בית יצחק חושן משפט קס

קא מכבה אף דבודאי ידע המקשה דר"ש מתיר באינו מכוין משום דהוי סביר דהוי פס"ר ואף דלא ניחא לי' אסור וסלקא אדעתי' דאף בח"ש אסור בפס"ר. ומשני הא ר"י הא ר"ש והיינו דהוסיף דלר"ש מותר בטיפין דקין דפס"ר בח"ש מותר. ועכ"פ גם סברת המקשן קיימת דפס"ר דלא ניחא אסור בשאר איסורין. ומ"ה מיושבין דברי הרא"ש. והנה אם נאמר כסברת המנחת חינוך דמכבה בכל שהוא חייב ג"כ צ"ל דמכבה בטיפין דקים ל"ה כיבוי כלל שהוא רק שורף ומיבש כמ"ש המחבר סי' צ"ב אך זה בטיפה אחת ולא בטיפין הרבה. ואמאי לא משני בגמ' לשמואל דקא עביד בטיפין דקים. וע"כ גם בטיפין ל"ש שהאש שורף והוי ח"ש. אבל לפמ"ש ניחא דאין הכי נמי דמשני הכי אבל זה דוקא לר"ש ודו"ק. ועיין בקרבן נתנאל שתי' קצת כעין זה אך בדרך אחר

(י) ואשוב לתחילת הסוגיא הנ"ל איתמר הנאה הבאה לאדם בע"כ אפשר ולא קא מכוין וכו' ופירש"י כגון ריח של ע"ז והקשה ב"ח הרב הגדול החריף מ' עקיבא סופר נ"י דהרי רבא ס"ל בע"ז ס"ו ע"ב בבת תיהא ריחא לאו מילתא. אך לפמ"ש התוס' שם בד"ה אביי וד"ה רבא אמר דדוקא בבת תיהא ס"ל לרבא ריחא לאו מילתא משום שמזיק לו הריח הנכנס בגופו. אבל בעלמא ס"ל לרבא ג"כ ריחא מילתא ובזילוף כ' התוס' שם דהוי הנאה גמורה ואסור. ועיין תוס' ע"ז י"ב ד"ה אלא בורד והדס. אך מה שהקשה דאביי ס"ל ללישנא קמא אפשר ולא קא מכוין מותר לר"ש ואמאי אוסר אביי בבת תיהא. ואין לומר דשם מכוין להריח. דהרי הר"ן בפרק גיד הנשה כתב דהא דאסר אביי בבת תיהא ליכא למימר דמשום הנאה אסרו דהרי קיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר והכא בבת תיהא בודאי אינו מתכוין להנות מיין נסך דאטו ברשיעי עסקינן עיי"ש. הרי להדיא דבבת תיהא אינו מכוין ליהנות. ולאביי דס"ל בפסחים אפשר ולא קמכוין מותר אמאי אוסר בבת תיהא. אמנם לא קשה מידי דהר"ן כתב עוד וליכא למימר דהוי פסיק רישא דבהנאה אין אסור א"כ שפיר אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת הלכה כשמואל דלמסקנא אין כאן חומרא מזה דאפי' לרב דפוסק כר"י אין כאן קולא דל"א מתכוין כאינו מתכוין ומיושב קו' מוח"ז הגאון רע"א ז"ל. אמנם קשה לומר דכל הסוגיא דפסחים הוא לפי ההוה אמינא ולא לפי המסקנא. ולפמ"ש לעיל דכל הסוגיא מיירי באיסור דרבנן דלאביי ר"י מיקל ור"ש מחמיר אליבא דאמת א הדרא קו' מוח"ז ז"ל לדוכתי'

(יא) ונלע"ד ליישב בפשיטות דהנה אמרינן בסנהדרין דף פ"ד ע"ב רב לא שביק לברי' למפתח לי' כוותא (פירש"י כוי' להוציא ליחה ממנו) דילמא חביל לי'. אי הכי אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. ופשטא דשמעתין נראה דבדבר שאינו מתכוין ס"ל לרב כר' יהודא דוקא באיסור מיתת ב"ד ולא באיסור לאו. דמ"ש התוס' שם סוף ד"ה ור"ש דהא דאסרינן הכא קוץ וסילון משום דחיישינן שמא יתהפך דלא סגי שיהי' פסיק רישא צ"ע דא"כ באחר נמי דהרי פסיק רישא אסור אף באיסור לאו. וע"כ דל"ה פסיק רישא. ומה שהקשו התוס' דא"כ שמואל דס"ל בדבר שאינו מתכוין כר"ש ומשאצל"ג כר"י ואיך שרי דשא"מ דהו"ל שגגת סקילה ומה קו' שמואל לא ס"ל כר"י אף באיסור סקילה והא דפריך בגמ' ארב ממחט של יד ליטול את הקוץ דילמא חביל והו"ל שגגת סקילה משום דמשמע להגמרא דמשנה זו אתיא ככ"ע אף לר"י כמו דמשני שם באמת. ומה שהקשו בתוס' ריש ד"ה ר"ש הא דקיי"ל כר"ש בגרירה לאו שגגת סקילה. לא אדע מה קו' דהרי לר"ש דשא"מ מותר אף בשגגת סקילה. ורב אוסר משום דס"ל בדבר שאינו מתכוין כר' יהודא ושמא משמע להו להתוס' מדמשני לר"ש מלאכה שאצל"ג הוא משמע דאף לר"ש קאמר רב. אמנם אין מוכרח ובגמ' אמרינן אף אם יסבור התנא מקלקל חייב ויסבור דשא"מ אסור כר"י מ"מ במשאצל"ג פטור. והנה לא קשה על מה שכתבתי דס"ל לרב באיסור לאו דשא"מ מותר מסוכרייתא דנזיתא דאוסר רב להדוקי' ביו"ט משום דשא"מ בכתובות ו' אף די"ט איסור לאו דלפי מסקנא שם הוה פסיק רישא. ולפי הה"א דטעמי' משום דס"ל כר"י י"ל דיו"ט ושבת דין אחד להם כמ"ש תוס' ב"מ ץ' ד"ה אבל הכא דאף דאיסור אמירה לנכרי ל"א באיסור לאו מ"מ שבת ויו"ט חדא מלתא היא וגזרו יו"ט אטו שבת וה"ה בדשא"מ י"ל כן להו"א. ועי' מהר"ם שיף ביצה כ"ג ע"ב בד"ה חריץ לא שרוצה לחלק בין שבת ליו"ט בדבר שא"מ דלא כמו שכתבתי בפנים ובזה ניחא הא דאמר רב בבכורות כ"ד ע"ב אהא דאמר ר' יוסי בן משלם השוחט את הבכור עושה מקום בקופץ ותולש ואמר רב בגמ' כנגדו ביו"ט מותר משום דהו"ל דשא"מ. ומקשה ממסוכרייתא דנזיתא ומשני שם הוה פסיק רישא ומקשה והא אמר ר"ח בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה. והרי ביו"ט איסור לאו ולא ס"ל כר' יהודה ע"כ משום דיו"ט ושבת דין אחד להם. אך דקשה שם בגמ' דמשני לעולם סבר רב דשא"מ אסור ותולש לאו היינו גוזז וביו"ט היינו טעמא דשרי דהוי לי' עוקר דבר מגדולו כלאחר יד. הא דמשני דתולש לאו היינו גוזז נראה דקאי אבכור דמה"ט מותר בבכור לתלוש. ולמה הוצרך לכך דהרי מבכור לא קשי' לרב דרב באיסור לאו סובר דשא"מ מותר. ולא קשי' רק מדאמר רב כנגדו ביו"ט מותר דיו"ט ושבת חד דינא אית להו ולמה הוצרך לשנוי' בבכור. ונראה דהא דמשני דתולש לאו היינו גוזז הוצרך לשנוי' גם איו"ט דהרי משני דביו"ט הו"ל עוקר דבר מגדולו כלאחר יד וזה דוקא אם תולש לאו היינו גוזז אבל אם תולש היינו גוזז ל"ה כלאחר יד. ודוקא לענין עוקר דבר מגדולו הו"ל כלאחר יד משא"כ לענין גוזז (הגם דמרש"י ד"ה כלאחר יד לא משמע כן. מ"מ הדבר מוכרח שלא יסתרו סוגיא דסנהדרין וסוגיא דבכורות). והגם דמתוס' בכורות לא נראה כן משום דתוס' בסנהדרין קאי בשיטה אחרת כמ"ש לעיל. אך פשטא דשמעתין כדכתיבנא. ומעתה י"ל דהא דאמר אביי דלר"י לא אפשר וקמכוין מותר דוקא לר"י דס"ל בכל דוכתי דשא"מ אסור. דהרי אביי מוקי קרא דבשר אעפ"י שיש בהרת ימול כר"י דדשא"מ אסור ושם הוה לאו גרידא ורב דס"ל דשא"מ מותר מוקי קרא בפ"ר כמו דס"ל לר"ש. ואדרבה באיסור שבת מיקל טפי. לשיטת תוס' דבשבת אסרו דשא"מ רק מדרבנן. אבל לרב דמחלק בין איסור לאו דדשא"מ מותר ובין איסור סקילה ולא ס"ל דשא"מ אסור רק באיסור שבת ויו"ט לא ס"ל דמכוין כאינו מכוין. ע"כ אין בזה חומרא במה שפוסק כשמואל בדשא"מ לאסור במכוין דגם אם הי' פוסק כרב הי' אוסר במכוין. ומיושב קו' מוח"ז ודו"ק

ודע דמ"ש תוס' שבת מ"א דר"י מודה בשבת דדשא"מ ל"ה רק מדרבנן דל"ה מלאכת מחשבת לפמ"ש זקיני הגאון מ' אלעזר רוקח בספרו מעשה רוקח פ' ויקהל דטעמא דר"י דכשיטתי' ס"ל דלא דריש סמוכין רק במשנה תורה ביבמות ד' ולא בעי מלאכת מחשבת דלא כתיב רק במשכן ורק דנסמכה שבת למלאכת המשכן א"כ גם בשבת אוסר ר"י דשא"מ מדאורייתא. ולפ"ז יש מקום ליישב קושית מוח"ז בדרך זה דדוקא לר' יהודה דלא דריש סמוכים וס"ל דגם באיסורי שבת דשא"מ אסור מ"ה ס"ל דמכוין כשאינו מכוין לקולא. אבל לרב דבודאי דריש סמוכין ובשבת שאין מתכוין ל"ה כמתכוין ה"ה דל"א מתכוין כשאינו מתכוין בשום מקום. ומיושב קו' הגאון ר"ע אך אין ליישב דברי תוס' באנו ותוס' לא ס"ל כנ"ל ודו"ק

(יב) והנה במנחת חינוך מוסך השבת סוף אות מ"א הקשה על המג"א סי' שי"ח ס"ק ל"ה שכ' דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דהואיל ואינו מתערב מבשל כדי קליפה והקשה דא"כ בהך דיומא אמאי הקשה והרי מצרף והרי בלא"ה אסור משום מבשל דמבשל כדי קליפה. עכ"פ והביא דברי תוס' שבת מ"א דמשמע דאינו מבשל כלל. הנה בגוף דברי המג"א ופמ"ג יו"ד סי' ס"ח סוף דין השלישי שתמה עלי' אדמיקר בלע קיי"ל לא מבשל גם מ"ש במנ"ח דמבשל מן התורה ע' מג"א ה' פסח דאדמיקר בלע ל"ה רק חומרא מדרבנן. אמנם אף אם נאמר דמבשל כדי קליפה מדאורייתא כיון דבבישול בשבת בעי כגרוגרות כדאמרינן במנחות נ"ז כדי קליפה ל"ה אלא ח"ש. ולדעתי א"א שיבא לידי שיעור במבשל כדי קליפה. על כן אף אם ח"ש אסור מן התורה היכי דא"א לבא לידי שיעור ל"ה רק מדרבנן. ולפמ"ש לעיל דאף לר"י דדשא"מ אסור וכש"כ בפסיק רישא מ"מ ח"ש אינו אסור מן התורה מיושב קו' מנ"ח דכיון דאינו מכוין לבישול ח"ש אינו אסור מן התורה. ומ"ה לא הקשה רק והלא מצרף. אך קשה לגירסת רש"י דאין שבות במקדש והלא יש כאן ב' שבותים שבות דמצרף ושבות דמבשל ודעת הר"ע מברטנורא בעירובין ל"ד דבב' שבותים גזרו בין השמשות וה"ה לענין שבות במקדש. וכבר כתבתי מזה באיזה מקומן

(יג) והנה התוס' כתבו בסוגיין ד"ה שאני היכל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ומותר שלא כדרך הנאתן דבתרומ' כתיב אכילה וכ' מהרש"א אף דלא כתיב אכילה בגופי' מ"מ כיון דילפינן מתרומה דינו כתרומה דרבא לא ס"ל כאביי בדף כ"ה. וא"כ תיקשי לרבא מאיסי בן יהודה דיליף בב"ח מכלאי הכרם דליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקין שלא כדרך אכילתן. משא"כ בב"ח דיליף מנבלה ובנלה כתיב אכילה ומה דתירץ אביי הואיל דלא כתיב אכילה בגופי' לא ס"ל לרבא. והנה כתבתי בספרי ב"י בסי' פ"ג ליישב דהרא"ם הקשה למ"ל לא תבשל ותיפוק לי' דאסור באכילה ובהנאה מלא תאכל כל תועבה ותירצתי דאדרבה קרא להתיר אתי דהנה בפחות מ כמאכל בן דרוסאי מותר לאכול דל"ה בישול ואינו אסור מדין ח"ש דאם יאכל כל היום בב"ח כזה אינו חייב אך לבשל אסור פחות מכמאכל בן דרוסאי דחזי לאצטרופי דאם יבשל עוד יחייב. ורש"י פי' בחולין קט"ו דמ"ה אסור בב"ח מלא תאכל כל תועבה הואיל ונעשה בו דבר מתועב בהבישול. א"כ הו"א בפחות ממאכל בן דרוסאי אסור לאכול דנעשה בו דבר מתועב בהבישול דבבישול אסור ח"ש קמ"ל קרא דלא תבשל דלא אסור רק בבישול כמאכל בן דרוסאי. אמנם כ"ז למאן דס"ל ח"ש אסור מן התורה אף שלא באיסור אכילה. אבל רבא דס"ל בב"מ דבשאר איסורי] ח"ש אינו אסור מן התורה דהרי הקשה בדף ס"א למ"ל לאו, בגזל לאו בריבית לאו באונאה והרי איצטרך פחות מש"פ דבגזילה אסור מן התורה מדין ח"ש ובאונאה מותר כדמוכח מלשון הרא"ש וכבר הקשה כן בקהלת יעקב אלגזי. וע"כ ס"ל ח"ש אינו אסור מן התורה רק באיסור אכילה כמש"ז ח"צ. ולשיטתו הק"ל למ"ל לא תבשל דליכא לתרץ כנ"ל. וע"כ קרא איצטריך דחייב אף שלא כדרך אכילה. ואף איסי בן יהודה ס"ל כן דלולא קרא דנבלה לא הוה ילפינן מלא תבשל כמ"ש בפרי תואר ומ"ה לרבא לשיטתי' מיושב קו' מהרש"א

(יד) וכעת נ"ל דעדיין קשה קו' מהרש"א דהנה על קושיית הרא"ם דלמ"ל קרא דלא תבשל ותיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה ותירץ בפליתי סי' פ"ז דקרא איצטריך היכי דבישל בהיתר כגון שבישל לחולה שיש בו סכנה. ואני כתבתי דאם איסורין דחוין לחולה מיקרי עדיין תועבה דדוקא אם הותרה ל"ה תועבה ולא בדחוי', וראי'