בית יצחק חושן משפט קנג

וס"ד דגם רוב הותרה ומותר לבטל ברוב קמ"ל קרא דאסור וגם זה יש לישב דהנה לר"י בלא"ה לא מועיל ביטול דמין במינו לא בטל. ואם יבטל במבא"מ יהי' ניכר. ויצטרך למעך ולהפסיד הצורה ויהי' הפסד רבה על שכרו. אך התוס' כתבו ביבמות פ"ב דר' יהודא מודה ביבש ביבש דבטל. וע"ז נאמר דתוס' יבמות שם כתבו בהא דשתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו דמקשה שם מכי קמץ חדא ובטלו שירים לטיבל' דהשני. הו"ל מנחה שחסרה קודם קמיצה ומשני ר"י הכי דמב"מ ל"ב והרי שם הוי ביבש ותירצו דכשיאפו אותם יתנו טעם. והדבר תמוה דהרי קודם שיאפה יתבטל הטבל בשירים דאידך. וע"כ צ"ל דלאחר שנאפו חוזר ונתעורר הטבל והו"ל כמו שימלאנה קודם קמיצה. וס"ל לתוס' דחוזר וניער לקולא כש"כ לחומרא. ועי' מ"ש בשולי המכתב בספרי ב"י באו"ח סי' א' (אמנם עדיין לא יצאתי ידי חובתי) וכיון דלקולא חוזר וניער מעצמו כשנעשה לח כש"כ לחומרא. א"כ מה"ט א"א לבטל הנבלה בכשרה דלאח"כ כשיבשלה חוזר וניער. ומה"ט הנבלה לא שוה גם לר' יהודה. אך דקשי' יבטל ברוב ויאכל אחד אחד אף אם יבשל אחד אחד לא יהי' חוזר וניער שלא יתן טעם זה בזה ובטל אף לר"י. ומזה מוכח כדעת תוס' בזבחים ע"ד דלר"י אף יבש ביבש לא בטל. ע"כ שפיר קאמר ר"י לאקדומי ל"צ קרא ואי דס"ד דיבטלה הרי מב"מ ל"ב אף ביבש

(יד) והנה נלע"ד דאף לדעת התוס' יבמות דר"י מודה ביבש ביבש היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן ל"ב כמו דלרבנן מבשא"מ ביבש ביבש מדאורייתא בטל ברוב. ומ"מ מדרבנן בעי ס' משום שמא יבשלם ויתן טעם ה"ה לר"י כאן דאם יבשלם יאסר מדאורייתא כנראה מלשון התוס' שכתבו כשיאפה יתנו טעם גזר ר"י שמא יבשלם ע"כ לא בטל דרבנן. אך מלשון התוס' לא משמע כן ושמא למסקנא דכתבו תוס' א"נ כשיאפו אותן יתנו טעם זב"ז. וס"ל לתוס' אף שכבר נתבטל אם אח"כ נעשה לח ונותן טעם אוסר. אז ס"ל לתוס' דגם יבש ביבש ל"ב מדרבנן כדכתיבנא. שמא יבשלם ויתן טעם. והרבה יש לדבר בפרט זה. ובתחלה לא ידעו תוס' מזה ומיושב דקשי' למ"ל לתוס' לומר דהא דאמרינן בביצה חטים בחטים נהי דלר' יהודא ל"ב והרי יבש ביבש בטל. ולמה לא כ' תוס' לישב דמדרבנן ל"ב (ושמא דוקא לענין איסור ל"ב אבל לענין ממון בטל) אבל לפמ"ש ניחא דזה דוקא למסקנת דברי תוס'

אמנם נראה פי' דברי תוס' יבמות שכתבו א"נ כשיאפו אותן יתנו טעם שזה בלא"ה תמוה דאם בתחלה מבטלי שירים לטיבלא והו"ל מנחה שחסרה קודם קמיצה מה יענו שאח"כ יאפו לאחר קמיצה הרי אז ל"מ מילוי כלל. על כן נראה שכונת התוס' דמיירי במנחת מאפה תנור או במנחת מחבת ומרחשת. דנאפה קודם קמיצה ומשמע דנתערב קודם אפי' על כן יתנו טעם זב"ז קודם קמיצה ומ"ש דכשיאפו היינו שמיירי שנתערב קודם אפי' ויאפו קודם קמיצה. ובזה מיושב מה שהקשיתי בספרי חא"ח בש"ה סי' א' דהרי כבר נדחה עיי"ש. ולפ"ז אין להוכיח דלר"י חוזר וניער דהרי נעשה לח בלח קודם שנתבשל ומ"מ קצת דוחק לשון כשיאפה אותן דהי' להם לומר כשאפו אותן

(טו) והנה ראיתי באור חדש שכ' למ"ל קרא דנבלה מותר בהנאה דלגר אשר בשעריך תתננה ת"ל מדכתיב והמת יהיה לו מוכח דנבלה מותר בהנאה. והנה י"ל לעולם נבלה אסור בהנאה והא דכתיב והמת יהי' לו משום עורה אך י"ל דהתוס' הקשו בזבחים ע"א ע"ב למה ממעטינן שור פסולי המוקדשין שנפל לבור משום שאין המת שלו והרי מותר ליהנות מעורו לר"ע ומשום עורה חשוב המת שלו מדמעטינן שור ולא אדם וע"כ משום עור. ועי' בספרי לא"ח סי' ט"ו אות ב' שכתבתי פי' דברי התוס'. ותירצו דאתיא כחכמים וכתבתי הפירוש דעור פסולי המוקדשין אסור לדבריהם מדאורייתא. ואמנם לפמ"ש תוס' ב"ק דאיצטרך שור ולא אדם משום נכרי הקנוי לישראל דהוא מותר בהנאה לעולם י"ל דמשום עור לא מיקרי והמת יהי' לו וע"כ מוכח מקרא דנבלה מותר בהנאה אך כבר כתבתי בספרי בית יצחק א"ח סי' ט"ו אות ה' דלר"מ דס"ל נכרי מטמא באהל לשיטת רש"י סנהדרין נ"ט לדידי' דודאי מת נכרי אסור בהנאה דטעון קבורה עי"ש. ולפ"ז ע"כ ס"ל לר"מ דשור ולא אדם איצטרך משום דס"ל משום עורה דנכרי והמת שלו א"כ לר"מ ל"ק די"ל לעולם נבלה אסורה בהנאה והמת יהי' לו משום העור דמותר בהנאה וכן וגם את המת יחצון הכונה משום העור

ב"ה. דרוש טז לשבת תשובה תרנ"ב בסוגיא דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ר"ה ד' כ"ט ע"ב (א) הנה מה שקשה ברש"י במשנה שפי' אבל לא במדינה דגם בירושלים אסור לתקוע. ואח"כ פי' ועוד היתה ירושלים יתירה פירש"י בבנינה שכל עיר הרואה את ירושלים היו תוקעין ומשמע דכש"כ בירושלים היו תוקעים נ"ל שיש לומר לפ"מ דאמרינן בעירובין ק"א דירושלים קודם שנפרצו בה פרצות היתה נדון כרה"י הואיל ודלתותי' נעולות בלילה ולאחר שנפרצו בה פרצות הוי ר"ה. ולפ"ז י"ל דקודם שנפרצו בה פרצות ל"ש שמא יעבירנו ד' אמות. על כן היו תוקעין בירושלים בעודה בבנינו. וכיון דלא הי' גזרה על ירושלים על כן גם כל הרואין הי' תוקעין. אמנם לאחר שנפרצו פרצות שהי' דינה כר"ה הי' אסור לתקוע רק במקדש ל"ג משום אין שבות במקדש. איברא שרחוק לומר דרבנן לא גזרו בעיר שמוקפת חומה שלא לתקוע. דאין לחוש שמא יעבירנו דלא חילקו בגזרותיהן. אך י"ל כיון דריב"ז התקין שיהי' תוקעין בכל מקום שיש שם ב"ד דל"ח שמא יעבירנו במקום ב"ד ה"ה י"ל דעיקר הגזירה לא הי' בירושלים שהי' דלתותה נעולות ורק בזה"ז לא חילקו בגזירתן. ועי' ביד דוד עירובין ק"א שהורדוס המלך גדר המחצות של ירושלים ושוב ל"ח נפרצה עד החרבן. א"כ תני שפיר ברישא אבל לא במדינה פירש"י לא בירושלים דמיירי בעת שנפרצו בה פרצות ואח"כ קתני ועוד היתה ירושלים יתירה פירש"י בבנינה היינו בעת שתיקנה הורדוס במאה האחרונה קודם החרבן ודאי לא הי' חשש שמא יעבירנו כאמור. איברא דעדיין יש לחוש שמא ילך אצל בקי חוץ לעיר. וראיתי בספר יד דוד עירובין נ"ה דהרשב"א כ' בשם רבינו אפרים דאפילו בעיר שדלתותי' ננעלות סרטיא ופלטיא שבה רה"ר הם. ולע"ע לא ראיתי שיטה זו. ולפ"ז יש לחוש שמא יעביר ד' אמות בסרטיא ופלטיא. והנה לא ראיתי דברי הרשב"א במקומו אולם דבריו תמוהין איך אפשר שיהי' סרטיא ופלטיא ר"ה והיא מוקפת מחיצות ודלתותי' נעולות, וצ"ע ושוב מצאתי במראה פנים בירושלמי שתירץ דרישא מיירי לאחר שנפרצו פרצות וסיפא מיירי קודם שנפרצו ול"ש גזירה דרבה ולא יתכן דסיפא נשנית קודם הרישא ולפמ"ש ניחא דקודם חורבן תיקן הורדוס ורישא מיירי קודם תקון ונכון

(ב) והנה ראיתי בדברי תוס' רי"ד מהדורא תנינא סוכה פ' לולב וערבה שכ' דמה"ט נקט שמא יעבירנו ולא נקט שמא יוציא מר"ה לרה"י. וז"ל וטעמא דמלתא דנקט העברה ולא הוצאה היא כדכתבנו לעיל בפסחים פ' אלו דברים שאם יוציאנו מבית לחוץ בתוך העיר ל"ה ר"ה אלא כרמלית אך אם יש בה ס' רבוא ומבואותי' רחבות ט"ז אמה כדאמרינן בעירובין ואם להוציא מן העיר ולחוץ סתם עירות לאו מוקפות חומה נינהו אלא פרזות בלי חומה וכל מבואותי' אינן אלא כרמלית משום הכי נקט העברה. ובפסחים דף ס"ט כתב ג"כ בזה הלשון והא דנקט ד' אמות ברה"ר מפני שסתם עירות כרמלית הן שאין דרין בהן ששים רבוא שיהי' מבואותיהם רה"ר. והלכך אם יוציא מן העיר מכרמלית לרשות הרבים קא מפיק דסתם עירות אינן מוקפות חומה שיהא רה"י להכי נקט ד' אמות ברה"ר שהוא איסור תורה. הנה מדבריו משמע שחוץ לעיר הוי רה"ר ולא בעיר וזה ל"ח שמא יוציא מביתו חוץ לעיר דבודאי יעמוד לפוש בינתים ועיר הוי רה"ר ונמצא מוציא מרה"י לכרמלית ואח"כ מכרמלית לרה"ר. ואין כאן חיוב ובשלמ' אם הי' העיר מוקף חומה הי' מוציא מעיר לחוץ לעיר. הוי מרה"י לרה"ר אבל אם אין מוקף חומה מוציא מכרמלית לרה"ר

והנה מה דקשה דא"כ אמאי הוי מעביר ד' אמות ברה"ר אם העיר היא כרמלית. שמא כונתו דחיישינן שיוציא חוץ לעיר ושם הוי רה"ר דדוקא בעיר בעי ס' ריבוא. אבל אם יעביר ארבע אמות ברה"ר חוץ לעיר שם חייב. על כן חיישינן שילך חוץ לעיר ובספרי חא"ח סוף סי' נ' תמהתי על תוס' רי"ד דבתוס' שבת ס"ד ותוס' שבת נ' ורש"י עירובין נ"ט מבואר דבזה"ז ליכא רה"ר ורמב"ם ורמב"ן ורשב"א חולקים כמבואר בכסף משנה פי"ד משבת ולחלק בין עיר לחוץ לעיר לא אדע מנ"ל. וכעת נ"ל די"ל דס"ל להרי"ד דבעיר סתמא איכא ב' מחיצות. ואף דאנן קיי"ל דמי שהי' לו שני בתים בשני צידי ר"ה אין מערבין ר"ה בכך כדאיתא בעירובין כ"ב כרבנן. טעמא דרבנן דבשתי מחיצות אתי רבים לי מחיצתא ודוקא באיכא שם ד' מחיצות ס"ל לרבנן שם דלא אתי רבים ומבטלי מחיצתא וכיון דטעמא דאתי רבים ומבטלי מחיצתא בעי ס' ריבוא אבל בחוץ לעיר דליכא מחיצות כלל ל"ב ס' ריבוא. וכ"כ מג"א ס"ס שס"ג דלא אתי רבים ומבטלי מחיצתא פחות מס' ריבוא וזה שחילק בין עיר לחוץ לעיר ועי' בספר יד דוד עירובין כ"ב ע"ב ד"ה כתב במכתם לדוד דמייתי לרמב"ן במלחמות ורשב"א בעבודת הקודש דרוב הפוסקים פסקו כר' יהודא דשתי מחיצות דאורייתא ואתי רבים ומבטלי מחיצתא על כן אין תימא אם גם תוס' רי"ד ס"ל כן והנה דוחק לפרש דברי תוס' רי"ד דחיישינן שיעביר ד' אמות חוץ לעיר. ושמא י"ל דס"ל לתוס' רי"ד דדוקא בהוצאה והכנסה דילפינן ממשכן כדאמרינן בשבת מ"ט בעי דומיא דמשכן שהי' ס' ריבוא אבל מעביר ד' אמות ברה"ר דל"ה במשכן כדאמרינן בשבת צ"ו רק הלכתא גמירי לי' ל"ב דומיא דמשכן. אך דקשה מהא דאמר רב שמואל בר יהודא משמי' דרב שבת ד' ודף צ"ח המעביר ד' אמות בר"ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. ומזה הקשיתי בספרי שם. ושמא י"ל דתוס' ס"ל דרב ס"ל כדאמרינן בירושלמי ר"פ הזורק ר' זעירא בשם ר' יאשי' בשם ר' יוחנן מתופרי יריעות למד ר' יהודא שהי' תופרי היריעות מזרקין המחטין עיי"ש דמן הצד הי' מזרקין שהי' רה"ר על כן ס"ל דבעי דומיא דדגלי מדבר. ולדידן ל"ב דומיא דדגלי מדבר. ועדיין צ"ע בכ"ז

(ג) והנה בגוף הדין דאסור לתקוע בשבת שמא יעבירנו הקשה במעין החכמה דלר"א דס"ל שופר וכל מכשיריו דוחה שבת בשבת קל"א א"כ כיון דהחשש שמא ילך אצל בקי ללמוד א"כ לר"א נעברי' כמו שהקשה בש"ס דפסחים ס"ט גבי הזאה. דהרי מכשירי שופר דוחה שבת. דבודאי כ"ע ס"ל כמשנה דאין תוקעין בשבת ונ"ל לישב דהנה המהר"ם פדוואה הובא במג"א סי' תקפ"ח הקשה בלא"ה אסור לתקוע בשבת שמא יתקן כלי שיר וטעם איסור לעשות כלי שיר משום בונה כמ"ש תוס' בשבת ק"ג דבנין גמור חייב משום בנין אף