בית יצחק חושן משפט קנז

דבהרחקה יש לחלק כבר הקשה בתה"ד סי' ר"נ מש"ס דיבמות פ"ב אמנם דעת דברי אמת סי' ו' דף י"ב דפוס הלברשטאם דאף לרבא דאין חילוק בין לאו לכרת מ"מ יש חילוק בין לאו למיתת ב"ד ע"כ י"ל דבאיסור לאו לא גזרו ובשבת דהיא איסור מיתת ב"ד גזרו. אך בתוס' קידושין דף י"ד כ' דאין חילוק בין איסור כרת לאיסור לאו ושם מוכח מתוס' דאין חילוק גם במיתת ב"ד דלא כדברי אמת. אמנם בספרי בית יצחק חלק יו"ד סימן מ"א אות ח' כתבתי דסברת דהא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת היא משום דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. וזה לא שייך בחייבי מיתות ע"כ נכונים דברי אמת. אמנם לפ"ז הק"ל למה אמר רבא טעמא מדרבה שמא יעבירנו ולא אמר שמא יתקן כלי שיר ואי דזה שייך גם ביו"ט הרי גם שמא יעבירנו שייך ביו"ט לב"ש ונראה דרבא כשיטתי' דסבירא ליה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכתבתי בספרי הנ"ל שם אות ח' דרבא כשיטתי' דלא ס"ל חילוק בין בדין קא מיקטלי' או לא. ודברי המ"ל פי"ז מסנהדרין ה"ה דדוקא היכי דאין חייב מלקות נפטר מכרת אמורים לאביי שם בסנהדרין מ"ז. והיוצא מדברינו דמהאי טעמא סבירא להו אין חילוק בין לאו לכרת. והנה איסי אמר בשבת ו' על אחת ממלאכות אינו חייב מיתה וכתב תוספות דכרת חייב ואמרינן בשבת לחד מאן דאמר מקושש מעביר ד' אמות הי' ולפ"ז מעביר ד' אמות מהנך דלא מסתפקין. על כן אמר רבא טעמא שמא יעבירנו ומהאי טעמא ל"ג ביום טוב לב"ש משום דבלאו ל"ג ובמיתת בית דין גזרו ולא מצי אמר שמא יתקן כלי שיר. דשמא גם על זה אין חייב מיתה רק כרת וליגזר ביו"ט או לא ליגזר כלל דאין חילוק בין לאו לכרת אולם למאי דאמר רבא אמרי בי רב תנינא במגילה ז' אין בין שבת ליו"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת ואם איתא אידי ואידי בידי אדם וע"כ חלוקין חבירי' על ר"ח ב"ג וס"ל חייבי כריתות לא נפטרו מידי כריתתן ובטורי אבן הוכיח דמשנה אתיא כב"ש. הרי דב"ש לא ס"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אם כן יש חילוק בין לאו לכרת והק"ל אמאי לא אמר שמא יתקן כלי שיר והרבה יש לדבר מזה ואקצר

(יז) והנה בספרי ב"י לא"ח סי' נ' אות ב' כתבתי לפמ"ש תוס' עירובין ל"ג מעביר מרה"י לרה"י ועבר ד' אמות בר"ה חייב משום מעביר ופירש"י המוציא משא למעלה מעשרה חייב שכן הי' משא בני קהת היינו שהי' מקום עקירתו והנחתו ברשות היחיד. א"כ היינו החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר היינו שיוציאו מביתו לבית החכם ולא יעמוד לפוש ומ"מ החיוב היא משום מעביר ד' אמות ברה"ר ואמנם בדרוש לשבת שובה הקשיתי דלמה אמרינן מעביר ד' אמות ה הלכתא גמירא לה משום דלא הי' במשכן והרי לפי' תוס' מעביר ד' אמות הי' במקדש במשא בני קהת ודא תמוה רבתי. וכעת נראה לי לומר דנהי דמעביר ד' אמות בשהי' עקירה והנחה ברה"י הי' במקדש מ"מ שיהי' עקירה והנחה ברה"ר זה לא הי' במקדש. אמנם י"ל בדרך זה הנה הרשב"א שבת דף צ"ז חולק אתוס' עירובין. ואני תמהתי בספרי לא"ח סי' ל"ד סוף אות ח' בהא דמקשה בשבת צ"ז אי במעביר טעמא דלמטה מיו"ד אבל למעלה מיו"ד פטור גם לר"ע והקשה שכן הי' משא בני קהת ואמאי לא מקשה אי במעביר מ"ט דרבנן דפטרי ושם כתבתי שהרשב"א הקשה כן וכעת ראיתי שהרשב"א לא הקשה כן והנכון דבגמ' לא הקשה כן משום די"ל דרבנן לא ס"ל כר"א דמוציא משא למעלה מיו"ד חייב שכן הי' משא בני קהת היינו שהוציאו מרה"י לרה"י דרך ר"ה דדוקא ר"ע ס"ל כן ע"כ הקשה בגמ' מר"ע גופי'. והשתא שבאנו לידי כך יוצא לנו דלרבנן מעביר ד' אמות הלכתא גמירי לה ולפי"ז ביו"כ אינו חייב אך לר"ע דס"ל מוציא משא למעלה מעשרה חייב היינו מרה"י לרה"י ועבר ד' אמות ברה"ר הי' במקדש ול"ה מהלכה ולדידי' גם ביו"כ חייב וממילא מיושב סוגיא דחולין ק"א ע"ב דאמר ר' יוחנן לדברי ר' יוסי הגלילי למאי דאפכן אינו חייב משום יו"כ ואמאי לא אמר לר"ע למאי דס"ד מעיקרא. להנ"ל ניחא דלריה"ג מעביר ד' אמות הוי מהלכה ואינו חייב ביו"כ א"כ הוה שבת כולל וחמור ול"ש לומר הי מינייהו מפקת וחל איסור שבת ולא יו"כ. אבל ר"ע דס"ל מעביר הי' במקדש ול"ה מהלכה וחייב ג"כ ביו"כ ול"ה שבת כולל ורק איסור חמור א"א לומר דשבת חל ולא יו"כ. כנ"ל ודוק כי קצרתי מ"מ בגוף דברי תוס' עירובין עדיין יש לעיין

ב"ה. דרוש יז לשבת הגדול תרנ"ג. בסוגיא דאפשר ולא קא מכוין בפסחים דף כ"ה ע"ב

(א) הנה במה דאמרינן בסוגיא ללישנא בתרא לא אפשר ולא קא מכוין לכולי עלמא שרי. וכתבו התוס' דללישנא בתרא אף ר' יהודא ס"ל דשרי הקשה הפנ"י איך יתכן דבשביל לא אפשר רק ע"י טירחא כמ"ש התוס' דזה הוי לא אפשר שרינן איסור דאורייתא והרי לר' יהודא דבר שאין מתכוין אסור מן התורה. ואף אי נימא דלא אפשר היינו שאי אפשר כלל. מ"מ איך עושה איסור דאורייתא לא ילך ולא יעבור. דהרי הוא מחויב למסור כל ממונו בכדי שלא יעבור על איסור דאורייתא כמ"ש הר"ן הובא ברמ"א סימן תרנ"ו. וצריך לומר דר' יהודא ס"ל דבר שאינו מתכוין ל"ה רק מדרבנן כמ"ש רש"י בשבת דף קכ"א ע"ב ואפי' בשאר איסורים ל"ה רק מדרבנן דלא כמ"ש התוס' שבת מ"א ע"ב דדוקא בשבת ל"ה רק מדרבנן ומ"ה לא אסרו רבנן היכי דלא אפשר. וכן כתב הפני יהושיע אך שהקשה דאם כן למה לי' קרא דבשר אף על פי שיש בהרת יקוץ דאמרינן בשבת דף קל"ג דלר"י מיירי באין מכוין לקוץ והרי דבר שאין מתכוין לא הוי רק מדרבנן. וצ"ל דמקרא זה יליף באמת ר' יהודה דלא ס"ל דהוא מטעם עשה דוחה לל"ת דאין עשה דוחה לל"ת ועשה אף במילה רק דקרא קמ"ל דשא"מ מותר גם קשה יותר מקרא דלעשות דדרשינן בשבת קל"ג דעושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ואם עברה עברה ואוקימנא לר"י בדבר שאין מתכוין וצ"ל דאדרבה משם יליף ר' יהודה דדשא"מ מותר מדאורייתא ואי דלפ"ז הו"ל שני כתובין קרא דבשר דאשמעינן דשא"מ מותר למול ולקצוץ בהרת וקרא דלעשות. אך ר' יהודה כשיטתי' דס"ל שני כתובין הבאין כאחד מלמדין בסנהדרין ס"ז ע"ב וקדושין ל"ה ומ"ב. ועל כן יליף מזה דבכ"מ דשא"מ מותר מדאורייתא ומ"מ רבנן אסרי דלא ס"ל מה שנאמר בפירוש אף רבנן לא אסרי כמ"ש הט"ז או דס"ל כטו"ז ודוקא היכי שנאמר בפירוש ולא היכי דדרשינן מריבוי וכל זה דלא כמלא הרועים שכ' בכלל דשא"מ אות ל"א דקרא קמ"ל שגם רבנן לא יאסרו כמ"ש הט"ז דלא מצינו כן אך מהסברא ס"ל לר"י דשא"מ אסור מדאורייתא רק לאחר שנכתב קראי ילפינן דמותר מדאורייתא וכשטתי' ס"ל. אבל לר"ש קרא דבשר אתיא למילה בצרעת לפסיק רישא וכן קרא דלעשות אתיא לפסיק רישא ומ"מ התיר' התורה בצרעת לעשות בסיב שע"ג רגלו ומ"מ אין ללמוד משם דפסיק רישא מותר מדאורייתא וא"כ ל"ל קרא בשר אף על פי שיש בהרת יקוץ דלא ס"ל לאביי ורבא למסקנא דקרא התיר באומר לקוץ בהרת בנו מכוין רק דהא איצטריך לפסיק רישא ולמ"ל קרא הרי כבר כתיב לעשות וע"כ הוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ולכן ס"ל פסיק רישא אסור מדאורייתא וחייב חטאת לר"ש כדמוכח בפרק הבונה דף ק"ג דחייב חטאת בתולש בארעא דידי' אע"ג דאין מכוין ליפות הקרקע משום דהוי פס"ר דניחא לי' עיין תוספות שבת מ"א

(ב) והנה בהא דאמרינן שבת קל"ג ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי' ומשני באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין. האי דלא מקשה ואביי אליבא דר"ש האי לעשות מאי עביד לי' ע"כ ס"ל דבהא לא ס"ל לר"ש קרא דלעשות דליכא למימר קרא קמ"ל דעושה בסיב ומכוין לקוץ בהרת דזה ודאי לא התיר' התורה בשלמא במילה עשה דוחה ללתו"ע משא"כ בעושה בסיב על כן לא מקשה מקרא דלעשות רק למסקנא שפיר ס"ל לר"ש דבקוצץ בהרת הותר פס"ר ומ"מ לא ילפינן דהו"ל ב' כתובים כנ"ל. ועיין ברשב"א שבח קל"ג שכ' מהא שמעינן דר"י ס"ל דשא"מ אסור מדאורייתא מדאיצטריך קרא למשרי מילה בצרעת. כבר כתבתי דר"י יליף מזה דבכל מקום דשא"מ מותר מדאורייתא. עוד כ' הרשב"א ואיכא למידק בין לאביי בין לרבא למ"ל קרא למשרי מילה בצרעת בדשא"מ כיון דאפי' לגבי רשות שרי (מקרא דלעשות). והנה להנ"ל ל"ק דלר"י דס"ל ב' כתובין מלמדין ל"ק דאורחא דקרא לכתוב כמה פעמים כמ"ש תוס' יומא נ"ט דהיינו טעמא דר"י. ולר"ש לא קשה דלולא קרא דמילה הי' ילפינן מקרא דלעשות דבכל דוכתא מותר פס"ר קמ"ל קרא דמילה שיהי' ב' כתובין וז"ב. אך מ"מ לר"י שפיר הקשה דזה דוקא בב' ענינים אורחא דקרא לכתוב בזה ולשנות. משא"כ לכתוב במילה בצרעת דגם בדבר רשות מותר אין כאן סברא אך שי"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא וזה דוקא אם אי אפשר לשנוי' בענין אחר. ועכ"פ גוף מחלוקת ר"י ור"ש הוא בזה דר"ש ס"ל מסברא דשא"מ מותר וא"צ קרא להתיר ומ"ה ס"ל אף מדרבנן מותר. ור"י ס"ל מסברא דשא"מ אסור ורק מקראי יליף מבשר ומלעשות דדשא"מ מותר ומ"ה ס"ל דרבנן אסרו משום גזירה

(ג) והנה התוספות יבמות ה' ד"ה שכן הקשו אהא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה דליגמר מנזיר וכהן ומילה בצרעת דעשה דוחה לל"ת ועשה. ותי' דהו"ל שני כתובים דמילה וחד מהנך איכא למילף ע"ש ולפ"ז לר"י דס"ל שני כתובים מלמדין ס"ל עשה דוחה לל"ת ועשה וכ"כ במלוא הרועים אות עשה דוחה ל"ת אות י"ט. וזה ודאי ליתא דא"כ מאי פריך בב"מ אילימא לכהן והוא בבית הקברות למ"ל קרא דוהתעלמת והלא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן מקשה שם ל"ב ולא משני לר"י איצטריך. ועוד דסתמא אמר ר"א בשבת קל"ג ובשבת מ"א ובפסחים פ"ג ובזבחים צ"ז אין עשה דוחה לת"וע ומשמע דלית מאן דפליג. ולהנ"ל ניחא דאדרבה כיון דס"ל שני כתובים מלמדין ס"ל דשא"מ מותר מדאורייתא ומילה בצרעת אין הטעם דעשה דוחה לתו"ע רק משום דדשא"מ מותר מדאורייתא בכל דוכתא ומכהן ונזיר ליכא למילף כמ"ש תוס' ביבמות. וע"כ ס"ל אין עשה דוחה לתו"ע

והנה במלא הרועים אות הנ"ל תירץ דר' יהודה ס"ל הטעם דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משים דיו"ט עול"ת ויליף מקרא דעד בוקר ליתן לו בקר שני לשריפתו משום דקמ"ל אין עשה דוחה ללו"ע ויליף מזה לכל דוכתא ולא תיקשי מה לשריפת קדשים שכן לא בטלה מצות משום שיכול לשרוף אחר יו"ט דזה אינו דזה לא מקרי אפשר כיון שאינו יכול לשרוף תיכף כמ"ש הרשב"א שבת כ"ד. והנה הטעם נ"ל דשהוי' מצוה לא משהינן. ואמנם אני כתבתי בתשובה (בספרי לאה"ע ח"ב סימן קי"ב אות ג') בדין חליצה בהא דפליגי ר"י בן ברוקה ור"י במשנה סוף עירובין וס"ל לריב"ב שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות