בית יצחק חושן משפט קמז

ערלה או בקשין של כלאי הכרם וע"ז קאי בישלה ע"ג גחלים ואפה בו את הפת. ובזה בתנור חדש ליכא גורם היתר דליכא למימר דשלהבת בא ממשהו הנשרף והאפר והגחלים גורם היתר דבכלאי הכרם עשה עבירה דאורייתא ולא נעשה מצותו והאפר והגחלים אסורין. ע"כ לא קאי רק אאפה אקרקע דלא עשה איסור בהסקה. ומ"ה רבנן מתירין דשלהבת בא ממשהו הנשרף ובישלו ע"ג גחלים לכולי עלמא מותר אבל בפסחים ע"ה דלא תני כלאי הכרם רק בעצי ערלה דל"ה עבירה דאורייתא ומותרים הגחלים והאפר מ"ה אף בתנור מותר דל"ה מה"ב כאמור. וכמקצת מזה כתבתי בספרי ב"י לא"ח סי' ס"ח אבל הדרך שכתבתי כעת ברור יותר

(נ) ובזה מיושב מה שהקשה בשעה"מ עוד מה שמבואר מדברי מהרש"א דלרבי דיש שבח עצים בפת אינו אסור רק בחדש בהיסק ראשון אבל בישן בהיסק איסור גם לרבי מותר דהוי זוז"ג דהתנור הוי גורם היתר וברש"י בע"ז מ"ט מבואר דלא כדבריו דרש"י כ' אפה בו את הפת בין בחדש שציננו וחזר והסיקו בעצי היתר בין בישן בהיסק של עצי איסור הוה לי' בתרווייהו זוז"ג שהפת שנאפה בו בחדש בהיסק שני בא ע"י גורם דאיסור שנתחזק בהן התנור מראשיתו וגורם היתר דהאי היסק. משמע דוקא בחדש בהיסק שני הו"ל זוז"ג אבל בדין הראשון בישן בהיסק איסור יש שבח עצים בפת ול"ה זוז"ג דלא כמהרש"א וקצת מוכח כן גם ברש"י בסוגין ד"ה יוליך הנאה לים המלח שהקשו וא"ת לרבנן יוצן למה לי הא שרי בפת האפוי בו ואס"ד דגם לרבי בישן הפת מותר הו"ל לרש"י להקשות גם לרבי בישן יוצן למ"ל וע"כ דלא כמהרש"א. אמנם להנ"ל ניחא דמהרש"א לא קאי רק אברייתא דמיירי בין בערלה בין בכלאי הכרם ובערלה האפר והגחלים מותרים אף בהיסק באיסור כמ"ש ע"כ ס"ל למהרש"א דרבי אוסר רק בחדש דהתנור הוי גורם איסור והעצים נמי גורם איסור דס"ל לרבי דשלהבת בא העיקר מעצים ולא מגחלים ואפר על כן ס"ל יש שבח עצים בפת. אבל בתנור ישן נהי דלא חשיב גרם התנור כמו גרם העצים מ"מ גרם התנור בצירוף גרם הגחלים והאפר חשיב יותר או עכ"פ בשוה לשבח העצים שהם בעין ע"כ גם לרבי הפת מותר. אבל בע"ז דהאפר והגחלים אסורין גם מהרש"א מודה דגרם התנור לבד לא חשיב כמו גרם העצים ולרבי אסור אף בישן ומ"ה ניחא רש"י בע"ז וגם רש"י בשמעתין ודוק

ובעיקר הסברא שכתבתי דכיון דהוסק התנור באיסור לא מיקרי נעשה מצותו דהוי מה"ב אף האפר אסור. כבר כתבתי בספרי ב"י דלמאי דמשני בש"ס דפסחים כ"ז ע"ב הא דאפר הקדש לעולם אסור בנפלה דליקה מאלי' דליכא אינש דלמעול ולפ"ז הא דקתני בברייתא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש מיירי ג"כ בנפלה דליקה מאלי' ומ"מ אפר ערלה וכלאי הכרם מותר אף דלא עשה מצוה כיון דנשרף מאלי'. ולפ"ז ה"ה במה"ב האפר מותר. אך לכאורה י"ל דשרף באיסור גרע מנעשית מאלי'. אמנם נראה ברור דהיכי דאם נעשית מאלי' קיים המצוה אף במצוה הבאה בעבירה קיים המצוה ועיין ברטנורה ריש שבת שכ' ולכך נקט הוצאה בלשון עני ועשיר דאגב אורחי' קמ"ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עלי' ותיו"ט כ' ואפי' לר' יהושע ולר' יוסי שאני מצות צדקה דלא ניתן שבת לדחות משא"כ במילה ולולב ותירוצו אינו מובן ע' בספרי ב"י לאו"ח סימן כ"ט אות ב' ובהגהות מו"ח הגאון מהר"ע איגר. ואמנם מלשון הברטנורא נראה הטעם דכיון דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב דהוי מה"ב ולא קיים המצוה אולם לפמ"ש יצא המצוה לפי המבואר בספרי אראב"ע מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ומפרנס מעלה עליו הכתוב כאלו זכה ת"ל לגר וליתום הובא בלקוטי בית אפרים ובספר המקנה ח"ב כלל י"ג פרט ט'. וכיון דגם בלי כונה ובנפל מאלי' מקיים המצוה יוצא אף במה"ב ומה"ט נ"ל דאם יוצא במצוה בלי כונה יוצא אף במה"ב והוא לפמ"ש בבית אפרים חיו"ד סי' ע"ו דמה שכ' תוס' תמורה ד' דהיכא דאם נעשה בעצמו מהני ל"א אעל"מ. לאו דוקא אם נעשה מעצמו אלא אפי' אם צריך שיהי' ע"י אדם אבל א"צ שיהי' בכונה שרי אם עבד ול"א אעל"מ דאף דל"מ מחשבתו והוה כמעשה בלא כונה מ"מ הא אתעבד בה מעשה היתר וליתא בחזרה ובזה מיושב הא דבשוחט בשבת ל"א אעל"מ משום דהלכה כר' נתן דשחיטת חולין ל"ב כוונה עיי"ש. ולפ"ז י"ל ה"ה לענין מצוה הבא' בעבירה דוקא היכי דבעי כוונה הוה בעבירה כמעשה בלא כוונה אבל היכי דל"ב כוונה שפיר יוצא ובזה מיושב קו' תוס' למ"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל תיפוק לי' דהו"ל מה"ב. ולהנ"ל נכון לפמ"ש הר"ן פ"ג דר"ה בשיטת הרמב"ם דפוסק במצה ל"ב כונה ובשופר בעי כונה דמצה אכילה היא ומתעסק חייב שכן נהנה ומ"ה ל"ב כונה משא"כ בשופר וכן פסקינן בש"ע ולפ"ז דוקא בלולב וקרבן אינו יוצא במה"ב משא"כ במצה. והן אם נאמר דמה"ב מטעם כמדארל"ת אף אם נאמר דאף לאביי דאם עביד מהני מ"מ מה"ב אינו יוצא מ"מ זה דוקא היכי דבעי כונה. ועדיין יש לעיין בזה אמנם זה ברור דאם מהני ממילא יוצא אף במה"ב ומ"ה בערלה וכלאי הכרם דאם נפלה דליקה מותר האפר הה"ד במה"ב. אך לתירוץ הב' בגמ' דאפר הקדש מיירי בתרומת הדשן י"ל בנפלה דליקה אף אפר ערלה אסור דלא נעשה מצותו ולפ"ז ה"ה במה"ב האפר אסור ואקצר. ובאמת התוס' כתבו הלשון סוף תמורה והוה כמו נעשה מצותו. על כן יש לעיין עוד בכ"ז

(ד) והנה אם נימא דבמצה"ב כגון שהוסק באיסור לא נעשה מצותו והאפר אסור יש ליישב קו' תוס' דף כ"ז ע"ב ד"ה הכא בעצי שלמים שהקשו אמאי לא מוקי לה במזיד דאינו יוצא לחולין. דהנה מהרש"ל ומהרש"א הקשו מה מיבעי לי' בהוסק בעצי הקדש לרבנן מאי והרי טעמא דרבנן דמתירין הפת משום דס"ל שלהבת בא ממשהו הנשרף והו"ל זוז"ג דהאפר מותר ואפר הקדש אסור על כן בודאי רבנן מודין. ותירץ מהרש"א דבעל האיבעי' ורבא היו סבורין דאפר הקדש ג"כ מותר כמו אפר ערלה ולא ידעו מהברייתא. ולפמ"ש לקמן גם למסקנא בגמ' אפר הקדש מותר. והנה כבר כתבתי דטעמא דערלה משום דנעשה מצותו ולפ"ז להוי אמינא דאפר הקדש מותר נמי משום דנעשה מצותו דסתם עצים להסקה הם עומדין והקדישו להסקה. והנה בשורף עצי הקדש עובר בלאו דלא תעשון כמבואר במכות כ"ב. ולפ"ז אף דהקדיש עצים להסקה היינו להסיק תנור של הקדש ולאפות בו של הקדש דאינו עובר בלא תעשון אבל בשורף עצי הקדש לצורך חולין בתנור של חולין עובר בלא תעשון ולא נעשה מצותו אף לה"א אסור האפר ולפ"ז זה שהקשה בגמ' אמר רבא אי קשי' לי' הא קשי' לי' והלא מעל המסיק דעל כרחך האיבעי' היא בלא ידע שהיא הקדש דל"ה מה"ב דומיא דערלה דבשוגג לא איכפת לן במה"ב. ומ"ה האפר מותר דומיא דערלה ומ"ה מיבעי. דאס"ד דידע שהיא הקדש א"כ עבר במזיד אלאו דלא תעשון ולאו דנהנה מהקדש והוי מה"ב ואסור האפר. ובודאי אסור הפת לכ"ע וע"כ בשוגג ג"כ קשי' והלא מעל המסיק ומ"ה הוצרך לשנוי' בעצי שלמים ולעולם מיירי בשוגג ועי' מ"ש בספרי ב"י א"ח סימן י' אות ז' פלפול נחמד בזה. ובעיקר הדין שכתבתי דבשוגג ל"א מה"ב מוכח מתוס' דבשוגג נמי אמרינן מה"ב מדהקשו בסוכה למ"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל תיפוק לי' דהו"ל מה"ב והרי צריך קרא באכל בשוגג דל"ה מה"ב ומ"מ אינו יוצא דל"ה איסורו משום בל תאכל חמץ אלא ודאי דאפי' בשוגג הו"ל מה"ב וע' נוב"י תנינא חיו"ד סי' ט' דכמדארל"ת אעל"מ אפי' בשוגג וה"ה לענין מה"ב והא דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור לר' יהושע ומשמע דיצא ידי המצוה ול"ה מה"ב היינו במילה בשבת דהזמן גורם ול"ה מה"ב כדאמרינן בירושלמי פ"ג דסוכה ובשבת פ' כל כתבי הוציא מצה לר"ה יצא ואמרינן תמן גופי' עבירה היינו במצה גזולה ברם הכא איהו עבר עבירה ופירשתי בספרי ב"י או"ח סימן צ"ט אות ב' דיש חילוק בין איסור חפצא לאיסור גברא ושבת הוי איסור גברא ומ"ה ל"ה מה"ב. משא"כ באיסור חפצא אף בטעה בדבר מצוה י"ל דהוה מה"ב. והא דאמרינן בפסחים ע"ב יבמתו נדה בעל פטור ומשמע דעשה מצוה ול"ה מה"ב. הנה לפמ"ש תוס' בפסחים באמת לא עשה מצוה בנדה רק טעה בדבר מצוה. אך תוס' יבמות דף ב' הביאו ראי' משם דבנדה עשה מצוה. וקשה דה"ל מה"ב ואמנם לפמ"ש לעיל דבמצוה דל"ב כונה ל"א מה"ב א"כ ביבום דל"ב כונה לא איכפת לן במה"ב ועיין נוב"י קמא סוף הספר. ובנוב"י תנינא או"ח סימן קל"ו שכ' דביבום נמי מה"ב לא יצא ולפמ"ש יש ראיה מתוס' יבמות ב' דל"א מה"ב ביבום ואקצר

(ה) והנה בספרי ב"י הקשיתי בדין דאמרינן בגמרא דרבי ס"ל ג"כ זוז"ג מותר על כן בתנור חדש שהוצן ואפה בעצי היתר מותר ולמהרש"א אף בישן בהיסק איסור מותר משום זוז"ג וקשה הרי מוכח מגמ' ע"ב דהיכי דמשהו אסור אף זוז"ג אסור כדמשני בגמ' ערלה בטלה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטל ופי' המפורשים דכיון דאפי' באלף לא בטל ע"כ זוז"ג אסור וע"כ צ"ל דאף דהקדש דוקא במינו לא בטל וכאן הב' גורמים ל"ה מב"מ צ"ל או דהוי מין במינו דהתנור גורם לשמור החום והעץ גורם החמימות או כיון דשניהם צריכין זל"ז הוי מב"מ כמ"ש תוס' ביצה ל"ט במים ומלח ועיסה הוי מב"מ עיי"ש א"כ איך ס"ל לרבי זוז"ג מותר והרי רבי ס"ל חולין ק"ט כר' יהוד' דמב"מ ל"ב ואיך מתיר זוז"ג והארכתי בפרט זה. וכעת אנכי הרואה מ"ש בספרי ב"י ליו"ד ח"א סי' קל"ז בש"ה בשם מהרי"ק בתשו' שורש קנ"ב דרבי דס"ל בירושלמי פ"ב דערלה בגריסין תרומה שנתבשלו עם עדשי' עד שירבה כנגד כולן ס"ל חנ"נ וס"ל מב"מ בטל וכ"כ בתמים דעים בשם הראב"ד והובא בפמ"ג סימן צ"ט בש"ד ס"ק י' ותמהתי על הנך אריותא מש"ס חולין ק"ט דאמרינן דרבא כר' יהודה ס"ל. ותירצתי דלמסקנא דש"ס חולין ק"ט דפליגי רבי ורבנן באפשר לסוחטו ורבי ס"ל כר' יהודה דאפשר לסוחטו אסור. לעולם ס"ל כרבנן דמב"מ בטל ומ"מ אמרינן אפשר לסוחטו אסור. וכן נראה מלשון התמים דעים שכ' דרבי ס"ל חנ"נ כר' יהודה ובהא לא ס"ל כר"י דמב"מ ל"ב. ולפ"ז מיושב קושיתי בפשיטות כיון דרבי ס"ל מב"מ בטל מ"ה זוז"ג מותר אמנם אי קשיא הא קשיא דשמואל ס"ל הלכה כר' יוסי בע"ז מ"ט בגינתא דאיזדבן בזבל' של ע"ז מותר והרי התוס' שם ד"ה שאם נטע כתבו דלא מיקרי זוז"ג אלא כשהם מעין אחד כגון זבל נבי' וקרקע אבל אגוז וקרקע שני ענינים לא מיקרי זוז"ג וכיון שהם מענין אחד הו"ל מב"מ. ושמואל ס"ל מב"מ לא בטל ואיך מתיר זוז"ג. ואף דבלא"ה ע"ז במשהו ומ"מ מותר זוז"ג וע"כ צ"ל דע"ז במשהו ל"ה רק מדרבנן ולא אסרו בזוז"ג מ"מ לשמואל נראה דמב"מ במשהו מדאורייתא וקשי' אמאי מותר בזוז"ג דהוא מטעם ביטול. ונראה ליישב דהתוס' כ' בביצה ל"ט דמה דצריך זל"ז כגון מים ומלח לגבי עיסה הוי מב"מ א"כ בזבל דכתב הטו"ז דאפשר ליגדל בלא זבל עי' טו"ז סימן קמ"ב ס"ק ז'. ומ"ה לא הוי מב"מ ומיושב קו' הפנ"י בפסחים אמאי אמר ר"י אמר שמואל חדש יותץ למה לא אמר יוצן דהו"ל זוז"ג ונהי מה דאוסר הפת הוא