בית יצחק חושן משפט קמג

בשריפה אינו דומה לדברים שאינם ראוים לאכילה דל"ה בבל תותירו ואין טעון שריפה משא"כ בקדשים פסולים. אמנם לדעתי לא נהירא דברי הצל"ח

(יב) והנה בגמ' אמרו דר' יוחנן ס"ל בשבועה שאוכל ככר זה ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל התראת ספק שמי' התראה. ור"ל ס"ל אינו לוקה משום דהוי התראת ספק ולאו שאב"מ לוקין. וקשה לפ"מ שכ' תוס' שבועות ד' ד"ה אבל אוכל ולא אכל דאם נשבע על ככר והתרה בו וזרקו לים הו"ל התראת ודאי. ומ"מ משמע מתוס' דהו"ל לאו שאין בו מעשה דעיקר הלאו עובר בשב ואל תעשה. ועי' הגהות רע"א שכ' דהוי התראת ודאי ומיושב מה שהקשו תוס'. רק מ"ש דהוי לאו שיש בו מעשה ט"ס דתוס' לא כתבו כן. א"כ מנ"ל לגמרא דר"י ס"ל התראת ספק שמיה התראה משום דאמר הטעם דאין לוקין משום דהו"ל לאו שאב"מ. דילמא לעולם ס"ל התראת ספק לש"ה ורק דקאמר הטעם משום לשאב"מ דמזה הטעם אפילו בנשבע וזרק לים פטור ולעולם ס"ל לש"ה. והנה צריך להבין אם זרק לים הרי עביד מעשה ואמאי הו"ל לאו שאב"מ. ובאמת בירושלמי פ"ב דשבועות מבואר להיפך דבכה"ג הו"ל ה"ס ולאו שיש בו מעשה והקשה זאת ה"ה החריף מ' טעבל זעמאן נ"י וצ"ל דגירסת תוס' בירושלמי להיפך. וצ"ל בסברת תוס' דכיון דגוף הלאו עובר בשוא"ת שאינו אוכל הזריקה הו"ל גרם לאיסור אבל עיקר הלאו עובר בשוא"ת. ועיין בשאג"א סי' ל"ב שכ' כעין זה בסדין בציצית שמבואר ביבמות דהוי שוא"ת וכ' תוס' אף שלובש הבגד כיון שבשעת לבישה עדיין לא נתחייב רק אחר שנתעטף דהוה שוא"ת. וכן הוא ברמב"ם פ"א מחגיגה דמי שבא לעזרה ולא הביא עולה עובר בל"ת ואין לוקין שלא עשה מעשה אף שנכנס לעזרה. ובמשנת חכמים יסודי התורה ספ"א הקשה מרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח הי"ב דאם הקריב קרבן בלא מלח עובר בלאו ולוקה ואין הדמיון טוב דשם עובר בלאו בקום ועשה שמקריב בלא מלח. אמנם בשאג"א הקשה אתוס' יבמות דבכלאים עובר תיכף ועשה דציצית ל"ה רק אחר שנתעטף א"כ ל"ה בעידנא ואיך עשה דוחה ל"ת. וצ"ל דכלאים בציצית הותרה ודוחה אף דל"ה בעידנא. אמנם למ"ד דחוי' צ"ל דחיוב ציצית הוא קודם שנתעטף ול"ה בסדין בציצית שב ואל תעשה. והא דחכמים עקרו דברי תורה משום דעשה שאינו שוה בכל כמו שנדחה מפני כבוד הבריות הל"ת שאינו שוה בכל כן חכמים עקרו כמו שכתבתי כ"ז בספרי בית יצחק או"ח סי' ה' אות ו' ושם אות ז' הוכחתי דר"י ס"ל כלאים דחוי' ור"ל ס"ל כלאים הותרה. והרבה יש לדבר מפרט זה

(יג) והנה התוס' הקשו בפסחים נ"ט לר"ע למה לי קרא דחלבי שבת קריבין ביו"ט תיפוק לי' מקרא דלא ילין דלכל הפחות מוקמינן בארבע עשר שחל בשבת. ועיין מהרש"א מה שפירש הקו' דמקרא משמע דאהותרא קאי. ואעתיק ממה שכתבתי בחידושי. הנה בישועת יעקב ה' יו"ט סי' תצ"ה הקשה קו' גדולה לפמ"ש תוס' ביומא מ"ו דאף דעולות חול אין קריבין בשבת מ"מ סמוך לאור הבקר דניתן שבת לדחות לצורך עצי המערכה מותר אף אברים של חול. א"כ דלמא פי' הקרא לא ילין עד בקר זבח חג הפסח הכונה שיקריב האימורין סמוך לאור הבקר. ונראה ליישב דבשבת קי"ד פליגי ר' ישמעאל ור"ע דלר"י קרא דעולת שבת קאי על חלבי שבת דקריבין ביו"ט דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ואיצטריך היתר לחלבי שבת ור' ישמעאל ס"ל נדרים ונדבות קריבין ביו"ט וא"צ לחלבי שבת ביו"ט וקאי דחלבי שבת קריבין ביו"כ והקשה שאג"א דלמא פליגי בזה דר' ישמעאל ס"ל הבערה ללאו יצאת ומותר הבערה ביו"ט ומ"ה א"צ קרא לחלבי שבת ליו"ט ומנ"ל לגמרא דס"ל נדרים ונדבות קריבין ביו"ט ותירץ דאם ס"ל ללאו יצאת ומותר ביו"ט גם ביו"כ מותר דרק בשבת אסור וע"כ ס"ל לחלק יצאת. והקשיתי דא"כ ר' יוסי דס"ל ללאו יצאת ומותר הבערה ביו"כ ויו"ט איך מוקי לקרא דעולת שבת בשבתו. ולכן כתבתי דבירושלמי פ"ב דשבת אמרינן בהקטרת אימורין כיון שרוצה בעיכולן כמבשל דמי. וש"ס דידן לא ס"ל כן ביבמות ל"ג. ועי' בספרי בית יצחק או"ח סימן י"ב שהארכתי בזה ואמנם י"ל דלר' יוסי ע"כ צ"ל כן דמ"ה איצטרך קרא דעולת שבת בשבתו דקס"ל חלבי שבת קריבין ביו"ט וע"כ כמבשל דמי. אבל לר"ע אין הכרח לומר כן. והנה בסברת תוס' יומא מ"ו דסמוך לאור הבקר הואיל וניתן שבת לדחות לצורך עצי מערכה דיומא. ע"כ למ"ד לחלק יצאת דלמ"ד ללאו יצאת לא ניתן לדחות רק לאו דהבערה ואיך יקטיר האימורין דרוצה בעיכולן כמבשל דמי ולא ניתן לדחות מלאכה גמורה דבכרת. ומעתה י"ל דהא דהקשה רב כהנא בפסחים אקרא דלא ילין לבקר הא כל הלילה ילין קאי לר' יוסי דס"ל ללאו יצאת ולא ניתן לדחות סמוך לאור הבקר רק לאו ולא בישול. ולדידי' ג"כ קרא דעולת שבת בשבתו קאי על יו"כ דמותר להקריב אימורין. ומקרא דלא ילין לבקר יליף דעולת שבת מותר להקטיר ביו"ט. דע"כ בשבת קאי. דליכא למימר בחול וסמוך לאור הבקר מקטיר. דלדידי' לא ניתן יו"ט לדחות בהבערת עצים דהבערה אינו אתי ביו"ט והקטרת אימורין כבישול. אבל לר"ע דס"ל לחלק יצאה לא קשי' קו' רב כהנא וא"צ לאוקמי בשבת ואיצטרך קרא דעולת שבת בשבתו דחלבי שבת קריבין ביו"ט

בעזה"י דרוש יג לשבת שובה תרמ"ט. בסוגיא דמי שאחזו בולמוס יומא פ"ג

(א) הנה מלשון המשנה מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק הוא אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו את הגל משמע דאפי' יש בו ג' ספיקות להחמיר מפקחין ואף דס"ס היא כודאי וכש"כ ג' ספיקות. והש"ך כ' בסי' ק"י דאף להפוסקים דס"ס במקום חזקת איסור אסור. מ"מ בג' ספיקות לכ"ע מותר מ"מ גם ג' ספיקות ל"ה רק כרוב ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב כדאמר שמואל דף פ"ד. וכן מבואר בסי' שכ"ט במחבר דאפי' יש בו כמה ספיקות ועי' בל"מ פ"ב משבת שהוכיח מלשון הר"ן דכל ספק וספק בפ"ע ולא קאי בגמ' אס"ס. וכן מלשון הרמב"ם ה' ח"י שכ' מי שנפל עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין ולא מייתי דאפי' יש עוד ספק מפקחין. משמע דפי' בגמרא דכל ספק הוא בפ"ע אך מלשון הכ"מ ה' י"ח משמע דהרמב"ם לא יחלוק בדין זה. והנה מדברי שמואל אין הכרע דאמר אין הולכין בד"נ אחר הרוב דגם בס"ס מפקחין די"ל דס"ס עדיף מרוב דהרשב"א בתשו' סי' ת"א מצדד לומר דס"ס עדיף מרוב. ופנ"י בקונטרס אחרון כתובות י"ג חולק עליו. ולהרשב"א אין להוכיח מדלא הלכו אחר הרוב על ס"ס דעדיף טפי. ונ"ל דטעמא דבס"ס נמי מחללין שבת דכיון דהתורה גילתה דספק פ"נ דוחה שבת כדילפינן וחי בהם ולא שימות בהם ופירש"י דף פ"ה דבעי שודאי יהי' חי ולא שיבא לידי ספק א"כ כל היכא שהתורה גילתה שספק דוחה שבת אף ס"ס ל"מ כמ"ש תוס' לענין ספק טומאה ברה"י כיון דהתורה עשאה ספק כודאי ל"מ ס"ס. עוד י"ל לפ"מ דס"ל לרמב"ם דספק דאורייתא מן התורה מותר. א"כ כל ענין ס"ס הוא דספק אחד מתיר מן התורה וספק שני מתיר מדרבנן דהוה ספק דרבנן א"כ בספק פקוח נפש דמדאורייתא מחללין בספק אחד ל"מ ספק השני דלא יחללו דל"מ ספק ספיקא רק היכי שספק אחד מועיל מן התורה

והנה מש"ס משמע דמשנה לא קאי אהדדי להתיר בס"ס לפקח. מדאמרינן דף פ"ה מי שנפל עליו וכו' מאי קאמר לא מיבעי ספק הוא שם דאם איתא דחי מפקחין וכו' לא מיבעי ספק חי אלא אפי' ספק נכרי וכו' ואס"ד דמשנה אהדדי קאמרי דאפי' בס"ס מפקחין ל"ה מקשה בגמ' מק"ל. דהרי טובא קמ"ל דאפי' בכמה ספיקות מחללין. וכן הוכיח בגמ'. ולפ"ז צ"ע על הטור וש"ע דפסקו אפי' כמה ספיקות. ונ"ל דס"ל להטור נמי דביומא לא פי' בגמ' כן. דקאי אהדדי מ"מ בעירוכין ז' מוכח דפי' המשנה הוא דקאי אהדדי דשמואל קאמר שם ישבה על המשבר ומתה מביאין סכין דרך רה"ר בשבת. ופירש"י דזימנין דהיא מיית' ברישא. וכתב בשבות יעקב חלק א' סי' י"ג דמלשון רש"י משמע דרוב פעמים הולד מיית ברישא אך המיעוט לא מיית וטעמא דשמואל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב כשיטתי' ביומא וקשה מאי מקשה שם מה קמ"ל תנינא מי שנפלה עליו מפולת. שם הוי ספק ושמואל קמ"ל דאפי' במיעוט מפקחין וקמ"ל טובא. וע"כ פירש בגמ' המשנה דקאי אהדדי ואפי' בס"ס מפקחין וספק ספיקא כרוב ומה קמ"ל שמואל מ"ה דחה הטור סוגיא דיומא מקמי' סוגיא דעירוכין. והרמב"ם דלא פסק כשמואל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב כמ"ש בספרי בית יצחק א"ח ר"ס נ"ג כמ"ש בטעמא דשמואל ס"ל רוב הוי ספק כמ"ש בשיטה מקובצת בבא מציעא דף ו'. ומ"ה ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דבממון בעי ראי' ורוב ל"ה ודאי. ורב סבירא לי' רוב הוי ודאי. ומ"ה נהי דבממונא פסקינן כשמואל מ"מ באיסורא הלכה כרב וברוב נכרים אין מפקחין. ומ"ה אולי לענין ס"ס נמי לא פסק כשמואל ואין מפקחין

(ב) עוד י"ל בישוב דברי הטור שפוסק אפי' יש כמה ספיקות דלא כמשמעות הגמ' דבגוף הדבר אי ס"ס עדיף מרוב תליא במחלוקת דר"י ור"ל בנדה נ"ט ע"ב וס"ל לר"ל דחלוק הי' ר"מ אף בס"ס ור' יוחנן ס"ל דר"מ מודה בס"ס דטהור. והר"ן כ' דר"מ מטמא משום דחייש למיעוט וס"ל לר"י דס"ס עדיף מרוב ומ"ה ר"מ מודה. א"כ י"ל בסוגיא דיומא פ"ב דבס"ס אין מפקחין קאי לר' יוחנן דס"ס עדיף מרוב. והטור יפסוק כר"ל דס"ס לא עדיף מרוב. אך באמת הלכה כר"י לגבי' ר"ל ולפמ"ש הר"ן דטעמא דר"מ דחייש למיעוט' א"כ י"ל ה"ט דר"מ מודה בס"ס משום דאיכא רוב וגם ס"ס ובכה"ג ל"ח למיעוט אך באמת דברי חדושי הר"ן צ"ע במ"ש דר"מ כשיטתי' דמי רגלים הדר למקור היא מיעוט דא"כ הרי ר"ש נמי ס"ל דטמא שם ור"ש ל"ח למעוטי לחד לישנא יבמות ס"ז וכן קשי' ארבי דס"ל כר"מ וע"כ שם ל"ה מיעוט כמ"ש בסדרי טהרה חדושי ש"ס שם ומוכח דלר' יוחנן ס"ס עדיף מרוב וכיון דהלכה כר"י לגבי ר"ל על כן י"ל דבס"ס אין מפקחין מ"מ להלכה ודאי מפקחין אף לר' יוחנן כשיטת הטור וש"ע. ועיין מה שכתבתי בספרי ב"י בתוס' כתובות ט' ע"ב ד"ה אי למיתב שהוכיחו תוס' דבס"ס מוציאין ממון מדתנן היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך וכו' איכא למ"ד מק"ט ממאתים אבל מנה אית לה אע"ג דשמא תחתי' זינתה וע"כ דהוה ס"ס שמא קודם שנאנסה ושמא באונס. וכתבתי דר' יוחנן הוא דאית לי' כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה ור' יוחנן ס"ל ס"ס עדיף מרוב בנדה כ"ט וע"כ מוציאין ממון מס"ס. והנה לעיקר הדין י"ל אף דהלכה כר"י לגבי' ר"ל כדפסק רבא ביבמות ל"ו מ"מ לפמ"ש תוס' שם דזה דוקא