קרוי מום. וכ' בב"ט דלדברי רב יוסף בחולין כ"ט ע"ב דאף לר"ל אם שחט סימן אחד בחוץ (וה"ה רוב סימן) נאסר משום ש"ח ותו לא חזי לפתח אהל מועד הוה שפיר בעל מום ול"ח לפתח אהל מועד משום בעל מום אך כבר נתחייב משום ש"ח כיון דכל עוד שלא שחט רוב הסימן הי' ראוי לפתח אה"מ עיי"ש. וזה דוקא לדידן דבבעל מום אם עלה ירד כיון ששחט רוב סימן אחד יצא מקדושה ואין מועלין בו ע"כ ל"מ שאלה. משא"כ לר"ע דס"ל בבעלי מומין אם עלו לא ירדו נהי דס"ל במחוסר אבר אם עלה ירד דאף בעוף פסול ל"מ אם שחט רוב סימן אחד דעדיין מחובר במיעוט הסימן לענין אמ"ה ל"ה אמ"ה דהוי כדין אבר ובשר המדולדלין דשחיטה אינה עושה נפול כמ"ש בספרי בית יצחק חיו"ד ח"ר וה"ה דל"ה מחוסר אבר ואם יגמור שחיטת סימן ב' בפנים אף דהוי בעל מום אם עלה לא ירד והיכי דאם עלה לא ירד מועלין בו כמבואר בריש מעילה וברש"י כריתות כ"ג ע"א א"כ לר"ע בשחט רוב סימן אחד בחוץ דחייב עלי' עדיין לא יצא מקדושה ע"כ ליכא למימר דר"ע ס"ל ג"כ בשר תאוה אסור ויליף מקרא דאס"ד דמותר אמאי חייב משום ש"ח הרי יכול לישאל עלי' דבשר נחירה הי' מותר במדבר והי' חזי לקדושה וע"כ בשר תאוה הי' אסור דא"כ קשי' לבתר דהתירה התורה בשר תאוה אמאי חייב משום ש"ח והרי הוה התראת ספק דגם עתה מצי לשאול דעדיין קדושה עלי'. ע"כ הוצרך רב יוסף לומר לדברי ר"ע לא איתסר ולדברי ר' ישמעאל לא אישתרי. אבל הרמב"ם דפוסק בבעלי מומין אם עלה ירד וכיון ששחט רוב סימן אחד יצא מקדושה וא"א לישאל עלי שפיר י"ל דמקרא מוכח דבשר תאוה אסור ובשר נחירה מותר כאמור ודוק כי קצרתי. הן אמת שעדיין יש לומר דלר"ע משכחת ש"ח בשחט כל הסימן דאז פקע קדושה דהוי מחוסר אבר אך דמשמע דאף בשחט רובא חייב מלקות דרובא ככולה ובזה יכול לישאל דלא פקעה קדושה כנ"ל והרבה יש לדבר בזה ואקצר

(יב) והנה בדרוש בסוגיא זו לשנת תרכ"ה הקשיתי על דברי רש"י דף ס"ג ע"ב שכ' בד"ה הראוי לפתח. וז"ל ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לבא לאהל מועד ולהגריל ולהתודות. משמע דהקרא ממעט קודם הגרלה ובאמת קודם הגרלה חייבין עלי' בחוץ וכאן א"א לתרץ כמ"ש תוס' זבחים קי"ג דבמסקנא לא קאי הכי דהרי רש"י במכלתין קאי למסקנא

והנה בחדושי מכבר הקשיתי כקו' בראש הדרוש איך חייב הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ הלא בתחלת השחיטה נעשה בעל מום וא"א להקריב בפנים אח"כ דיהי' שהי' בשחיטה גם הוה בעל מום כאמור. ותירצתי דהסוגיא דיומא אזלי כמאן דאמר ישנ' לשחיטה מתחלה ועד סוף ומחייב מתחלת שחיטה ואז ראוי לשעיר הנעשה בחוץ וסוגיא דזבחים קי"ג ע"ב קאי למ"ד אינ' לשחיטה אלא לבסוף ומכי שחט פורתא אינו ראוי לשעיר הנעשה בחוץ. ואשחוטי חוץ לא מחייב אהאי פורתא והארכתי בזה ולפ"ז מיושבין דברי רש"י בטוב טעם. דהנה בגמרא מקשה אברייתא ורמינהו דבמחוסר זמן דרשינן לד' לרבות שעיר המשתלח אמר רבא הכא מענינו דקרא וכו'. ותוס' כתבו בב"מ דף כ"א ד"ה וכמה דכל היכא דמקשה בסתם ואמורא משני הוא הי' המקשן ע"ש. ולפ"ז רבא הי' המקשן. והנה רבא ס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף דהוא משני בזבחים ל' ובפסחים ס"ג דר"מ ס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ומדלא ס"ל כאביי שם מוכח דהוא גופי' ס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף וכן הוכיח במלא הרועים. וכיון דהאי תני רבנן ורמינהו רבא הוא דמייתי ע"כ פירש"י דאף קודם הגרלה אין חייבין בחוץ דלרבא ודאי הכי הוא. והוא ישוב נכון ונחמד

בעזה"י. דרוש יט לשבת הגדול לבוב תרנ"ד בסוגיא דמצה של מעשר שני פסחים ל"ו ול"ח

(א) הנה רש"י פי' אהא דאין לשין עיסה בפסח ביין שמן ודבש ואם לש רבן גמליאל אומר תשרף מיד ובמועד קאמר ולא ביו"ט דהבערה שלא לצורך היא. והקשה בצל"ח דהרי רש"י כ' דף ו' אהא דמצא חמץ ביו"ט כופה עלי' כלי דמיירי בביטלו. ומשמע הא בלא ביטלו דעובר בבי"י שרפו ביו"ט שלא יעבור בב"י ואמאי כ' רש"י הכי דביו"ט אסור לשרוף ואין לומר דבחמץ ביין שמן ודבש אף במים ל"ה רק נוקשה ואינו עובר בב"י דהרי רש"י כ' בריש אלו עוברין דנוקשה או תערובת עובר בב"י א"כ מותר לשרוף ביו"ט. ונראה ליישב דצריך להבין שיטת רש"י אמאי מותר לשרוף ביו"ט שלא יעבור בב"י הרי משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עלי' כמ"ש תוס' דף כ"ט וצ"ל דרש"י ס"ל דעובר עלי' והטעם דבל יראה ל"ה לאו הניתק לעשה. דהוי לאו שקדמו עשה דאף דרש"י כ' ב"ק כ"ט דבחמץ משש שעות ולמעלה עובר בבל יראה ול"ה לאו שקדמו עשה. מ"מ הוי לאו שקדמו עשה לפמ"ש רש"י דף ד' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דתשביתו היינו ביטול והתוספות הקשו דהרי תשביתו כתיב בשש ואז היא לאח"ז איסורו ול"מ לבטל וכ' הפנ"י דכונת רש"י שפי' בקרא דבשש יהי' מושבת והיינו שיבטל קודם שש עיי"ש. וגם הפי' תשביתו היינו ביטול או ביעור א"כ כיון דהתורה אמרה דבשש כבר יהי' מושבת הרי שצריך לקיים העשה קודם שש והוי ב"י לאו שקדמו עשה ולוקין ול"מ מה שבדעתו לבער. וכיון דבדף ו' קאי אליבא דרב דס"ל כר' יהודה דף כ"ט ע"ב ומ"ה מותר לשרוף שלא יעבור בב"י. ומעתה זה דוקא בחמץ גמור אבל לא בנוקשה דתוס' כ' ריש פסחים דאף לר"י דחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו דאורייתא מ"מ בנוקשה לא הוי איסור רק בפסח. ולפ"ז בודאי לא עוברין בב"י בע"פ גם בעשה דתשביתו ל"ה בע"פ רק בפסח עוברין בב"י וגם עשה דתשביתו עובר בפסח. אך ביטול ל"מ בנוקשה דהר"ן כ' הא דמהני ביטול מטעם הפקר. אף דלר"י בעינן אתי ליד זוכה וכן לרבנן ל"מ הפקר בלב הטעם משום דבאמת חמץ אינו ברשותו רק דהתורה חידשה דעובר בב"י ועשאו כאלו הן ברשותו על כן בגילוי דעת דלא ניחא לי' שיהי' ברשותו סגי. וזה דוקא בחמץ דאסור לאחה"פ מדאורייתא ולולא שכ' תורה דעובר בב"י לא היה עובר דהוי אינו ברשותו והוה חידוש וסגי בגילוי דעת אבל בנוקשה דמותר לאחה"פ ולולא דאמרה תורה דעובר בב"י הי' ברשותו דמותר להשהות לאחה"פ ויהי' מותר ע"כ ל"ה חידוש ול"מ ביטול ול"ה עשה דתשביתו היינו ביטול רק ביעור. ול"ה לגבי נוקשה לאו שקדמו עשה דלאו ועשה באין ביחד ושוב הו"ל לאו הניתק לעשה ומותר להשהות ע"מ לבערו. ולכן אסור לבער ביו"ט ומ"ה פירש"י דמיירי בחוץ. אך אם נימא דבנוקשה ל"ה ביטול. גם אם נימא דבע"פ אינו עובר בב"י ולא בתשביתו רק בפסח בלילה על כרחך מותר לבער ביו"ט כיון דתשביתו מתחיל אז וע"כ ג"כ נימא דבליל פסח יהי' מושבת מקודם א"כ הוי נמי לאו שקדמו עשה

(ב) על כן נלפע"ד ליישב דברי רש"י בדרך זה הנה רש"י דס"ל בלא ביטלו מותר לבער ביו"ט ע"כ לא ס"ל משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עלי'. והטעם כתבתי בספרי חיו"ד ח"א סי' ס"א דס"ל בל יראה ל"ה לאו הניתק לעשה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דלא יראה ולא ימצא. ומ"ה כתבתי שם דמועיל ביטול אף דתוך ג' ימים יכול לחזור. ונימא הואיל משום דהואיל לא עדיף מגורם לממון דליכא אלא חד לאו לא ימצא. ובחד לאו הו"ל לאו הניתק לעשה והו"ל משהה חמץ ע"מ לבערו ול"מ ביטול רק היכא דדעתו לבערו. ומיושב קו' תוס' ריש פסחים דרש"י כ' שפיר דאם לא הי' בודקין והו"ל ודאי חמץ לא הי' מהני ביטול דל"ה דעתו לבערו ואמרינן הואיל. דרוש משם באות א' כל הפלפול. ולפ"ז אמינא דנהי דרש"י כ' ריש אלו עוברין שעוברין בבל יראה והתוס' הקשו מנ"ל דהרי לא כתיב קרא אלא באכילה ואמנם הפנ"י כ' דילפינן מהיקש דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראי'. דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה. ואף דבנוקשה ליכא כרת מ"מ כיון דבבל יראה ליכא כרת רק לאו ילפינן ללאו אכילה מראי' עיין בפנ"י ריש אלו עוברין ולפ"ז י"ל דליכא בנוקשה רק לאו דלא ימצא. דבהיקש כתיב לאו דלא ימצא. והא דנקט בגמ' שאור דראי' איתקש הכונה שאור דלא ימצא. וכן כונת רש"י בפי' אלו עוברין בפסח בבל יראה ובל ימצא. עיקר הכונה בל ימצא. דבל יראה לא איתקש. וכיון דליכא אלא חד לאו מהני משהה ע"מ לבערו. ומ"ה אין שורפין ביו"ט דדוקא ח"ג שורפין דאיכא ב' לאוי וגם זה דוחק ויבואר עוד לקמן

(ג) והנה בצל"ח תירץ דברי רש"י דכאן קאי לר"ג ואמרינן דף מ"ט ראב"צ אומר פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל י"ד להיות בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער את החמץ והלכתי אחר אבא ובערנו את החמץ. וע"כ ס"ל לר"ג דהשבתתו בכל דבר מדמבערין בשבת. ועל כן שפיר כ' רש"י דע"כ לא מיירי ביו"ט מדאר"ע תשרף מיד דהרי ביו"ט אסור לשרוף דל"ש לומר דעשה דוחה לל"ת או דמתוך שהותרה והוי צורך קצת דהרי יכול להשבית בפירור וזורה לרוח וע"כ לא מיירי ביו"ט משא"כ בדף ו' קאי לרב וס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ובלא ביטלו מותר לבער. אלא שהקשה דאם ס"ל השבתתו בכל דבר איך שורפין שהרי הנקברין לא ישרפו, והנה לפענ"ד ליישב קו' רש"י הנ"ל עפ"י מה שכתבתי בספרי בית יצחק חיו"ד ח"א סימן נ"ז. בסוגיא דריש ביצה דלכאורה שריפת חמץ הו"ל משאצל"ג כמו מוציא מת וכמו כל קבורה שכ' הרמב"ן שמובא בתומים סימן ל"ד דהו"ל משאצל"ג שאינו עושה רק כדי לסלק ההיזק ושלא לעבור על בל תלין אך למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה כיון דמעיקרא הי' אסור בהנאה ועכשיו האפר מותר בהנאה הו"ל כמו מבעיר וצריך לאפרו דהוי צורך לגופה ומ"ה אמר ר"ע מצאנו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור ביו"ט ומ"ה דייק בגמ' ש"מ ר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שרפה ול"ק דלמא השבתתו בכל דבר ומ"מ אסור לבער ביו"ט משום אחשבי' כמ"ש רש"י ביצה כ"ז כקו' הפנ"י דהרי דייק אס"ד השבתתו בכל דבר ואפר אסור א"כ הו"ל משאצל"ג. ובזה פירשתי דברי בעל המאור שכ' דפלוגתא דר"מ וראב"צ בדף מ"ט אי מבערין בשבת תליא אי אין ביעור חמץ אלא שריפה או השבתתו בכל דבר דקשי' למה שכ' המ"ל פ"א מחמץ דאף מפרר וזורה לרוח הוי מלאכה משום טוחן ואיך מבער בשאר השבתות. וע"כ פירשתי דלמ"ד השבתתו בכל דבר האפר אסור והו"ל משאצל"ג ומותר אף השרפה. ובזה מיושב קו' רש"י דר"ג כשיטתי' דס"ל מותר לבער בשבת שזונין ממונה של ר"ג בא לבער בשבת. וע"כ אמר ר"ג תשרף מיד

(ד) ושוב נ"ל ליישב דברי רש"י שהקשה בצל"ח עלי' דלמה כ' רש"י שאסור לבער ביו"ט ובדף ו' נראה מרש"י דבלא ביטלו מותר לבער ביו"ט. ונראה הנה לדעתי נראה דבנוקשה ליכא עשה דתשביתו והטעם דתוס' כ' ריש פסחים סוף ד"ה אור. דאף ר' יהודה לא אסר