בית יצחק חושן משפט קנא

שלך בשלי אסור והוא לר"מ דחשנ"ב דאורייתא. וס"ל לתוספות דהכהנים אכלו חולין בעזרה עיי"ש בתוס' ובמ"ל פ"ב מה' שחיטה שהאריך בפרט זה. ולא ס"ל לתוס' דאסור להניח בעזרה מדאורייתא ורש"י יסבור דאסור להניח בעזרה. ולפ"ז נ"ל שיטת רש"י דאף למ"ד חשב"נ ל"ד דלא דריש קרא דרחוק מקום להכי. מ"מ אם שחט בעזרה אמרינן דאסור באכילה מדאורייתא משום דאעל"מ. אף למ"ד אי עביד מהני. דבטורי אבן ר"ה כ"ח כ' דמ"ה אם תקע בשופר של שלמים לא יצא דהיכי דיתוקן האיסור לכ"ע אם עביד ל"מ דאמרינן דלא יצא כדי שלא יהנה. וכ"כ הרשב"א ביבמות ק"ג בחלצה במנעל של ע"ז חליצתה פסולה כדי שלא יהנה, עיי"ש. וה"ה בשחט חולין בעזרה ל"מ השחיטה כדי שלא יהנה מעזרה. ואמנם הנה כל שחיטה מקלקל הוא כדאמרינן בחולין ח' דמותר לשחוט בסכין של ע"ז. וה"ה די"ל דל"ח נהנה מעזרה. ומה"ט פ' רמ"א ביו"ד סי' רכ"א דהמודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו דהוי מקלקל והטו"ז חולק עליו וכ' דדוקא בע"ז ל"ח הנאה בקלקולו יותר על תקונו וכתיב לא ידבק בידך משא"כ במודר הנאה. ובאמת שני דיבורי התוס' חלוקים בזה כמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' יו"ד. דתוס' בחולין דף ח' הקשו מהא דמותר לשחוט בסכין של ע"ז אהא דשוחט בחוץ לע"ז חייב משום שבת ותירצו דדוקא בשבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין ע"ז לא חשיב הנאה. משמע דה"ה בשאר איסור הנאה מותר לשחוט דדוקא בשבת חייב. וזה כרמ"א. אמנם בתוס' שבת ק"ו הקשו מכל שוחט בשבת דחייב ותירצו דדוקא בע"ז ל"ח הנאה דכתיב לא ידבק בידך וכאן קלקולו יותר על תקונו משמע דבשאר איסורי הנאה אסור לשחוט כדעת הטו"ז. וכ' הר"ב פמ"ג לישב. דתוס' בשבת כתבו בתחלה דר' אבהו דאמר כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ס"ל כר"ש ור' יוחנן דאמר אינו חייב רק בחובל וצריך לכלבו כר' יהודא ולפי"ז ל"ק מכל שוחט דחייב וכן ל"ק משוחט בחוץ לע"ז דהרי חובל וצריך לכלבו התיקון מועט ומ"מ חייב אף לר"י דאיתעבידא מחשבתו וה"ה שוחט בחוץ לע"ז וכש"כ כל שוחט איתעבידא מחשבתו. ותיקן להוציא מידי אמ"ה ובפירוש השני כ' דלר"י אף חובל וצריך לכלבו ולפ"ז ודאי שוחט בחוץ לע"ז לר"י פטור ומשנה אתיא כר"ש ומ"ה לא הקשו לר' יהודא רק מכל שוחט בעלמא דמודה ר"י ותירצו דשוחט ל"ח מקלקל כיון דרוצה לאכילה לדידי' שוה לי' ודוקא בע"ז דכתיב לא ידבק בידך וקלקולו יתר על תיקונו ולתירוץ זה באמת בשאר איסורי הנאה אסור. ובחולין ח' רצו תוס' להוכיח כפי' הא' דגם לר' יהודה חייב בתיקון כל דהו והקשו משוחט בחוץ לע"ז ומ"ה תירצו דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. וחייב אף לר' יהודה בשבת בתיקון כל דהו. ולתירוץ זה במודר הנאה מותר לשחוט דל"ח הנאה ורק בשבת חייב עי"ש. ולפ"ז יצא לנו דלפי' התוס' דר"י ס"ל בחובל וצריך לכלבו פטור. שוחט מיקרי תיקון גמור ול"ה מקלקל רק בסכין של ע"ז משא"כ לר"ש דל"ב תיקון גמור י"ל דשוחט הוי מקלקל ולא נהנה בשאר איסורי הנאה רק בשבת חייב דנעשה מחשבתו. ומעתה מיושב קו' תוס' דדוקא לר"י דס"ל שוחט הוי תיקון גמור א"כ בשחט בעזרה נהנה מהקדש אמרינן דל"מ כדי שלא יהנה ומ"ה אסור באכילה אבל לר"ש דמקלקל חייב יש לומר שוחט מקלקל ול"ח הנאה ודוקא בשבת חייב. א"כ מיושב קו' תוס' דבנזיר כ"ט לא קאי לר' יהודא שפיר י"ל דלמ"ד חשנ"ב לאו דאורייתא לא נהנה מהקדש ואף באכילה מותר מדאורייתא, ודו"ק

עוד נ"ל והוא העיקר דודאי אסור להשתמש בעזרה לצורך חולין כמ"ש לעיל על כן אם השתמש אמרינן דל"מ השחיטה ולא נהנה כלל. על כן אסור באכילה שלא יהנה וזה דוקא אם השתמש לצורך חולין. משא"כ במקריב קרבן נזיר לחנך בנו. דהוי צורך גבוה. דמדרבנן חייב לחנכו וכיון דהוי צורך גבוה לא עשה שום איסור. ומותר אף באכילה. כיון דעביד לצורך גבוה. משא"כ בשוחט חולין בעזרה. ודו"ק

(ו) ובספרי סי' ס"ד כתבתי לישב קושית תוספות גם קו' מהר"ם לובלין בתוס' חולין כ"ח מה משני אין שחיטה לעוף מן התורה עדיין טרפה היא גם לישב קו' תוס' חולין כ"ח דבגמ' ע"ב בנזיר רוצה הגמ' לומר דרבא ס"ל כדי לחנכו במצות ואיך אכיל כהן מליקה והרי רבי ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת וכתבתי דבירושלמי אמרינן מודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש אסור מה"ת גם כ' הפמ"ג בפתיחה לשחיטה דבנבלה מודה ר"ל דח"ש אסור מעשה דוזבחת עיי"ש. והנה י"ל דכהנים אכלו ח"ש לפמש"נ מהריטב"א דעשה דאכילת קדשים קאי אכל כהנים שיאכלו בצירוף ואם יאכל כ"א חצי שיעור קיימו העשה. ורק דבה"א דחשנ"ב אסור בהנאה גם ח"ש אסור מה"ת. ומשני חשנ"ב ל"ד היינו בהנאה ובאכילה אסור מה"ת ורק דח"ש מותר לר"ל ושוב הקשה הא קאכיל נבלה וגם לר"ל אסור בח"ש ומשני אין שחיטה לעוף מה"ת וליכא עשה דוזבחת עי"ש יותר. וכן כתבתי שם דאף לרבי דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת אם ילפינן מזאת תורת הבהמה והעוף השוה הכתוב בהמה לעוף כמו דס"ל לבר קפרא ור"ע בחולין כ"ו ע"ב גם בעוף יש עשה שאינה זבוח אבל לרבי דיליף שחיטה לעוף מוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ על רוב אחד בעוף ושנים בבהמה. י"ל דוזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך הוסיף הכתוב עשה על ההלכה ודוקא בבהמה דכתיב מבקרך ומצאנך ובעוף לא נאמר העשה כמו שמצדד הפמ"ג לומר בפתיחה ואין ראי' לפ"ז מתוס' חולין ק"כ ד"ה מה להנך שכ' דיש עשה שאינה זבוח ושם קאי אנבלת עוף טהור דדבריהם נכונים למאן דיליף שחיטת עוף מהיקש. משא"כ למאן דיליף מהלכה. ומ"ה לרבי ל"ק הא קאכיל כהן מליקה די"ל דאכיל ח"ש כיון דלדידי' ליכא עשה דוזבחת. עד כאן כתבתי בספרי באריכות

(ז) והנה מ"ש לעיל דתוס' חולין ק"כ קאי למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת ליתא דשם קאי לר"ל דאמר נפש לרבות השותה. והוא ס"ל בנזיר כ"ט אין שחיטה לעוף. וכבר הרגיש בלב ארי' בזה לדחות תירוץ התוס' השני בזה דלר"ל ליכא עשה דוזבחת עיי"ש. הן אמת דקושית הלב ארי' שם צע"ג איך אמרו בגמ' שם הצריכה דאם לא יכתב בחלב ל"ה גמרינן מחמץ ודם מה להנך שכן לא הותרו מכללן משא"כ חלב ומקשה נבלה נמי הותרה מכללה לגבוה במליקה. והרי לר"ל קיימינן והוא ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה. ולא הותרה נבלה לכהנים. שזה תימא רבתי. להנ"ל יש לישב די"ל כונת הגמ' בנזיר ג"כ על דרך זה דדוחק לומר דר"ל ס"ל אין שחיטה לעוף כלל מן התורה נגד רוב התנאים אך הכונה דס"ל שחיטה לעוף מהלכה ולא מקרא וליכא עשה דוזבחת ואכלי כהנים ח"ש. אבל זה דוקא במדיר בנו בנזיר משמע לגמ' דג"כ אכיל כהנים ומשני בגמ' שאכלו ח"ש כיון דליכא עשה דוזבחת ח"ש מותר מן התורה. אבל שיסבור ר"ל דכל כהנים לא אכלי בכל חטאת העוף רק ח"ש אין שם. ועל כרחך אכלו כשיעור והותר במליקה נבלה ומ"ה אמרו בגמ' שפיר נבלה נמי הותר במליקה גם לר"ל. וזה תירוץ נכון לחומר הנושא. והנה להנ"ל נ"ל לישב קו' תוס' בחולין י"ב ד"ה הרי שאבדו לו גדים ותרנגולים ולא נקט שנגנבו כמו דאמרינן בתוספתא עיי"ש בתוס' שכתבו דה"ה נגנבו. ולהנ"ל י"ל דשם אמר רבי נראין דברים של ר"י במצאן באשפה. והנה בבהמה י"ל החשוד על הגניבה ל"ח על השחיטה דבגניבה ליכא אלא ל"ת ובנבלה איכא עול"ת וכן כתבתי בספרי לא"ח סי' פ' אבל בתרנגולת דליכא בנבלה רק ל"ת החשוד על הגנבה חשוד על הנבלה ומ"ה לא נקט בברייתא רק הרי שאבדו לו גדי' ותרנגולים דבנגנבו תרנגולים אסורין דלמא הגנב נחרן דחשוד על הגניבה חשוד על הנבלה. ובתוספתא ס"ל יש שחיטה לעוף מקרא ואיכא עול"ת ומ"ה נקט נגנבו. והוא תירוץ נכון

והנה לעיל בגמ' שם דף י"ב אמרינן בעי מיני' רב דימי מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט א"ל חזקתו שחוט האומר לשלוחו צא ותרום א"ל אין חזקתו תרום ומקשה ומ"ש והרי י"ל דהאיבעי' בעוף דליכא חזקת איסור לפמ"ש דבעוף ליכא חזקת שאינו זבוח. ומ"ה סמכינן אחזקה שליח עושה שליחותו משא"כ בתרומה דאיכא חזקת טבל לא סמכינן ארוב. אך מדבעי סתם האומר לשלוחו צא ושחוט ומשמע בין בעוף בין בהמה. ומ"ה מקשה ומ"ש. ובזה מיושב הא דנקט בברייתא שם הרי שאבדו גדי' ותרנגולי'. ומ"ה נקט שניהם. דקמ"ל דר' יהודה אוסר גם בעוף דלא סמכינן ארוב מצוין א"ש מומחין אפי' בעוף ור"ח בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר אפי' בבהמה דסמכינן ארוב אפי' בבהמה. אך קשה בגמ' שם בתחלת הסוגיא דאמר ר"נ ראה אחד ששחט אם ראה מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ומקשה לימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט חזקתו שחוט אלמא רוב מצוין א"ש מ"ה ומה קושיא דלמא דוקא בעוף דליכא חזקת שאינו זבוח סמכינן ארוב ור"נ מיירי בבהמה ולא סמכינן ארוב וצ"ל כיון דאמר ר"נ סתם משמע בין בעוף בין בבהמה בעינן שראו ובעוף ודאי אמרינן רוב מצוין ודו"ק

(ח) עוד נלע"ד לישב קושית לב ארי' אהא דהקשה בגמ' דף ק"כ נבלה נמי הותר' מכלל' בכהנים. והרי שם לר"ל קיימינן והוא ס"ל בנזיר כ"ט אין שחיטה לעוף מה"ת. נלע"ד דהגמ' הוכיח דר"ל אליבא דר' יוסי בר חנינא קאמר ולי' לא ס"ל דקשי' לר"ל דס"ל בחולין ל"ג שחט את הקנה ונקבה הריאה כשרה דכמאן דמנחא בדיקולא דמי' אם ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ בעוף במיתה תליא ואיך אוכל הב"מ מעוף אם שחט העוף דהרי מדרבנן בעי שחיטה ותיכף כששחט הוי הבני מעיים כמנחא בדיקולא והוין אמ"ה. כקושיית הברית אברהם סי' כ"ט ועי' בספרי ליו"ד סי' ל"ז אות ו'. כמו שאמרו בגמ' דחולין ל"ג אין מזמנין נכרים על בני מעיים. וע"כ ס"ל דמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה לא ס"ל דבשחט הסימנים הבני מעיים כמנחא בדיקולא כדעת הפר"ח דמאן דחולק אר"ל ס"ל אפי' לאחר שחיטת ב' הסימנים ל"ה כמנחא בדיקולא דלא כת"ש דדוקא בשחיטת סי' א' פליגי. ור"ל דסובר כמאן דמנחא בדיקולא ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, וע"כ מה דאמר בנזיר רק משמי' דריב"ח קאמר והוא ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת ומ"ה שפיר הקשה בגמ' דחולין ק"כ לר"ל נבלה נמי הותרה מכללה. דר"ל גופי' ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת

(ט) עוד י"ל בזה דהמעיין בסוגיא דחולין ל"ב ע"ב יראה דר"ל תירץ כאן ששחט במקום חתך הוי פסיקת הגרגרת נבלה וכששחט שלא במקום חתך הוי טרפה ומקשה על זה והאמר ר"ל שחט קנה וניקבה הריאה כשרה דכמנחא בדיקולא דמי' א"כ כששחט שלא במקום חתך נמי נבלה. וכ' הרא"ש דכיון דר"ל אמר שני דברים הסותרים לא ידעינן הי אחרניתא ואזלינן לחומרא. ונמצא למה דלא ס"ל לר"ל כמנחא בדיקולא יש לומר אין שחיטה לעוף מה"ת ולא תיקשי איך אוכלין בני מעיים הרי מדרבנן טעון שחיטה וכששחט הבני מעיים כמנחא בדיקולא ועוף במיתה תליא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דר"ל לא ס"ל כמאן דמנחא בדיקולא אף בשחיטת ב' סימנים. ולמאי דס"ל כמנחא בדיקולא ע"כ ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת א"כ ר"ל דס"ל בנזיר כ"ט אין שחיטה לעוף קאי