בית יצחק חושן משפט קסא

מרש"י פסחים פ"ד ריש ע"ב דאם טומאה דחוי' בציבור אין בו שבירת עצם דמקרי פסח פסול. והארכתי בספרי בית יצחק ליו"ד. אמנם בספרי לא"ח סי' צ"ו אות ו' הוכחתי דרבא ס"ל הותרה דהרי הראב"ד כ' דמה"ט שוחטין לחולה בשבת משום דנבלה יעבור על כל כזית משא"כ בשבת ומשמע דס"ל להראב"ד דזולת זה אין לומר שבת הותרה ונבלה דחוי' כמ"ש הרא"ש. והקשה במעין החכמה על רבא דאמר ביומא ס"ג כגון שהי' חולה ביו"כ ושחט לאמו ומ"ה איצטרך קרא דמחוסר זמן בשעיר המשתלח ואיך שוחטין לחולה ונאכילהו נבלה ע"י שינחור נכרי דל"ש לומר דחייב על כל כזית דאיסור נבלה לא חל על איסור יו"כ ומ"ה הוכחתי דס"ל לרבא יו"כ הותר לחולה ושוב חל איסור נבלה עיי"ש. וכיון דרבא ס"ל הותרה ל"ק קו' הרא"מ. ואין להוכיח מקרא דחייב אשלא כדרך אכילתן והק"ל. אך י"ל דרבא יסבור לחלק בין יו"כ דל"ה רק איסור גברא והותר ובין בב"ח דהוי איסור חפצא נמצא דברינו נכונים. עוד יש להקשות לפמ"ש בדרוש דלרבא לשיטתי' דס"ל טעם כעיקר ל"א רק באיסור אכילה עיין בספרי ב"י ליו"ד סי' קט"ו אות א' אם כן אם בישל בשר בקדירה שיש בה טעם חלב לא אסור בבישול. דבבישול ל"א ט"כ א"כ אף באכילה אינו אסור דלא נעשה דבר מתועב קמ"ל לא תבשל דאסור באכילה משום טע"כ והדרא קושית מהרש"א. אך יש ליישב קו' מהרש"א דהרי ילפינן מדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ולא כתיב עם חלב דאפי' בהסירו הבשר ולא נשאר רק טעם בשר אסור. כמ"ש בלב ארי' חולין ק"ח. וקשי' דהרי יוצא אינו אסור רק בזיתים וענבים ולא יוצא משאר פירות כדאמרינן בחולין ק"כ ובפסחים כ"ד. ובחו"ד סי' ק"ה כ' דהיכא דהיוצא מותר אף הטעם מותר ואמאי אסרה תורה טעם בשר וע"כ דיוצא משאר פירות הוי שלא כדרך אכילתן ובב"ח חייב אף שלא כדרך אכילתן והרבה יש לדבר בפרט זה אך נ"ל דיוצא מבשר וטעמו הוה כדרך אכילתו דהרי זה עיקר אכילה להוציא טעמו וגם דברי החו"ד צ"ע אך לטעמא דיוצא הוי רק זיעא שייך סברא הנ"ל והרבה יש לדבר בזה

בעזה"י דרוש יח לשבת שובה תרנ"ג בסוגיא דשני שעירי יו"כ ששחטן בחוץ יומא ס"ב ע"ב ודף ס"ג

(א) בהא דאמר ר"ח דה"ט דברייתא דב' שעירי יו"כ עד שלא הגדיל חייב על שניהם בשחטן בחוץ משום שראוי לשעיר הנעשה בחוץ ואף דמחסרי עבודת היום משום דקסבר אין מחוסר זמן לבו ביום. לכאורה קשה למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחיט פורתא אינו ראוי לשעיר הנעשה בחוץ דאם ימתין עד שיעשה עבודת היום יהי' שהי' בשחיטה ופסול מדאורייתא וכיון דאינו ראוי לשעיר הנעשה בחוץ אמאי חייב ואתחילת שחיטה לא מחייב למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף וכיוצא בזה מקשה בחולין ל' ומצאתי בספר איגרא רמא להגאון מוה' משולם שהרגיש בקו' זו. וצ"ל דכיון דדרך לשחוט הקנה תחלה כמ"ש רש"י חולין ל"ב ע"ב ד"ה אבל בבני מעיים א"כ כששחט אף חצי קנה לא איכפת לן בשהי' כדאיתא בש"ס חולין כ"ח ע"ב שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשרה. (ודברי בה"ג שפסק דשהי' במיעוט הקנה פסול כבר תמהו מסוגיא זו ועמ"ש בספרי ליו"ד סי' ט') וכששחט רוב הקנה חייב משום שחוטי חוץ לכ"ע כדאמרינן בחולין כ"ט ע"ב בשחט סימן אחד בחוץ לכ"ע חייב הואיל ועשה בה מעשה חטאת העוף. וזה צריך ע"כ לומר כן בש"ס דחולין ל' דמקשה אמאי בשחט סתמא במועד על החמץ פטור משום דקאי לפסח שני והו"ל כשוחט פסח לשמו בשאר ימות השנה והוי שחיטה שא"ר כיון ששחט פורתא אידחי לי' מפסח שני דל"ח לפסח שני והו"ל שלמים וסתמא הו"ל שלמים וכשר בסתמא ושוב הו"ל שחיטה ראוי' ולחייב משום שוחט על החמץ. ובתחילת שחיטה לא נפסל למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ומשני נהי דאידחי מפסח מדמי פסח מי אידחי וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת הרי היא כחי'. והקשו תוס' ד"ה מדמי פסח הרי מכי שחט פורתא אינה ראוי' אלא לכלבים דממנ"פ אם לא יגמור השחיטה אינה ראוי' רק לכלבים ואם יגמור השחיטה יהי' חולין בעזרה ותירצו דמיד אחר פדיון יוציאנה לחוץ ויגמור שחיטה. וקשה דהרי יהי' שהי' בשחיטה בשלמא בהא דאמרינן לעיל בשחט סימן אחד בפנים וסימן אחד בחוץ י"ל דלא שהה שיעור שחיטה אבל אם יפדה ויוציאנה נראה שישהה שיעור שחיטה וצריך לדחוק דמיירי בלא שהה. אבל למאי דפרישית ניחא דכיון דרוב פעמים שוחט הקנה תחילה מכי שחיט פורתא מהקנה אידחי לי' מפסח ב' ויפדה ויוציאנה לחוץ דלא איכפת לן בשהי' במיעוט קמא דקנה. אך צריך להבין אמאי אידחי לי' מפסח, ורש"י פי' ד"ה מדמי פסח דהו"ל מום קבוע. וצ"ל בכונת הגמ' בשלמא בשחיטה אחת הוי דרך שחיטתו ול"ה בעל מום בשחט פורתא אך אם שחט מיעוט הקנה ויפסוק מלשחוט וימתין עד פסח ב' הו"ל שוחט בע"מ ומ"ה אידחי לי' מפסח. ומה דקשה לי בזה לס' תוס' לפדות לחולין ולהוציאה ולגמור שחיטתו הרי ראוי הוא להקדישה לשלמים כיון דל"ה שהי' ויגמור שחיטתו מבפנים לשם שלמים וכיון דמה שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ואיך יוציאה ויפדה לחולין. וכן הקשיתי בגליון לק"מ כיון דבתחלת שחיטה שחט לשם פסח דסתמא לפסח קאי וכששחט פורתא א"א להמתין דהו"ל בעל מום כנ"ל גם להקדישה לשם שלמים אינו יכול דהו"ל בעל מום. ואף דל"ה ב' שחיטות בשחט הקנה בשהי' מ"מ אם באמצע נעשה המום הו"ל בע"מ ומ"ה אינו ראוי למזבח ויכול לפדות לחולין. אם כן הק"ל אמאי חייב משום שחוטי חוץ בשני שעירים כיון ששחט פורתא ל"מ להמתין עד אחר עבודת היום ויקריב לשעיר הנעשה בחוץ דהו"ל בעל מום. ואמאי חייב משום ש"ח ומה מועיל דאין מחוסר זמן לבו ביום. אך י"ל דבתחלת שחיטה אם ישחוט פורתא יכניסנה לפנים וישחוט תיכף לשם שעיר הנעשה בחוץ דהוי שחיטה אחת ואף דלא עביד שאר עבודות אין מחוסר זמן לבו ביום וגם בתחילת שחיטה הטעם דיכול להביא בפנים ולשחוט לשם שעיר הנעשה בפנים אך בתחלת שחיטה יכול להמתין ובאמצע שחיטה יכול לגמור תיכף ונהי שהעבודה פסול אם הקדים שחיטת השעיר לעבודת היום מ"מ אם עלה לא ירד משא"כ בשחט סתמא דהוא לשם פסח אם לאחר ששחט מקצת הקנה ישחוט לשם שלמים הוי כמקדיש בעל מום ועדיין צ"ע

אמנם יותר נכון בזה לפמ"ש בבית אפרים חא"ח סי' כ"א דבחצי קנה פגום ל"ה בעל מום בקדשים דדרך שחיטתו בכך וכיון דממנ"פ צריך לחתוך הקנה אף אם נפגם מעיקרא ל"ה בע"מ ואינו דומה למ"ש תוס' חולין כ"ח דאם יפריד העור מן הסימנים ויבדוק הוא בע"מ דאין צריך בכל שחיטה להפריד העור על כן הוי בעל מום משא"כ בחצי קנה פגום והא דאמרינן בחולין ל' נהי דאידחי מפסח ופרש"י דהו"ל בעל מום דשם הכונה כיון ששחט מקצת הושט הו"ל טרפה וא"א להמתין עד פסח שני. (והכונה נהי דדרך לשחוט הקנה תחלה מ"מ אף אם שחט הקנה ומיעוט הושט אינו חייב משום שוחט הפסח על החמץ ודוקא אם אם שחט סימן אחד בחוץ חייב משום ש"ח לכ"ע משום דעביד מעשה חטאת עוף בחוץ אבל לא לענין שחיטה על החמץ למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף) על כן ראוי הוא לפדות לדמי פסח. משא"כ בחצי קנה פגום ל"ה בעל מום. ודע דמוח"ז הגאון רע"א הקשה בתוס' ב"ק ע"ו שכ' תוס' דמ"ה ש"ח לאו בר פדיון הוא דמום שלאחר מיתה הוא והקשה דהרי מתחלת שחיטה נעשה בע"מ כדמוכח מחולין ל' דאידחי לי' מפסח. והגאון מוה' שמואל בן נכדו הקשה עלי' בדרוש וחידוש סוף מערכה לכתובות דף ק"ב דכונת תוס' דבמקצת הושט או בכל הקנה הוה כמתה ובמקצת קנה מי יאמר שהוא בעל מום. והגאון ר"ע השיב לו דדבר זה נסתר מש"ס חולין ל' ודבריו בקיצור נאמרין והרי בית אפרים פי' גם שם דאתחלת הושט הקשה בגמרא אם כן דברי נכדו נכונים. אך במה שכתב דבשחט מקצת הושט חשיב מום דלאחר מיתה זה נגד הגמ' דחולין דאמרינן מדמי פסח מי נדחה ולדברי' דע"כ הדחוי' הוא משום מיעוט הושט הק"ל איך כתבו תוס' שיפדנו ויוציאנו לחוץ הלא הוה שהי' וצ"ל דל"ה שיעור שהי' עוד קשי' הרי עתה הוא ראוי לשלמים דאף בושט ל"ה בעל מום כיון שדרך שחיטתו בכך רק שנדחה מפסח שני שימות קודם וא"ר להמתין כמ"ש בב"א. אבל לשלמים חזי השתא ודבר הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח וצריך למכור לשלמים ואיך יפדה ויוציא לחוץ ויגמור שחיטתו וצ"ל בישוב הקו' דכיון דהוא שוחט על החמץ ובמועד א"א לסלק עצמו מהחמץ. על כן אם יפדה ויקדישה לשלמים וישחוט לשם שלמים יעבור בלאו דלא תשחט על כן מצד זה אינו ראוי למזבח ואם ימתין עד אחר פסח תמות הבהמה כיון שנשחט מקצת הושט ע"כ רשות בידו לפדות ולהוציא לחוץ ולגמור בתורת חולין

אך קשה דהרי בגמ' הקשה הכי למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף והוא ר"ל. ור"ל ס"ל בפסחים שוחט הפסח על החמץ אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה דבעי על בסמוך. איך משני נהי דאידחי מפסח מדמי פסח מי אידחי הרי ראוי למזבח שיוציא החמץ חוץ לעזרה וישחוט לשם שלמים. ואיך כתבו תוס' שיוציאה לחוץ והרי א"צ לזה דהרי כיון ששחט פורתא ל"ח לפסח שני וצריך למכרה והדמים יהיו לצורך פסח והבהמה יקדיש לשלמים או ימכור לשלמים וישחוט בפנים. אך יש ליישב דהגמ' הקשה לר"ל משמי' דלוי סבא דס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ולוי סבא יכול לסבור כר"י דפסחים דאעפ"י שאין עמו בעזרה עובר ואז אין יכול לעשות מאומה דלבטל החמץ א"א בפסח ולילך לביתו לשרוף החמץ ולאח"כ יגמור לשם שלמים יהי' שהי' ע"כ מוכרח הוא לפדות ולגמור שחיטתו בחוץ הנה כל זה צ"ל לשיטת בית אפרים. אמנם לפמ"ש בתחילה א"צ לזה. על כן נראה דלא כבא"פ. אך מה דקשי' לבא"פ ממה שהקשו תוס' דף כ"ט ע"ב ד"ה כגון הא דהשוחט חטאת בחוץ לע"ז דמוקי לה בדף מ' ע"ב בחטאת העוף וחצי קנה פגום והיינו טעמא דלא קתני זבח. וליתני זבח ומיירי בחטאת בהמה ומיירי בחצי קנה פגום ומכי שחיט פורתא חייב משום ש"ח בסימן אחד. ומה הקשו והרי בחצי קנה פגום הוה בעל מום ואינו חייב משום ש"ח

ונלפע"ד ליישב דר"ע ס"ל בבעלי מומין שאינו מחוסר אבר אם עלה לא ירד הואיל וכשר בעופות כדאיתא בזבחים פ"ד ע"ב ומבואר בזבחים ק"ט דהיכי דאם עלה לא ירד חייבין עלי' בחוץ והברייתא דשוחט חטאת בחוץ לע"ז בשבת חייב ג' חטאות ע"כ אתיא כר"ע. דהתוס' בחולין מ' הקשו אמאי לא נקט ד' חטאות שהי' בשבת ויו"כ. וליישב צ"ל דהברייתא קאי אליבא דר"ע דס"ל חולין ק"א ע"ב דבשבת ויו"כ אינו חייב אלא אחת ואף דאמרינן שם איפוך דר"ע ס"ל חייב שתים כ' תוס' דלרבא דס"ל שבת ויו"כ איסור בת אחת היא א"צ לומר איפוך א"כ כיון דע"כ ברייתא זו אתיא כר"ע שפיר הקשו תוס'