בית יצחק חושן משפט קסב

דליתני זבח ומיירי בחצי קנה פגום וחייב בש"ח משום דאם עלה לא ירד כיון דהאי תנא ר"ע הוא כאמור. שוב מצאתי בכו"פ סי' ד' ס"ק ה' שכ' ג"כ דברייתא ר"ע היא ומ"ה לא תני ד' משום יו"כ כדכתיבנא

(ב) ודע דאף אם נאמר דאתיא כר"ע עדיין ק' לפימ"ש המל"מ פרק א' מתמורה הלכה ד' דאף פסולין שאם עלו לא ירדו אין מקטירין בשבת עיי"ש. ועיין מ"ש בספרי ב"י יו"ד חלק ראשון סי' י"ד אות ח"ט וסי' ט"ו אות ז'. ולפ"ז קשה אף לר"ע אמאי חייב משום ש"ח בחצי קנה פגום הרי הוי בעל מום ואין לומר כיון שאם עלו לא ירדו חייבין עלי' דהרי בשוחט בשבת בחוץ אינו ראוי לפתח אוהל מועד היום ואין חייבין בחוץ כמו שאין חייבין במחוסר זמן אף דחזי למחר כדאיתא בזבחים קי"ב במשנה שם. אך תוס' בחולין דף מ' בד"ה חייב ג' חטאות הקשו אמאי חייב משום ש"ח בשבת והא אינו מתקבל בפנים. ותי' כיון דאם זרק הורצה חייבין בחוץ דבפ' השוחט והמעלה מרבינן מקרא לחייב בחוץ על כל הפסולין שאם עלו לא ירדו ואע"ג דאותו ואת בנו בחוץ פטור משום מחוסר זמן שבת ל"ח מחוסר זמן דאין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה ל"ת דשבת ע"כ הנה אחרי שכבר כ' תוס' דהיכי דאם עלו לא ירדו חייבין עלי' בחוץ מה זה שהקשו ממחוסר זמן הרי במחוסר זמן אם עלה ירד כמ"ש תוס' בזבחים י"ב ובחולין פ"א וכאן בשבת אם עלה לא ירד ונראה דלא פסיקא לתוס' דבשבת אם עלה לא ירד דאדרבה מסברא דאם עלה לא יקטיר בשבת והיא כש"כ ממה שכ' המ"ל דבפסולים אם עלו לא יקטיר בשבת כש"כ בקרבן יחיד בשבת על כן הקשו ממחוסר זמן. ותירצו דשבת ל"ה מחוסר זמן דיומא קא גרים כעין שכ' תוספות ריש חגיגה דלא חזי בראשון מצד שחל בשבת ועיין טורי אבן שם ומה שכתבתי בעניותי בספרי ב"י חא"ח ליי שב קו' טורי אבן. ולפ"ז יש ליישב קושיתי דלר"ע בעלי מומין אם עלו לא ירדו ומה"ט חייב משום ש"ח אף בשחט בשבת דאז אם עלה לא יקטיר בשבת מ"מ חייבין עלי' בחוץ ול"ח מח"ז כיון דיומא קא גרים מ"מ עדיין צ"ע דאולי כונת התוס' דכיון דבציבור דוחה וביחיד אין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה ל"ת אבל אם עלה לא ירד ע"כ חייב בחוץ. אבל להמ"ל דבשבת אם עלה לא יקטיר הוה מחוסר זמן ודוקא בתמימים דל"ה פסול רק משום דיומא קא גרים אם עלה יק יקטיר אבל בבע"מ לר"ע דהוה פסול אם עלה לא יקטיר בשבת והוי מח"ז על כן עדיין צ"ע ועוד יבואר בזה לקמן אי"ה

(ג) ושוב נ"ל דמ"ש תוס' דף כ"ט דניתני זבח ובחצי קנה פגום והק' הב"א והרי הוה בעל מום בבהמה והוכיח מזה דל"ה בעל מום ודחינו לעיל דברייתא ע"כ ר"ע ור"ע ס"ל דבע"מ חייב בחוץ. קצת יש להוכיח דברייתא לא אתיא כר"ע. דבפסחים דף ה' הוכיח רבא דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאה מדס"ל מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ולכאורה קשה נהי דר"ע לא ס"ל ללאו יצאה דילמא ג"כ לא לחלק יצאה רק קרא דלא תבערו איצטרך לאשמעינן דמקלקל בהבערה חייב. ועל כרחך מדקאמר רבא דש"מ הבערה לחלק יצאת ע"כ ס"ל לרבא דר"ע ס"ל מקלקל פטור והבערת בת כהן אסור משום דהוה תיקון פתילה כדס"ל לר"י ול"צ קרא ע"כ לא תבערו אתיא לחלק. וכיוצא בזה כ' תוס' ביבמות ו' ע"ב ד"ה, טעמא שכ' דר"א ור' נתן דלא כר"ש דאס"ד מקלקל חייב אין מוכח לא ללאו ולא לחלק עיי"ש. ולתירוץ ב' לא ס"ל לתוס' כן. אבל לתירוץ זה ע"כ ר"ע ס"ל מקלקל פטור. ולפ"ז הרי כ' הפמ"ג בר"ס יו"ד במשבצות דלפי מ"ש תוספות בשבת ק"ו דר' יוחנן ור' אבהו פליגי אליבא דר"ש אבל לר"י דמקלקל פטור אף בחובל וצריך לכלבו דבעי תיקון גמור. ולשיטה זו כ' דהך דשוחט חטאת בחוץ לע"ז לא אתיא כר' יהודה דגם תיקון להוציא מידי אמ"ה נמי ל"ה תיקון גמור. ומ"ה לא הקשו תוס' בשבת רק מכל שוחט ולא הקשו משוחט לע"ז עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בספרי בית יצחק סימן ט' אות יו"ד ליישב דברי' אם כן לפמ"ש דר"ע סבירא לי' מקלקל פטור. ובעי תיקון גמור. ע"כ הברייתא דלא כר"ע ושוב קשה אקושית תוס' הנ"ל. אך באמת מוכח מגמ' גופי' דלא כמ"ש דר"ע ס"ל מקלקל פטור דמנא ידע רבא דר"ע ס"ל מקלקל פטור דילמא ס"ל מקלקל חייב ואיצטרך קרא למקלקל ולא ס"ל לחלק יצאה. וע"כ כתירוץ הב' בתוס' יבמות דאי לאשמעינן מקלקל הו"ל לאשמעינן במקום שאין מצוה בהבערתו. אך נראה דזה תירוץ לקו' שכ' תוס' בסוגיא דהתם דילפינן דאין עשה דוחה ל"ת וע"ז הקשו הרי איצטרך קרא למקלקל ע"ז שייך תירוץ זה אבל אמ"ש שם דר' יוסי ע"כ דלא כר"ש דהרי איצטריך למקלקל ל"ש תירוצם הנ"ל גם מ"ש תוס' שם ובמנחות כ"ה ד"ה א"כ דאי לבת כהן לחודא לכתוב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם ומדכתיב הבערה ש"מ לחלק זה אינו תירוץ רק למה דקשי' דילמא איצטרך קרא למיתת ב"ד דלא דחי שבת א"כ להקושיא דילמא איצטריך קרא למקלקל בהבערה דחייב ל"ש לתרץ כן דאיצטריך לכתוב לא תבערו. וע"כ כדכתיבנא לעיל והק"ל על רבא דמנ"ל דר"ע ס"ל לחלק יצאת דילמא קרא למקלקל דחייב. ונראה ליישב לפמ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' נ"ז אות א' דשריפת חמץ הו"ל משאצל"ג כמו קבורת מת מצוה. שכ' התומים סי' ל"ד ס"ק ב' בשם הרמב"ן והרשב"א דהוה משאצל"ג ושם הוכחתי מר"ע דאמר א"א לומר ביו"ט דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה דס"ל משאצל"ג חייב עיי"ש. ושיטת רש"י בשבת ק"ו דר"י דס"ל מקלקל פטור דס"ל תיקון פתילה הוה תיקון אף דהוה תיקון אצל אחרים והוה משאצל"ג משום דר"י כשיטתי' דמשאצל"ג חייב ור"ש כשיטתי' דמשאצל"ג פטור ותיקון אצל אחרים הו"ל משאצל"ג וע"כ ס"ל מקלקל חייב עיי"ש. א"כ כיון דס"ל לר"ע משאצל"ג חייב מדאוסר שריפת חמץ ע"כ ס"ל מקלקל פטור. וע"כ קרא לחלק דליכא למימר קרא למקלקל דהרי במילה והבערת בת כהן הוה תיקון וע"כ קרא לחלק. ומיושב הא דלא אמרו ש"מ דס"ל לר"ע משאצל"ג חייב. דהכל חד הוא והיא חדא הוכחה מדס"ל הבערה מלאכה מוכח משאצל"ג ולחלק. והוא תירוץ נכון לשיטת רש"י אך לפמ"ש שם אות ב' דשריפת חמץ הוה תיקון אפר ול"ה משאצל"ג. עדיין קשה כנ"ל. גם לשיטת תוס' בשבת דפלוגתא דמקלקל ל"ש לפלוגתא דמשאצל"ג עדיין קשה כנ"ל. שוב מצאתי בערוך לנר יבמות ו' ע"ב בתוס' הנ"ל שהקשה קו' זו איך הוכיח רבא דר"ע ס"ל הבערה לחלק דילמא קרא קמ"ל דמקלקל בהבערה חייב ומה שתירץ מדקאמר ר"ע בקדושין ל"ז לר' ישמעאל הרי שבת דכתיב מושבות שנוהגין בין בארץ בין בח"ל ופירש"י דהיא לא תבערו בכל מושבותיכם ולא קדחי דאיצטריך מושבותיכם דמקלקל חייב וע"כ מקלקל פטור עדיין קשה דלא דחי דאיצטריך קרא לחלק כדס"ל לר"ע בהדי' וע"כ אלשון מושבותיכם קשי' וה"ה אם נאמר דקרא אתי למקלקל חייב עדיין לשון מושבותיכם קשי' לי על כן הקושיא במקומה עומדת. ושמא יש לפרש דהא דא"ר הבערה לחלק יצאת הכונה שלא נאמר דאין חייב רק אם עשה כל המלאכות כפירש"י ביבמות י"ב. וזה מוכח מר"ע דס"ל לחלק דאס"ד אינו חייב רק אם עשה כל המלאכות אין מוכח דתשביתו מערב יו"ט וע"כ ס"ל לר"ע חילוק מלאכות. ואגב דרצה בגמ' לאשמעינן נקט לשון הבערה לחלק יצאת אף די"ל דהבערה אתי לאשמעינן מקלקל בהבערה חייב מ"מ אשמעינן ג"כ דלא בעינן שיעשה כל המלאכות מדאסר שרפת בת כהן. מדאשמעינן גבי מצוה כמ"ש תוס'. והא דלא פירש"י כן בפסחים רק דסד"א דאם עשה כולן נמי אינו חייב אלא אחת משום דלשיטת רש"י בלא"ה ל"ק הקו' כנ"ל ותוס' אולי יפרשו כן בגמ'. ועדיין אין דעתי נוחה

(ד) והנני חוזר למ"ש ליישב מה הק' תוס' ד' כ"ט דניתני זבח ובחצי קנה פגום והרי הו"ל בעל מום וכתבתי דתוס' הקשו דמשמע להו דברייתא ר"ע היא וס"ל אם עלה לא ירד כנ"ל וע"כ ר"ע הוא מדלא תני' יו"כ. וקשי' דא"כ מה מקשה מכי שחט פורתא אסרה והא ר"ע ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש אפי' ע"י מעשה כדאיתא במשנה דכלאים פ"ז מ"ד המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריות ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דשא"ש. א"ר יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. והרי שם עשה מעשה וזרע ואפ"ה אין אדם אוסר דשא"ש. ומה מקשה מכי שחט בה פורתא וכו' וכבר הקשיתי כעין זה בספרי סי' ט' אות י' ושם הבאתי דברי הר"ש דבכלאים דכתיב כרמך ממעטינן. ואין ראי' משם לשאר דוכתי אך בירושלמי פ"ו דכלאים מבואר דהפלוגתא במשנה דכלאים בין ר"מ ור"י תליא בכל דוכתי אי אדם אוסר דשא"ש. עוד כתבתי שם דלמאי דאמר שם בירושלמי דלגבוה מודה ר"ש ה"ה דר"ע מודה לגבוה דנאסר. ולפ"ז פריך בגמ' מכי שחט בה פורתא נאסר לגבוה ול"ח לפתח אהל מועד. והנה למה דאמרינן בירושלמי דאף אם אין אדם אוסר דשא"ש מ"מ לגבוה נאסר וכן לש"ס דידן כ' תוס' בע"ז נ"ד דנאסר לגבוה אף ע"י מעשה זוטא אף דלהדיוט בעי מעשה רבא. א"כ קשה מה מקשה בש"ס לר"ה מג' חטאות דחייב בשוחט בחוץ והרי מכי שחט בה פורתא אסרה ועל כרחך דלא כרב הונא והרי אפי' אם נאמר דלא כרב הונא תיקשי מכי שחט פורתא נאסר לגבוה ואינו ראוי לפתח אהל מועד. וליישב נ"ל דלר' יהודה דס"ל כל הפסולין בקדש אם עלה לא ירד. וכ' תוס' נדה מ"א דפסולו בקודש הכונה דבחולין כשר. א"כ אא"א דשא"ש רק לגבוה נאסר בזה י"ל אם עלה לא ירד וע"כ חייבין עלי' בחוץ. ול"ק מכי שחיט פורתא אסרה. ואף דאמרינן בנדה מ' ע"ב יכול שאני מרבה הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ת"ל זאת הרי דבמוקצה ונעבד אם עלה ירד אף דלא אסר רק לגבוה הא אמרי שם הטעם משום דל"ה פסולו בקודש דקודם לזה נפסל א"כ בשוחט לע"ז לאחר שהקדיש רק שאסרו לגבוה אין ראי' משם. אך בזבחים קי"ד ממעט מוקצה ונעבד בקדשים קלים לאחר שהוקדש דאין חייבין בחוץ ומוכח דאם עלה ירד אף שנפסל בקודש ע"כ הסברא שכתבתי לעיל ליתא. הן אמת שצ"ע בסוגיא דבנדה אמרינן דה"ט דמוקצה ונעבד אם עלה ירד משום שלא הי' פסולו בקודש ומשמע דוקא שנפסל קודם הקדישו והרי משמע בנדה אפי' נפסל לאחר הקדשו כגון בקדשים קלים אם עלה ירד מדאינו חייב בחוץ. אך רש"י פי' שם שלא הי' פסולו בקודש דמשכחת לה פסולו קודם שהקדיש כגון רובע ונרבע על כן אף אם לאחר שהקדיש אירע פסולו אם עלה ירד. והתוס' פירשו שמשכחת לה הכשר במקום אחר על כן אם עלה לא ירד. ולפ"ז בע"ז אף שלא נאסר רק לגבוה אם עלה לא ירד דלא כמו שכתבתי לעיל ודו"ק

(ה) והנני חוזר לסוגיין. הנה ליישב קו' התוס' בזבחים קי"ב דמשני כאן קודם הגרלה דממעטין מקרא דאינו חייבין עלי' בחוץ והרי ביומא אמרינן דחייבין בחוץ הואיל וחזי לשעיר הנעשה בחוץ דאין מחוסר זמן לבו ביום. דכבר הקשיתי לעיל למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ותיכף כששחט מקצת א"א להמתין ולאחר שיעשה עבודת היום ישחוט לשם שעיר דנהי דל"ה שהי' בחצי קנה ודרך הקנה לשחוט תחלה וכששחט רוב הקנה חייב משום ש"ח לכ"ע מ"מ לאחר ששחט מקצת הקנה הוה בעל מום וא"א לשחוט לשם שעיר הנעשה בחוץ. אך לר"ע דבעלי מומין