בית יצחק חושן משפט קנו

והקשתי הרי עינוי הותר מכללו לחולה וע"כ ס"ל דחוי' אצל חולה ושם הוכחתי דרבא דמשני יומא ס"ג כגון שהי' לו חולה ושחט אמו וקשי' הרי עדיף ליתן לו נבלה דלא חל איסור יו"כ עלי' כקו' מעיין חכמה וע"כ ס"ל הותרו איסורין לחולה ושוב חל יו"כ על זה. וכיון דס"ל לרבא הותרו שוב גם עינוי הותר מכללו. וליכא למיפרך. וא"צ לתירץ רב אחא בר יעקב דיליף מגז"ש. וכיון דלא ס"ל כרב אחא בר יעקב הק"ל. אך י"ל נהי דא"צ לתירוץ ר"א בר יעקב לענין לא ענש אלא א"כ הזהיר מ"מ ס"ל לגוף הגז"ש ומוקי לה לענין מעביר ד' אמות או תחומין או שביתת עבדי' ובהמתו או הבערה למ"ד ללאו יצאת. והרבה יש לפלפל בכ"ז. ודע דמ"ש הטו"ז סי' תר"ח הנ"ל דיליף תוס' יו"כ מגז"ש עצם עצם שיגרא דלישנא נקט. דבגמ' לא יליף רק מלשון הקרא על עיצומו של יום חייב ולא אתוס'. וגז"ש דעצם עצם יליף לענין אזהרה בעינוי דלא כתיב עיי"ש

ודע די"ל לעיל דאף דאין דנין ק"ו מהלכה וכל גז"ש דנין מהלכה כדמוכח מש"ס דפסחים פ"א ע"ב וכן הוכיח הרמב"ן בספר המצות שורש שני וכן ראיתי מובא בשם תשו' פנים מאירות. אם לדין יש תשובה דמרש"י שבת קל"ב שכ' דאין דנין ק"ו מהלכה דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מידות משמע דמכל י"ג מידות אין דנין מהלכה. וא"כ לתנא דמכות י"א דאין דנין היקש מהלכה ה"ה גז"ש למאן דאית לי' היקשא עדיף מגז"ש ועי' זבחים מ"ח דמסיק דכ"ע היקשא עדיף וע' תוס' גיטין מ"א ע"ב ד"ה דכולי עלמא גז"ש עדיף דדוקא שם גז"ש עדיף משום דעיקר שטר מגז"ש נפקא עיי"ש. וכיון דאין דנין הלכה מהיקש כש"כ מגז"ש ומה דאמר רבא בפסחים פ"א יליף מועדו מועדו משום דס"ל גז"ש עדיף. ומ"מ דברי לעיל נכונים דרבא בחולין ק"ב כשיטתי' דמשני בפסחים פ"א יליף מועדו מועדו ודנין גז"ש מהלכה. ולפ"ז יש מקום לומר דמעביר ברה"ר אינו חייב ביו"כ

(יב) והנה בעיקר קושית השעה"מ אמאי ביובל ביו"כ שחל בשבת לא גזרו וכל יחיד חייב לתקוע אפי' שלא בב"ד ומ"ש מר"ה ומה שתירץ דאף ביו"כ שייך גזירה זו כבר כתבתי דביו"כ אינו חייב מעביר ד' אמות דאין דנין מהלכה אמנם יפה כתב בספר יד דוד לפ"מ דס"ל לרבנן דף ט' דתקיעות מעכבין ביובל ואם לא תקעו ל"ה יובל ועבדים אין משתלחין ואין משמטת. א"כ לא רצו חכמים לבטל מצות יובל מכל וכל. ואינו דומה לר"ה דהוה יו"ט אף בלא תקיעות משא"כ יובל. ואע"ג דמשמע שם מר' יוסי דאם תקעו בב"ד הוה יובל אע"ג דלא תקעו יחידים לא גזרו דשמא לא יהי' ב"ד שמקדשין החודש ויבטל היובל לגמרי. ולא תיקשי רק לרבי יהודה דס"ל יובל הוא אעפ"י שלא תקעו. ולדידי' שייך הגזירה. ולר' יהודה לק"מ דאמרינן בירושלמי בשבת פ' הזורק סוף ה"א תני בשם ר' יהודה זרק ד"א חייב ר' יהודה עבד ד"א ברה"ר מלאכה בפני עצמה על דעתי' דר' יהודה מ' מלאכות אינון וניתנן לא אתינן מתניתין אלא מילין דכל עמא מודי בהון ר' זעירא ר' יאשי' בשם ר' יוחנן מתופרי יריעות למד ר"י שהי' תופרי היריעות מזרקין את המחטין אלו לאלו ולאו כרמלית היא א"ר חינא מן הצד הי' מזרקין וכיון דס"ל לר' יהודה דמעביר ד' אמות אב מלאכה והי' במקדש ודאי חייב גם ביו"כ ול"ש הגזירה כמ"ש שעה"מ. על כן מיושב הקו' לכל התנאים ור' יהודה כשיטתי'. ואנן אף דס"ל מעביר הלכה למשה לסיני מ"מ אנן פסקינן כרבנן דתקיעה מעכבת ול"ק גם לדידן

(יג) והנה דברי הירושלמי לא אוכל להבין דמהא דתני זרק ד' אמות בר"ה חייב לא מוכח דר' יהודה ס"ל דהוא אם מלאכה דאפי' אם היא מהלכה והוה תולדה דהוצאה חייב כמ"ש הר"ן ר"פ כלל גדול, ועוד מה חידוש אשמעינן ר' יהודה זרק ד"א ברה"ר חייב דזה מבואר במשנה פ' הזורק הזורק בארץ ד' אמות חייב ושמא קיצר דברים יש בירושלמי וכונתו להא דאמר ר' יהודה בש"ס דידן דף צ"ז מרה"י לרה"ר ועבר ד' אמות ברה"ר ר' יהודה מחייב ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב שתים. וס"ל לירושלמי דאין חייב משום הוצאה ומשום הכנסה דאין חייב אתולדה במקום אב. רק משום הוצאה ומשום מעביר ד' א מות. דר' יהודה ס"ל קלוטה כמו שהונחה דמי'. והכי מוכח דאס"ד דר' יהודה מחייב משום הוצאה והכנסה ל"ל עבר ד' אמות ברה"ר אף בפחות מד' חייב. או שצריך לגרוס בירושלמי כן או דאסמכי' ירושלמי להא דתני בשם ר' יהודה זרק ד' אמות חייב ומייתי ר' יהודה עבד ד' אמות מלאכה ולא להוכיח מכאן רק דק"ל כן מהא דס"ל לר"י חייב שתים

(יד) וראיתי בספר בינה לעתים ה' יו"ט שהקשה אהא דרפרם אמר בכריתות דר"מ דאמר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב מוכח דאין עירוב והוצאה ליו"כ. ואיך אפשר דר"מ יסבור כן דהרי אף ביו"ט יש איסור הוצאה מדלא פליגי ב"ש וב"ה באבנים. וע"כ לא התירו ב"ה רק מטעם מתוך כמו שהוכיח רב יוסף בביצה י"ב וביו"כ ל"ש מתוך. וע"כ כונת רפרם דהנה מה דאמר ר"מ אם הי' שבת דקשי' מה ענין הוצאה לאכילה ואין לומר משום דבלא"ה לא חייב משום הוצאה דאסור בהנאה משום נותר ולא חשיב מ"מ חייב משום דטיהר הבית משום טומאה וע"כ צ"ל דמיירי במעביר ד' אמות. דבזה לא טיהר הבית ורק דחייב משום דאחשבי' לאכילה. וע"כ ס"ל לר"מ דפטור משום יו"כ דאין דנין מהלכה זה תוכן דברי' הנה אם נימא כדברי' דר"מ ס"ל מעביר ד' אמות ברה"ר אינו חייב ביו"כ ע"כ ס"ל דאף דאיתקש יו"כ לשבת מ"מ להלכותי' לא איתקש ובמכות י"א פליגי ר"מ ור"י אי להלכותי' איתקש ומבואר שם חד אמר דאיתקש וחד אמר דלא אתקש. ואין הכרע מי אמר איתקש. ואדרבה מדלא אמרו שם מי אמר איתקש מוכח קצת דלא כדברי' ודוק. ומה שהקשה אמאי אמרו לו לא מן השם כיון דבאמת אינו חייב משום מויצא רק משום דאכיל ואחשבי' דזולת זה אינו חייב כמו מוציא עצי אשרה י"ל דרבנן דאמרו לו הם ר' יהודא דס"ל מוציא משמשי ע"ז חייב. וע' תוס' שבת ע"ה ע"ב ד"ה לאפוקי עצי אשרה שכתבו דלא כר' יהודה. ומצאתי במהר"ם מינץ להרב הגאון מאובין סי' ג' שהעיר כן. ובעיקר הקושיא אמאי חייב במוציא נותר מ"ש מעצי אשרה דאמרינן שבת ע"ה דפטור. עיין בתוספות רי"ד שבת צ' שכתב ליישב דמ"ש לר"ש מקק ספרים ואבני מזבח מע"ז ומת ונבלה (דפטור לר"ש דהוי משאצל"ג). נ"ל לתרץ דמקק ספרים ואבני מזבח שיש בהן קדושה אעפ"י שא"צ להשתמש בהן הוא חייב מפני שכשרואה אותן אדם אינו משליכן לחוץ אלא מצניען עד שימצא מקום לגונזן והלכך חשיבי ומצניעין כמוהו אבל ע"ז ומת ונבלה ושרץ כיון שרואה אותן בתוך ביתו משליכן לחוץ ומפנה את ביתו והמת קובר מיד ואין מצניעין לגונזן וכו'. ולפי דברי' ה"ה בנותר מה"ט חייב שמצניעין עד שישרוף. אך צ"ע דהא עצי אשרה נמי בשריפה באשרה של ישראל ואין משליכו לחוץ דהרי צריך לקיים מצות ביעור. שוב ראיתי בתוס' רי"ד שם ד' צ"א שכ' להדי' אהא דשתי הלחם ולחם הפנים ככרוגרות אף שנפסל ביוצא ולא חזי לאכילה וכ' כיון שצריך לשרפו מצניעין לשרפו. וגם זה צ"ע הרי גם עצי אשרה צריך שריפה. אך י"ל דתוס' רי"ד ס"ל כתוס' יבמות ק"ד דע"ז של ישראל טעון גניזה וה"ה אשירה של ישראל ול"צ שריפה. אך זה דוקא אם גניזה דרבנן ומדאורייתא מותר להשליך לחוץ שייך סברת תוס' רי"ד אך לדעתי גם לתוס' יבמות גניזה מדאורייתא ולא מדרבנן. א"כ מצניעין עצי אשרה לגונזה. ועוד ע' תוס' חולין פ"ח דע"ז צריך שריפה ואח"כ גניזה ע"כ צ"ע על תוס' רי"ד ועיין בספרי ליו"ד ח"א סי' ל"ב חות ג' שהארכתי בזה והנה איך ס"ל לר"מ אם משאצל"ג חייב או לא הארכת בדרוש. וכעת נ"ל שיש לומר דר"מ ס"ל משאצל"ג פטור ע"כ קאמר שפיר אם הי' שבת והוציאו בפי' ול"ק מאי ענין אכילה להוצאה ולא מן השם הוא זה דבאמת פטור דאין מצניעין דבר האסור בהנאה כמו בעצי אשרה דף ע"ה ע"ב אי משום דהמוציא מיעט הטומאה מהבית דנותר מטמא ידים הו"ל משאצל"ג כמו מוציא מת ורק משום דאכלו חייב שהרי הצניעו הוא בעצמו א"כ הרי תליא הוצאה באכילה ורבנן דאמרו לו ר"י דס"ל משאצל"ג חייב ע"כ הועיל בהוצאה למעט טומאה וא"צ לאכילה ואין להאריך בפרט זה

(טו) והנה רש"י בחומש פ' בהר מייתי ברייתא דת"כ ממשמע שנאמר ביו"כ איני יודע שהוא בעשור לחודש ולמה נאמר בעשור לחודש לומר לך תקיעות בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם. ותמה הרמב"ן הרי תקיעת שופר ל"ה מלאכה דאורייתא אלא שבות. ולפע"ד יש לומר כמ"ש הסמ"ג דהזי' שבות היא משום שמא יעבירנו הי' גזירה בידי משה שמשה גזר והטמאים אמרו למה נגרע שחל ז' שלהם בשבת ולא הי' יכולים משום גזרה. ולפ"ז י"ל דגם גזרה דשמא יעבירנו בתקיעת שופר הי' גזירת משה רבינו ומ"מ ל"ה רק שבות. ואין לתמוה שמבואר בקרא דהרי גם ולא יכלו לעשות הפסח מבואר בקרא ועי' בספרי לא"ח סי' מ"ה מ"ש על שיטת הסמ"ג

והנה בהא דס"ל לר' לוי בר לחמא דבשבת אסור לתקוע מדאוריי' דכתיב שבתון זכרון תרועה הקשה בטורי אבן דאם תקיעת שופר הוי מלאכה ומ"מ מותר ביו"ט אמאי אמרינן בדף ל"ב דאין מעבירין התחום ואין מתקנין שופר משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והרי התקיעה דוחה יו"ט ה"ה דתיקונו ידחה יו"ט. עוד הקשה אמאי אמרינן בחולין פ"ב דספק איש ספק אשה תקיעת שופר דוחה יו"ט ואיך מספק תעשה מלאכה ולי קשה יותר דאמרינן שם לר' יוסי ס"ל אף ודאי אשה תוקעת דנשים סומכות רשות והרי תוס' כתבו שם דאף לר' יוסי דוקא באקפוי' ידא א"כ אם תקיעה מלאכה גמורה אף לר' יוסי אסורה לתקוע. עוד הקשה אמאי מותר לתקוע תקיעות דרבנן דהרי הוה מלאכה. וכ"ז ל"ק דנר' לר' לוי ל"ה מלאכה גמורה רק משום אחשבי' הואיל ויוצא בתקיעה זו מצוה דאורייתא הו"ל מלאכה כעין שכ' רש"י ביצה כ"ז דאין נותנין לכלבים תרומה טמאה ביו"ט הואיל והו"ל הבערה אחשבינהו להבערה ה"ה בכאן בתקיעות שופר. ולפ"ז דוקא היכי דיוצא המצוה הוי מלאכה וספק איש ספק אשה מותר לתקוע ממנ"פ. וכן לר' יוסי דנשים סומכות רשות כיון דאינה יוצאה המצוה מותר לתקוע וכן מותר לתקוע תקיעות דרבנן מטעם ממנ"פ. וכן מה"ט דוחה יו"ט אף דהו"ל עול"ת משום דכיון דל"ה מלאכה רק משום חשיבות המצוה לא עדיף מהמצוה עצמה כמ"ש בספרי ב"י חא"ח אבל לעשות מלאכה גמורה אין עשה דוחה לתו"ע

(טז) ובעיקר קו' הט"א לב"ש דס"ל יש עירוב והוצאה ליו"ט א"כ שייך ביו"ט נמי שמא יעבירנו וא"כ שוב לא גזרו כמו שכ' זקיני המהר"ם פדוואה לענין שמא יתקן כלי שיר. ואין לומר דביו"ט לא גזרו שמא יעבירנו ול"ה רק איסור לאו ולא גזרו רק באיסור כרת ומיתת ב"ד דהא אמר רבא ביבמות קי"ט וביבמות פ"ב הגירסא רבה מה לי איסור לאו. מה לי איסור כרת ומ"ש רש יבמות קי"ט