בית יצחק חושן משפט קסד

ט) והנה הרמב"ם פוסק פח"י ממעשה הקרבנות הי"א דחייב על ב' שעירים ששחטן בחוץ אף לאחר הגרלה קודם הוידוי הואיל וראוי לבא לפנים להתודות. וכ' הכ"מ והלח"מ דהרמב"ם גורס לד' לרבות שעיר המשתלח. והגמ' הקשה בזבחיה הרי ל"ח לפתח אהל מועד ומשני קודם וידוי חזי לבא ומ"ה חייב דרבי' קרא דל"ד ולאחר וידוי פטור. והקשה הלח"מ דלפ"ז צ"ל הא דאמר ר"ח קודם הגרלה חייב על שניהם הכונה קודם וידוי כמו שכ' הכ"מ ואמאי אמר ר"ח הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ הרי כבר איקבע לשעיר לעזאזל. ונלפע"ד דהרמב"ם דחי סוגיא דיומא מקמי סוגיא דזבחים. וגם מדברי ירושלמי פ' טרף בקלפי כמו שכ' במראה הפנים. ולהרמב"ם הי' קשה לו ג"כ איך חייב משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ והלא תיכף כששחט פורתא נעשה בעל מום. על כרחך ר"ח מוקי לברייתא כר"ע דאם עלה לא ירד והרמב"ם לא פסק כן. ואולי זה כונת הירושלמי שהקשה לר"ח וז"ל הירושלמי שני שעירי יו"כ ששחטן בחוץ אית תנא תני חייב ואית תנא תני פטור אמר ר"ח מ"ד פטור כשקרב השעיר הנעשה בחוץ ומ"ד חייב כשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ כן גי' הק"ע ופ"מ. א"ר יוסי ר"ח בעי מדמתה לפסח ולא דמיא א"ר מנא בר תנחום ר"א ור' יוחנן תרווייהון אמרין פסח שעבר זמנו מאליו הוא משתנה ברם הכא בשחיטה הוא משתנה. מאי כדון מאן דאמר חייב סברין מימר אין הגרלה מעכבת מאן דאמר פטור סברין מימר הגרלה מעכבת. כוונת הירושלמי דבשלמא אי מצי מקדיש תיכף לשעיר שיהי' חטאת הנעשה בחוץ ניחא שחייב. אבל הרי הוא קרבן ציבור וא"א לשנותו רק דאמרינן בשבועות י"א סכין משכתן למה שהיא. על כן לא נעשה שעיר הנעשה בחוץ רק בשחיטה וא"א לשחוט תיכף קודם עבודת היום והו"ל מחוסר זמן. ואולי כוונת הירושלמי אמאי חייב בש"ח הרי מכי שחיט פורתא נעשה בע"מ וחטאת הנעשה בחוץ לא מיקבעי רק בשחיטה וכעת א"א לשחוט קודם שעיר הפנימי. וע"כ צריך להמתין ואז כבר הוא בעל מום. על כן נדחין דברי ר"ח דירושלמי ס"ל ג"כ דבבעל מום אם עלה ירד דלא כר"ע. ועל כרחך הטעם דחייב על שני שעירים בחוץ משום דקודם הגרלה ואף קודם הוידוי לאחר הגרלה כיון שעומדים להביאם לפנים ולהתודות עליהם כשהמה בפנים. אם ישחטם לקרבן אחר הוי פסולו בקודש כמו שוחט פסח שלא לשמו בע"פ אם עלה לא ירד וחייבין עלי' בחוץ משא"כ לאחר הוידוי. ושמא פליגי ר"ח ור"א ור' יוחנן בסברא זו דכיון דביו"כ א"א להקטיר בשחט השעיר לשם קרבן אחר דהוה קרבן פסול כמ"ש לעיל בשם מ"ל ורק דהדם נתקדש ומהני זריקה בדיעבד וס"ל לר"ח דהואיל ואי בעי שחיט השתא לשם חטאת חיצון. ונהי דהוא פסול דמחוסר עבודת היום מ"מ אם עלה לא ירד וה"ה דנתקדש הדם שיזרוק לכתחלה כר"ג על כן חייב בחוץ. ור"א ור"י ס"ל כר' יהושע דהדם לא נתקדש ע"כ הקשו דהרי לשם שעיר הנעשה בחוץ בכשרות לא מיקבעי רק בשחיטה הכונה בזמנו ומכי שחיט פורתא א"א להמתין על כן תירצו דהגרלה לא מעכבה ויכול לשחוט תיכף לשם חטאת הפנימי. והרמב"ם ס"ל ג"כ כדחיית הירושלמי לר"ח ורק דס"ל כסוגיא דזבחים דל"ד מרבה שעיר המשתלח קודם הוידוי הואיל וראוי לבא לפנים להתודות אף אם אין ראוי לשום קרבן או שמא הואיל ואם הקריב שלא לשמו אם עלה לא ירד ואינו דומה לשוחט בחוץ קודם פתיחת דלתות דשאני הכא דרבי' קרא ודו"ק

ודע דמה דמשני בירושלמי דהא דתני פטור מיירי בשכבר הקריב החיצון שהדבר תמוה איך הקריב חטאת החיצון קודם חטאת פנימי והרמב"ם ה' עבודת יו"כ פ"ג ה"ג כ' שאה הקדים המוספין קודם עבודת היום לא עשה ולא כלום וכבר תמה בזה בש"ק וע' גליון הש"ס שם. ולפענ"ד ליישב דמשכחת לה שלא הי' להם אלא שעיר אחד והדין דב' שעירים מעכבין זא"ז כמבואר במנחות כ"ז. ואם ליכא אלא אחד מקריבין החיצון ואחר כך נזדמן להציבור ב' כבשים. וע' בתוס' שבועות ח' ע"ב ד"ה לטומאה שכתבו דאי ליכא אלא חד מייתי פנימי ולא חיצון. והגאון ר"ע הקשה ע"ז דהרי הגרלה מעכבת ואיך מייתי פנימי בלא הגרלה. ואני כתבתי בתשובה בספרי חא"ח סי' צ"ח ליישב דבריהם וכתבתי דהיכי דאיכא אלא חד מביא בלא הגרלה מדברי הירושלמי נראה דלא כדברי התוס' רק כמ"ש מוח"ז הגאון ר"ע. ומ"ה משכחת לה דמייתי חיצון קודם פנימי והיה אם נאמר כמ"ש השירי קרבן דאין מעכב אם עביד חיצון קודם. הדרא קו' תוס' לדוכתא אמאי לא אמרינן בגמרא ונכפר חיצון אדידי' ואפנימי ונ"מ היכי דלא עביד פנימי. ומה שתירצו תוס' שם דהיכי דליכא אלא חד עביד פנימי ולא חיצון הרי משכחת לה שהי' ג' והקריבו החיצון קודם ואח"כ נאבדו השני כבשים ולא הקריבו הפנימי. וחיצון מכפר וע"כ ס"ל לתוס' דהסדר מעכב על כן צ"ע מירושלמי הנ"ל והרבה יש לפלפל בזה

(י) והנה המהרש"א בפסחים ס"ב ע"ב בד"ה לימא הואיל. הקשה בסוגין דס"ל לר"ח הואיל דחזי לשעיר הנעשה בחוץ דלא מחוסר עמשה. וע"כ מדאורייתא אמרינן הואיל. ואמאי ס"ל לר"ח האופה מיו"ט לחול לוקה והרי אית לי' הואיל ומחוסר אורחים ע"כ לא מיקרי מחוסר מעשה דהרי בגמ' פסחים ס"ב ע"א מקשה דרבה אדרבה דס"ל בשחט ע"מ שיתכפרו ערלי' לא פסול דלאו בר כפרה הוא ול"א הואיל דאי בעי מתקן נפשי' והרי רבה אית לי' באופה מיו"ט לחול אינו לוקה דס"ל הואיל ומשני דבערל מחוסר מעשה ול"ש הואיל ור"ח ס"ל שם הואיל וכתבו תוס' דמדרבנן ס"ל הואיל לחומרא אף במחוסר מעשה והרי בש"ח אין לחייב משום הואיל במתוסר מעשה דלא החמיר רבה רק לפסול פסח מדרבנן. אבל באינו מחוסר מעשה ס"ל לר"ח דאמרינן הואיל בסוגיין מדאורייתא לחייב משום ש"ח ואמאי ס"ל באופה מיו"ט לחול לוקה. ומה שכ' ודוחק לומר דלוקה מדרבנן כבר תמה בשעה"מ דהרי בפסחים מ"ו ע"ב מקשה רבה לר"ח מבהמה מסוכנת דלא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית אע"ג דלא אכיל וא"א לא אמרינן הואיל אמאי ישחוט ומשני משום הפסד ממונו ומקשה ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא. ואס"ד דר"ח ס"ל מדרבנן ל"א הואיל מה מקשה לר"ח

ונ"ל ליישב דמבואר במנחות ס"ד בלא שמע שטבע תינוק ופירש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור זיל בתר עשי' והמעשה הי' היתר שהרי העלה תינוק ג"כ ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו. כן גירסת רש"י והתוס' הקשו על רבא מאותה מיו"ט לחול דפטרינן מטעם הואיל אף דמחשבתו הי' לאיסור. ותירצו דהתם היא דאפייתו חזי' לצורך יו"ט על כן לא הוי המעשה באיסור משא"כ צידת דגים הי' המעשה באיסור דהרי צידת דגים לא הותר בשבת ורק דמ"מ הי' מקצת המעשה בהיתר שהעלה התינוק. ע"כ מצטרף המחשבה עם מקצת המעשה וחייב. כנ"ל כונת התוס'. אמנם זה כתבו ליישב למאן דאית לי' הואיל. שרצו תוס' לומר דאף רבא ס"ל באופה מיו"ט לחול כרבה. אבל לר"ח י"ל לעולם בעלמא אית לי' הואיל והא דמחייב באופה מיו"ט לחול משום דס"ל זיל בתר מחשבתו וכיון דמחשבתו הי' לחול ומ"ה ס"ל דלוקה. ויתכן יותר לפמ"ש צאן קדשים בישוב קו' תוס' שם דרבה כשיטתי' דאית לי' הואיל ומ"ה ס"ל זיל בתר מעשי' ורבא ס"ל כר"ח ומ"ה אזיל בתר מחשבתו ע"כ בודאי מיושב קו' מהרש"א כמ"ש. וכן הא דהקשה רבה שם מאופה מיו"ט לשבת ג"כ כונתו לא לצורך אורחים רק לצורך שבת וכן במסוכנת אין כונתו לאכול היום רק לצורך מחר. וצ"ל בסברת רבא וכן ר"ח אף דנתכוין לבשר חזיר ואכל בשר טלה ודאי פטור ולר"י חייב מכות מרדות בנזיר כ"ג ולרבנן פטור לגמרי אבל חיוב קרבן ומלקות ודאי אין כאן שם אכל היתר גמור. אבל באופה מיו"ט לחול אף אם יכוין לצורך אורחים שמא יבואו ל"ה רק דחוי' ודוקא צורך אוכל נפש הותרה אבל בספק שמא יבואו אורחים ל"ה רק דחוי'. על כן אם נתכוין לדבר איסור חייב מלקות וכן בפירש מצודה הי' מקצת המעשה באיסור על כן מצרפין המחשבה. ועי' מ"ש בסוגיא זו בספרי ב"י ליו"ד ח"ר סימן ח'. ואמנם י"ל דהן אמת דנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה הוי איסור דאורייתא וצריך כפרה מדאורייתא כדילפינן מקרא דאשה הפרם וד' יסלח לה כדאיתא בנזיר כ"ג ומ"מ אינה לוקה רק לר' יהודה מכות מרדות. וה"ה באופה מיו"ט לחול לר"ח עביד איסור דאורייתא ומה שאמר לוקה היינו מכות מרדות וזה כונת מהרש"א שכ' דזה שאמר לוקה מדרבנן היינו מכות מרדות דהיא דרבנן ואין כונתו דלר"ח ל"ה רק איסור דרבנן רק כונתו דהמלקות מדרבנן. ולעולם אסור מדאורייתא וכן במסוכנת כיון שמחשבתו שלא לאכול ממנה עביד איסור דאורייתא

(יא) והנה בספרי חיו"ד ח"ר סי' מ"ה הבאתי ישוב לדברי הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה (וט"ס שם בה' מלכים) שכ' דבמדבר בשר נחירה הי' מותר ובשר תאוה הי' אסור. דקשי' אמאי לא אמרו בגמ' מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וכתבתי שם דהרמב"ם ס"ל איך מוכח מקרא דבשר תאוה אסור דילמא דוקא בקדשים אסור ש"ח, ואך ההוכחה דאמאי כ' לאו בש"ח ומדכתיב אזהרה ע"כ למלקות. והרי הוה ה"ס שמא ישאל וע"כ אף אם ישאל חייב דאחולין נמי מוזהר. ואין להקשות דא"כ השתא דבשר תאוה מותר אמאי לוקה שמא ישאל אך לדידן ל"מ שאלה בש"ח דכבר יצא מקדושה ואין לשאלה מקום לחול כמ"ש רש"י זבחים קי"ב ע"ב דכמאן דקטלי' דמי. אך תוס' הקשו ב"ק ע"ו ע"א דליהני פדיון אש"ח ומה שתירצו דהוי מום דלאחר מיתה ול"מ כבר הקשה הגאון רע"א דבתחלת שחיטה נעשה בע"מ ולהני פדיון אך כתבתי דבש"ח אמרינן אעל"מ ואסור באכילה ומ"ה לאו בר פדיון הוא אך אם בשר נחירה הי' מותר ל"א בשחיטה אעל"מ דנחירה ל"ב כונה ואפי' ממילא מהני כמ"ש תוס' לענין צורם אוזן בכור בתמורה ד'. א"כ במדבר דנחירה הי' מותר והי' שחוטי חוץ בר פדיון וחזי לקדושת דמים ועוד לא יצא מקדושה מכל וכל ומהני שאלה. וע"כ בשר תאוה אסור ול"מ שאלה. ועכשיו דבשר נחירה אסור ואמרינן בש"ח אעל"מ ול"ח לקדושת דמים ונפיק כולה מקדושה ומ"ה ל"מ שאלה ול"ה ה"ס דל"מ שאלה אף אם בשר תאוה מותר ל"ה ה"ס. ול"ק לר"ע א"א לומר כן דהרי ר"ע ס"ל בבעלי מומין אם עלה לא ירד ומבואר בריש מעילה ובכמה מקומות דהיכי דאם עלה לא ירד מועלין בו. א"כ בשחט סימן אחד בחוץ נהי דחייב משום ש"ח כדאמרינן בחולין כ"ט מ"מ עדיין קדושתו עלי' דהנה בספר יראים סי' ש"ץ כ' שקשה לר"ל דסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף איסור ש"ח היכא משכחת לה הא קודם גמר שחיטה כבר נעשה בעל מום ומתרץ כיון דדרך הכשר קעביד אין נקרא מום דכל מום קדשים מפסח ועור גמרינן שאין דרך הכשר הלכך כל כמה דמקרב סוף שחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אהל מועד. וכ' בברוך טעם דף כ"ה בדין אי במעשה רבה אדם אוסר דשא"ש בכונת דברי' דדוקא לר"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף ויכול להיות עד סמוך לשחיטה חוץ למקדש ובלבד שנעשה גמר במקדש ע"כ הוי תחלת השחיטה עד סמוך לגמרה אף שנעשה בחוץ