בית יצחק חושן משפט קנ

ב"ה דרוש טו לשבת הגדול תרנ"ב בסוגיא דחזקי' ור"א פסחים כ"א

(א) לישב מה דקשה איך יליף חזקי' דחמץ אסור בהנאה מלא יאכל דילמא לעולם חמץ מותר בהנאה והא דכתיב לא יאכל לאסור חצי שיעור דמבואר ברמב"ם דחמץ אסור ח"ש מדכתיב לא יאכל. ולתירץ הרלב"ח הובא במ"ל איצטריך קרא הואיל והי' לו שעת הכושר לא ילפינן מחלב א"כ מנ"ל לחזקי' איסור הנאה דילמא קרא אתי לח"ש. ושמא י"ל דאיסור הנאה יליף ממשמעות דלא יאכל. ולא מיתור הקרא. ואף דאמרינן דף כ"ג אמר לך חזקי' טעמא דידי מהכ' היינו מדכתיב בשרצים לא יאכל ולכם משם ילפינן דלא יאכל איסור הנאה משמע דלא ממשמעות יליף י"ל דלולא קרא ל"ה ידעינן המשמעות דמשמע איסור הנאה אבל לבתר דכתיב לא יאכל ולכם בשרצים ילפינן דבכל דוכתא משמע איסור הנאה. אמנם אף אם נאמר דילפינן דבכל דוכתא הוה לא יאכל איסור הנאה ל"ק דילמא קרא אתי לח"ש דהרי ילפינן דבכל דוכתא דלא יאכל איסור הנאה היא ע"כ ל"ק. והרמב"ם ע"כ ס"ל כר' אבהו דלא תאכל משמע איסור הנאה וע"כ קרא דלא יאכל אתי לח"ש. עוד נ"ל לישב לפמ"ש תוס' דף כ"ב ד"ה ור"ש דחזקי' ע"כ אתיא לר' יהודה דס"ל דברים ככתבן לגר בנתינה וכו' עיי"ש י"ל דקאי נמי לר' יהודה דס"ל חמץ לאח"ז אסור ול"צ קרא לח"ש. לפמ"ש הצל"ח דף מ"ד דמ"ה הוצרך הרמב"ם לילף מלא יאכל ח"ש דמיירי באכל ח"ש סוף יום ז' של פסח דל"ח שוב לאצטרופי ומ"מ אסרה תורה א"כ לר' יהודה אף סוף יום השביעי חזי לאצטרופי דיצטרף עם ח"ז בלילה בחמץ שעבר עליו הפסח. ודוקא לר"ש שייך סברת הצל"ח ע"כ לר' יהודה ליכא למימר קרא דלא יאכל אתי לח"ש דתמיד חזי לאצטרופי ומ"ה יליף מלא יאכל איסור הנאה. ועיין בספרי ב"י או"ח סי' פ"ה אות ד' ליישב לשון ר' יוסי הגלילי שאמר תמה על עצמך עי"ש. אמנם שם נסתפקתי אם לר' יהודה חייב באכל ח"ש בפסח וח"ש לאחר הפסח הואיל ומתרי לאווי באו עיי"ש. כעת ראיתי דשפיר מצטרף לפי המבואר ברמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות דחצי זית טרפה וחצי זית נבלה מצטרף הואיל דטרפה תחלת נבלה היא ע"ש כש"כ דח"ז בפסח וח"ז לאחר הפסח מצטרף דשם איסור אחד היא כיון דלאחר הפסח אסור מחמת הפסח וז"ב. אמנם בגוף דברי הרמב"ם צ"ע דמאיזה לאו יתרה אם מלאו דטרפה או לאו דנבלה וכמ"ש תוס' זבחים ע"ח לענין פיגול ונותר. ואע"ג דשם כ' תוס' בפיגול ונותר וטמא דאם הותרה בו בשלשתן פשיטא דלוקה. שם ודאי עבר אאחד מהם דאחד בטל ולא נודע איזה על כן אם הותרה בשלשתן חייב אם היא אכילה אחת (ולמסקנת תוספות דמיירי בשתי אכילות י"ל גם כן אם התרו בו בשלשתן בכל אכילה ואכילה חייב) אבל בלא אכל רק חצי זית טרפה וחצי נבלה אף אם הותרו בו בשתים ל"מ לדעתי וצריך עיון ועיין מה שכתבתי בספרי ב"י לאה"ע ח"ר סי' ד' בשולי המכתב. אמנם דברי הרמב"ם נראה מקורו מירושלמי פ' ג' מינים בנזיר כמו שכ' במגדל עוז. ושם מבואר בזה"ל אזהרה לאוכל נבילות מנין לא תאכלו כל נבלה עד כדון נבלה טרפה מנין א"ר יוחנן נבלה וכל נבלה לרבות הפטרה (דס"ל לר' יוחנן דבשר בשדה טרפה לא תאכלו קאי אאבר מן החי) ור"ל ס"ל דאזהרה לטרפה מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו דלא מפקינן קרא ממשמעותי'. וס"ל אבר מן החי וטרפה מחד קרא נפקא. ומה"ט גורס קרבן עדה שם ע"ב בירושלמי טרפה שעשאה נבלה ר' יוחנן אמר אינו חייב אלא אחת דס"ל מחד קרא נפקא ר"ל אמר חייב שתים דלא כגירסא דידן דאיתא להיפך. ובספרי ב"י חיו"ד סי' מ"א מ"ב הארכתי אי איסור נבלה חל על טרפה וכתבתי דלרמב"ם דמצטרפין נבלה וטרפה הוה כאיסור אחד וחל נבלה על טרפה ולכאורה י"ל דמאן דס"ל בירושלמי חייב שתים ס"ל בזה איסור חל על איסור. ומאן דס"ל אינו חייב אלא אחת ס"ל אין איסור חל על איסור. אך לפי המבואר בירושלמי לעיל פי' הקרבן עדה וגירסתו נכונה. ולפ"ז לכאורה י"ל דרמב"ם פוסק כר' יוחנן דיליף טרפה מוכל נבלה (וס"ל לר' יוחנן דוכל לוקה אע"ג דאריבוי כל אינו לוקה כמבואר בחצי שיעור מ"מ אוכל לוקה וע' בספרי חיו"ד סי' י' כתבתי דלאו כללא היא דאריבוי כל אינו לוקה) ועל כן ס"ל לרמב"ם דח"ז טרפה וח"ז נבלה לוקה דהוא חד לאו. אך מלשון הרמב"ם שכ' בזה"ל זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין משני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחלת נבלה היא משמע דהם משני לאוין. ועוד דבש"ס דידן ס"ל לר' יוחנן חולין ק"ב ע"ב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה ובודאי גם הרמב"ם פוסק כן וחייב שתים בנבלה וטרפה ע"כ הק"ל איך יתרה בו. ולומר שיתרה בו משום לא תאכל כל תועבה כמו דס"ל לר"י בע"ז ס"ו דכל איסורין מצטרפין משום לאו הנ"ל לא נהירא לי על כן צ"ע. ובנ"ד באוכל ח"ז בפסח וח"ז לאחר פסח בתוך כדי אכילת פרס מהני התראה משום לא יאכל הרי בלא"ה אין הכרע איזה קרא קאי אפסח ואיזה קרא קאי לאח"פ ע"כ פשוט כדכתיבנא

והנה הבאתי לעיל דברי ירושלמי נזיר דס"ל לר' יוחנן אזהרה לטריפה מוכל נבלה דקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו קאי אאמה"ח ור"ל סובר דאזהרה לטרפה מקרא דבשר בשדה ובספרי בית יצחק חא"ח סימן צ"ה אות ג' הבאתי דברי ספר דברי אמת דבטריפה איכא עשה דלכלב תשליכון אותו וחילי מיומא ל"ו והארכתי בזה. ואם נאמר דר"י יליף טרפה מכל נבלה ליכא עשה לשיטת דברי אמת דבנבלה ליכא עשה דלגר אשר בשעריך ל"ה עשה דלא כדעת תוס' ע"ז כ'. וע"כ מוכח כן בסוגין מדיליף מקרא דלגר אשר בשעריך דהיכא דכתיב לא תאכל אסור בהנאה מדאיצטריך קרא דנבלה להתיר. והרי איצטריך קרא שיהי' עשה. אמנם לר"ל איכא עול"ת בטרפה

(ב) ולכאורה יש לפרש בזה הא דאמרינן במנחות מ"ה כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים איצטריך לי' הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו הא דלא משני ר' יוחנן כרבינא. דהתוס' כ' בחולין כ' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה לא הותרה נבלה רק טרפה משום דכי שבר שדרה ומפרקת הו"ל טרפה. ולכאורה קשי' מנ"ל דלכהנים הותר מליקה דילמא הטעם דכהנים אוכלים מליקה דעשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת אך למ"ד יש שחיטה לעוף איכא עשה דוזבחת והו"ל עול"ת ומוכח דהותרה נבלה אבל למ"ד און שחיטה לעוף מן התורה ל"ה רק טרפה וליכא עשה וי"ל עשה דוחה לל"ת. אך רבינא ס"ל דילפינן טרפה מקרא דבשר בשדה טרפה דכתיב לכלב תשליכון והו"ל עשה ול"ת ומ"ה תירץ מליקה איצטריך אבל ר' יוחנן כשיטתי' דס"ל אזהרה לנבלה מוכל נבלה וליכא עשה בטרפה דדוקא נבלה קאי בעשה שאינה זבוח ולא בטרפה ומ"ה ל"מ לשנוי' כרבינא דעדיין קשי' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה קרא למאי אתי'. כן נ"ל לכאורה אך כבר כתבתי דר' יוחנן בש"ס דידן ס"ל ג"כ לאו דטרפה מובשר בשדה. ועיין מה שהארכתי בענין זה בספרי ב"י ליו"ד ח"א סימן ל"ז אות ה'

(ג) ושוב נ"ל ליישב מה שהקשיתי לעיל איך יליף מקרא דלגר אשר בשעריך דלא תאכל משמע איסור הנאה מדאיצטריך קרא להיתר הנאה דילמא קרא אתי לעשה כמו שכ' תוס' ע"ז כ' דהיא עשה. וניחא לי דבלא"ה בנבלה איכא עשה שאינו זבוח. ולמאי נ"מ כתבי' קרא ואי דעובר בשני עשין מאי נ"מ. בשלמא חד עשה איצטריך דלא לידחי עשה ל"ת קמ"ל דהוא עשה ול"ת אבל תרי עשה למ"ל וע"כ קרא אתי להיתר הנאה דאין לומר דקרא אתי שיעבור בשני עשין דמה לי חדא עשה או שני עשין. וזה ודאי אין לומר דמקיים מצות עשה אם מוכר לנכרי דאין זה מצוה מהעצות ורק אם אוכל עובר בלאו הבא מכלל עשה וזה א"צ בנבלה משא"כ בטרפה דליכא עשה וזבחת שהרי הוא זבוח אף לר"ש דשחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה כיון דשחיטה מטהר מידי נבלה כדאמרינן בחולין ע"ד. יש לומר קרא דלכלב תשליכון קאי שיעבור בעול"ת אם אוכל ונ"מ דאין עשה דוחה לעול"ת. ומ"ה יליף בגמ' רק מיתור קרא דאותו. ולפ"ז מוכח דוזבחת הוה עשה כמ"ש תוס' שבועות כ"ד דלשיטת' דוזבחת ל"ה אלא רשות ול"ה עשה הק"ל דילמא קרא דלגר אשר בשעריך קאי לעשה

(ד) והנה בגמ' אמרינן דר' יהודה דיליף מאותו דכל איסורין אסורין בהנאה. ור' אבהו ס"ל חשנ"ב לאו דאורייתא ופירש"י בהנאה לאו דאורייתא. והתוס' הקשו על רש"י מנזיר כ"ט דמשמע דאף באכילה לאו דאורייתא דאל"כ קשי' לר"ל אליבא דר"י ב"ח דאמר כדי לחנכו במצות הא קאכיל כהן מליקה. ועיין בספרי ב"י לא"ח סימן ס"ד פלפול עצום. וכעת נ"ל ליישב הנה אם נאמר דחשנ"ב לאו דאוריי' לאו דוקא איסור אכילה ל"ד רק גם השחיטה גופה ל"ד כפרש"י קדושין נ"ח לא השחיטה ולא האכילה דקרא דכי ירחק אתי לבשר נחירה דאסור וזה דלא כמ"ש בספרי ב"י ובאור חדש כ' דיש למילף מערלה וכה"כ דלא נעבדה בה עבירה ק"ו דחש"ב אף למ"ד חשנ"ב לאו דאורייתא דמ"מ נעבדה בה עבירה ולפענ"ד למ"ד חשנ"ב ל"ד לגמרי ולא נעבדה עבירה כלל. והכי מוכח מנזיר כ"ט מדמשני דר"ל ס"ל חשנ"ב לאו דאורייתא ועדיין קשי' איך מולק בעזרה למ"ד הלכה היא בנזיר וע"כ גוף השחיטה ל"ד

(ה) אמנם לפענ"ד י"ל דגם אם לא דרשינן לקרא דבריחוק מקום אתה זובח לחשנ"ב מ"מ איכא איסור תורה דהתוס' כ' בחולין קל"א דאסור להכניס חולין לעזרה מדאורייתא ובודאי אין כונת תוס' דילפינן מקרא דבריחוק מקום דאין ללמוד משחיטה. אך לדעתי האיסור כמו דאין מניחין העירוב בבית הקברות דאמרינן בעירובין ל"א למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ אסור דניחא לי' דמנטרא ה"ה דאין מכניסין חולין לעזרה דניחא לי' דמנטרא ובית המקדש ועזרה אסור בהנאה. דוקא לצורך גבוה הותר לכהנים ולישראל ליכנס והכהנים אוכלין שם. כמו בגדי כהונה דניתנו ליהנות. אבל לצורך חולין אסור ליהנות ועי' בספרי חא"ח סימן כ"ד אות ב' על מ"ש הרמב"ן בע"ז פ' ר' ישמעאל על בעל המאור הרי בית המקדש עצמו יצא לחולין שנתחלל אף דאין בו מעילה ושם הוכחתי דיש בו מעילה והארכתי בפרט זה. אמנם בודאי בהכניס חולין בעזרה לא מעל בהקדש כיון דניתן ליהנות מ"מ איסור תורה עשה משום דנהנה לצורך חולין. וזה יהי' שיטת רש"י בהקושי' מנחות נ"א ע"ב שכ' תוס' בשם רש"י שם ד"ה חולין פשיטא ובמנחות פ' ע"ב (הגם דברש"י שלפנינו ליתא) דאסור לאכול חולין בעזרה אף דאמר מר יאכל שיאכלו את שירי מנחות חולין ותרומה כדי לאכול על השובע מ"מ החולין אכלו חוץ לעזרה דס"ל לרש"י שאסור להנות בעזרה לצורך חולין. אך התוס' במנחות פ' כתבו דוקא דבר שהיא כעין עבודה כגון בכורים שטעון הנחה וחזה ושוק שהיא בתנופה אסור להכניס לעזרה וכתבו דכעין עבודה אסור כדדרשינן מה שלי בשלך אסור אף