בית יצחק חושן משפט קנט

חזינא דכונה מועלת כל כך דאפי' בדרבנן אסור בלא אפשר. על כן אין תימא אם בדאורייתא מועלת כונה לאיסור ולהיתר. אבל אס"ד דבדרבנן מותר בלא אפשר וקמכוין. אם כן כונה להיתר ולאיסור אף בדאורייתא לא יועיל ואמאי פסול. וכן מה שהקשה מאבידה בשטחה לצרכו ולצרכה ג"כ הכונה לפי הנ"ל. ומה דמקשה הגמ' ממוכרי כסות והא הכא דאפשר למיעבד כצנועין וכי לא מכוין שרי תיובתא וללישנא קמא דרבא ושם הוי איסור תורה. הנה מודינא בזה דללישנא קמא דפליגי באפשר ולא קמכוין מיירי באיסור דאורייתא ומ"מ ר"ש מתיר באינו מכוין באיסור דאורייתא וללישנא קמא רבא אוסר לר"ש באפשר ושפיר מקשה ממוכרי כסות. אולם ללישנא בתרא דמתיר אביי אף בקמכוין בלא אפשר זה דוקא בדרבנן דאיך יתכן שנתיר איסור דאוריי' משום דלא אפשר ות"ל הדברים ברורים

(ז) ולפמ"ש מיושב קושית הפנ"י בהא דאמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שהי' יושב ודורש. דמזה מבואר דפליגי בלא אפשר וקמכוין. וקשי' מזה ללישנא קמא דלא פליגי רק באפשר ולא קמכוין ומה קאמר אביי גופי' אף אנן נמי תנינא. (ודוחק לומר ללשון זה להד"ם כמו שכ' תוס' ביבמות ל"ו) ולהנ"ל נאמר דשני הלשונות אמת דללישנא קמא פליגי אביי ורבא בדאורייתא ס"ל לאביי אפשר ולא קמכוין מותר אליבא דר"ש אף בדאוריי' ורבא ס"ל דאסור ובלא אפשר וקמכוין לכ"ע אסור בדאורייתא ובלישנא בתרא פליגי בדרבנן. על כן אפשר ולא קמכוין היינו פלוגתייהו מיירי בדרבנן ובלא אפשר וקמכוין פליגי בדרבנן ושני הלשונות אמת. ומ"ה שפיר אמר אביי מנא אמינא לה ודוק היטב. ולפמ"ש מיושב מה שהקשיתי ומצאתי בצל"ח שהרגיש בזה דלאביי בלישנא קמא לא אפשר וקמכוין לכ"ע אסור. ואיך הי' ר' יוחנן בן זכאי יושב בצילו של היכל ולדידי' ליכא לשנויי שאני היכל דלתוכו עשוי. דהרי במעילה לא כתיב אכילה בגופי' רק דגמר חטא חטא מתרומה ואביי ס"ל בדף כ"ה דהיכא דלא כ תיב אכילה בגופי' לוקה שלא כדרך אכילתן כמ"ש תוס' ומהרש"א ד"ה שאני היכל. להנ"ל ניחא דבאיסור דרבנן גם לאביי ללישנא קמא ס"ל לר"י לא אפשר וקמכוין מותר ובהיכל דאין מעילה במחובר ל"ה רק איסור דרבנן. הן אמת דבכ"ז יש לסתור לפמ"ש בספרי ב"י א"ח סי' כ"ד והובא לעיל מ"מ מסוגיא זו יש ראיה לדברי שעה"מ. והנה בצל"ח מיישב קו' וסותר לדברי מהרש"א וכ' דאפי' לאביי מותר בהקדש שלא כדרך הנאתן דדוקא בב"ח דמצי לכתוב אכילה בגופי' ולא כתב להכי ס"ל לאביי דאסור שלא כדרך הנאתן משא"כ במעילה דאפי' בלא אכילה יש מעילה לא מצי לכתוב אכילה בגופי'. אמנם התוס' בסנהדרין ב' ד"ה בשור דלא נגמר כתבו וחלב המוקדשין על גבי מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו ובקדשים אסור ועיין במהרש"א שם מבואר דבקדשים אסור. ובשלמא אם לאביי אסור שלא כדרך הנאתן יש לומר דתוס' קאי לאביי אבל אם נאמר דגם לאביי מותר שלא כדרך הנאתן א"כ דברי התוס' בסנהדרין למאן קאי ודו"ק ויבואר עוד לפנינו

(ח) והנה בש"ס זבחים דף צ"א ע"ב אמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים. ומקשה והא קא מכבה ומשני כיבוי במקצת לאו שמי' כיבוי. ומקשה ממוריד גחלת ומשני דליכא אלא האי איבעית אימא כיבוי דמצוה שאני. יש לפרש הכונה דכיון דמקיים עשה בהקטרה אתי עשה ודוחה ל"ת אף במקדש. דלא כמו דאמרינן בזבחים צ"ז אין עשה דוחה ל"ת במקדש ואמרינן ת"ש דתני ראב"י כלפי שנתנה תורה לתרום יכול יכבה ויתרום אמרת לא יכבה. ומשני שאני התם אפשר דיתיב ונטר והיינו דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת וס"ל לסוגיא כר' יהודה בסוף עירובין שכתבתי לעיל דשהוי בטומאה עדיף. ושוב אמרינן שם ת"ש יין כדברי ר"ע לספלים שמן כדברי ר"י לאישים ועוד תניא יין נסך לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה ומשני ל"ק הא ר' יהודה הא ר"ש והיינו דר"ע ס"ל דשא"מ אסור ושמואל ס"ל דשא"מ מותר. הנה מזה קשה ללישנא בתרא דסוגיין דס"ל בין לאביי בין לרבא בלא אפשר ולא קמכוין לכ"ע שרי אף לר' יהודה. והכי הרי לא אפשר דצריך לנסך היין ולא קמכוין ואוסר ר"ע. ולפמ"ש דר"י ס"ל דשא"מ ל"ה רק מדרבנן וטעמא דידי' דכשיטתי' ס"ל דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין ויליף מצרעת דכתיב לעשות דעושה בסיב. א"כ ר"ע ס"ל כר' יהודה דקרא דלעשות וקרא דבשר קאי אאינו מתכוין והוא ס"ל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, ומ"ה לא יליף מצרעת ומ"ה ס"ל דשא"מ אסור מן התורה ואסור אף בלא א פשר כדכתיבנא. והנה התוס' הקשו אהא דר"ע ס"ל לספלים דס"ל דשא"מ אסור. והרי בב"ק קי"ג אמרינן לא ילבש אדם כלאים אפילו על עשרה בגדים להבריח את המכס מתני' דלא כר"ע דתניא אסור להבריח את המכס ר"ש אומר משום ר"ע מותר להבריח את המכס ואמרינן שם דפליגי בדבר שאינו מתכוין וס"ל לר"ע דשא"מ מותר. ותירצו דתרי תנאי אליבא דר"ע. ושמא י"ל דביין כיון דאפשר ליתן לספלים ומ"ה ס"ל לר"ע דאסור ליתן לאישים דהו"ל אפשר ולא קמכוין. משא"כ בלגנוב המכס הוה לא אפשר דע"כ לובש דרך לבישה ומ"ה מתיר ר"ע. ועי' טו"ז סי' ש"א ס"ק ז' ויבואר לקמן אך לפ"ז נצטרך לומר דס"ל לר"ע דשא"מ רק מדרבנן ומ"ה מתיר בלא אפשר וא"כ איך אוסר ר"ע ליתן לאישים והרי אין שבות במקדש אך למהרש"א שכ' בשבת, מ"ב דדוקא באיסור שבת אמרינן אין שבות במקדש ניחא דלא יכבה ל"ה באיסורי שבת ומ"מ עדיין צ"ע

והנה גירסת התוס' במנחות דף צ"א ע"ב ד"ה דמייתי דר"ט ס"ל לאישים ומוכח דס"ל לר"ט דשא"מ מותר. ובספרי לאו"ח סי' ק"א אות ז' כתבתי דר"ט ס"ל בזבחים צ"א דשא"מ מותר כונתי שם לגירסת התוס' מנחות צ"א. ועיין תוס' קדושין דף נ"ה ע"ב וחולין כ"ב והגהות הגאון מ' ישעי' פיק ז"ל וקצרתי בספרי ב"י שם. ועיין בברכת הזבח בזבחים דף צ"א ומגן אברהם סי' ש"כ ס"ק כ' הביא דבריו. והברכת הזבח כתב בתי' השני דלר"י דשא"מ לא הוי רק מדרבנן כמ"ש התוס' בשבת. וזה ליתא דהתוס' בשבת לא כתבו רק דבשבת ל"ה רק דרבנן משא"כ בשאר איסורים וברכת הזבח קאי אלאו דלא תכבה. וכבר הרגיש בזה בקרבן נתנאל פרק י"ד דשבת. אמנם כבר כתבתי דיש מקום לדבריו בכל הסוגיא דפסחים. גם מ"ש דלר"ש פסיק רישא ל"ה רק דרבנן ואין שבות במקדש כונתו בפ"ר דלא ניחא לי' דבפסיק רישא דניחא לי' חייב חטאת לר"ש כדמוכח בפרק הבונה בשבת דף ק"ג בתולש בארעא דילי' חייב חטאת אף באין מכוין ליפות הקרקע. ואי קאי אפסיק רישא דלא ניחא לי' הרי בשאר איסורין אין חילוק בין ניחא לי' כמ"ש הרא"ש גופא. גם מ"ש דאין שבות במקדש כבר הבאתי דברי המהרש"א בשבת מ"ש דבשאר איסורים ל"א כן אך אין תימא אם הברכת הזבח לא ס"ל כן. ומ"מ מה שהקשיתי עליו לעיל קשה ואכ"מ להאריך

(ט) ובעיקר דברי הרא"ש פי"ד דשבת דמייתי ראי' דבשאר איסורין פסיק רישא דלא ניחא לי' אסור ודוקא בשבת מותר דבעי מלאכת מחשבת מדפריך הש"ס זבחים פרק כל התדיר והא קא מכבה גבי המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים אע"ג דלא ניחא לי' כיבוי. ותמה המהר"ל מפראג הרי באמת משני הגמרא הא ר"י הא ר"ש. ומסיק דשמואל כר"ש ס"ל ומותר. וע"כ משום פס"ר דלא ניחא לי'. שמא יש ליישב בדרך זה דהנה נלע"ד דאף בכיבוי גחלת בעי שיעור שיכבה גחלת אחת. כמ"ש הרמב"ם פ"ב מתו"מ ואפי' גחלת אחת חייב. משמע דבעי עכ"פ גחלת אחת ודלא כמנחת חינוך מצוה קל"ג שחייב בכל שהוא. ומה שנסתפק במוצל מאש סי' נ"א אם מכבה חצי גחלת לדעתי אינו חייב רק אסור מדין חצי שיעור. ומה שאמרו בגמ' כיבוי במקצת שמי' כיבוי היינו מקצת אש דלמ"ד כיבוי במקצת לאו שמי' כיבוי היינו מקצת אש דבעי שיכבה כל האש. ומ"מ אף למ"ד כיבוי במקצת לאו שמי' כיבוי י"ל דאסור עכ"פ מדין ח"ש להפוסקים דבשאר איסורין נמי ח"ש אסור מן התורה. והא דמשני על שמואל כיבוי במקצת לאו שמי' כיבוי הכונה דל"ה שיעור שלם ושוב עשה דוחה לאיסור ח"ש ואיבעית אימא כיבוי דמצוה שאני דעשה דוחה לל"ת אף בשיעור שלם. אמנם יותר נראה דאם כיבוי במקצת לא שמי' כיבוי אפי' כחצי שיעור ל"ה דומיא דמוציא פחות מד' אמות שכתבו הפוסקים. אמנם למסקנא דכיבוי במקצת שמיה כיבוי חצי גחלת הוי חצי שיעור עוד נראה דהא דמשני לשמואל דאמר המתנדב יין מזלפו על גבי האישים והא קא מכבה כיבוי במקצת לאו שמי' כיבוי אף דהוי ח"ש משום דכשיטתי' ס"ל דח"ש מותר מן התורה כמ"ש בספרי ליו"ד סי' פ"ט אות ז' דרב ור"ח ור' יוחנן דס"ל במנחות דף נ"ד כמות שהן משערין ובצמק וחזר ותפח חייב משום דס"ל ח"ש אסור מן התורה ולא נדחה מאיסור. ושמואל ור"ש ברבי ור"ל ס"ל לכמות שהן ויש דיחוי באיסורין בצמק וחזר ותפח משום דס"ל ח"ש מותר מן התורה עיי"ש. ולפי"ז שמואל לשיטתי'. ונ"ל הא דמשני אהא דמקשה מר"ע ומשני הא ר"י והא ר"ש ושמואל ס"ל כר"ש אף דהוי פסיק רישא משום דאפשר בטיפין דקים. זה דוקא לשמואל דס"ל ח"ש מותר מן התורה ורק מדרבנן אסור ואין שבות במקדש כמ"ש הברכת הזבח הובא לעיל דלא כהמהרש"א. אבל למ"ד ח"ש אסור מן התורה אי אפשר בטיפין דקות ומיושבין דברי הרמב"ם דפוסק דלא כשמואל בפרק ט"ז ממעה"ק הלכה י"ד דלשיתין אזלי כסתם משנה במנחות דף ע"ד. אף דס"ל כר"ש דדשא"מ מותר כיון דפוסק דח"ש אסור מן התורה אי אפשר לפסוק כשמואל. ולפ"ז י"ל דבזה פליגי המקשן והתרצן וכולהו ס"ל פ"ר דלא ניחא לי' אסור רק דהתרצן ס"ל דל"ה פ"ר דח"ש מותר דשמואל כשיטתי' ודו"ק היטב כי זה תי' נחמד. והכי מוכח. מרש"י זבחים שכתב דל"ה פסיק רישא דאפשר שיכבה בטיפין דקין הילכך אפי' עושה בטיפין גסות ל"ה פס"ר דהרי בטיפין דקים עכ"פ הוא מכבה כל שהוא אע"כ דבעי שיעור גחלת אחת. אך מ"מ ח"ש אסור מן התורה כמ"ש רש"י שבת ע"ד באיסור שבת. הגם דבספרי ב"י לאו"ח סימן י' כתבתי דבשבת איכא קרא מיוחד והבאתי דברי הת"כ. מ"מ יש מקום לומר דחצי שיעור אסור. ועיין בספרי ליו"ד סימן צ"ג. והנה נלע"ד דאף דח"ש אסור מן התורה מ"מ בפס"ר ח"ש מותר מן התורה דהתוספות ביומא דף ל"ב ע"ב כתבו טעם דבפסוק רישא מודה ר"ש דכיון שנהנה אנן סהדי שמכוין וזה ל"ש היכא דאינו נהנה. אך י"ל דבפסיק רישא הוי כמכוין ויליף ר"ש מדכתיב ב' כתובים בצרעת לעשות ובשר דפס"ר מותר מוכח דבשאר איסורי תורה אסור כמ"ש התוס' בקדושין דף ל"ד דב' כתובים הוי כמו מיעוט דדוקא הוא הדין כן. עיין מלא הרועים חלק ב' אות ש' ס"ק י'. א"כ י"ל דדוקא בכל השיעור ממעטינן אבל בח"ש מותר. וגם מן הסברא י"ל דכיון דח"ש אסור משום אחשביה כמ"ש זקיני הח"ץ ז"ל. אם כן בפס"ר דלא נ"ל ל"ש לומר אחשביה אף בשאר איסורין. משא"כ לר"י דדשא"מ כמתכוין אף בח"ש אסור. לפמש"ל דר"י ס"ל דשא"מ אסור מדאורייתא. ולפ"ז ניחא דמתחלה הקשה הגמ' והא