בית יצחק חושן משפט קמב

לאחד ל"ש לומר אשלד"ע לבטל השליחות והוה כשחטו שלא בשליחות דמ"מ הפסח כשר. ושמא זה גופה ילפינן מקרא דהכתוב קראו זבחי אף לאחר שחיטה ומשמע אף היכי שהי' לבני חבורה חמץ הוא זבחי אף שהשליחות בטל

(ז) והתוס' הביאו תוספתא דהפסח כשר ויוצא בו ידי חובתו. וכבר הקשיתי בקונטרס א' אמאי יוצא והרי ה"ל מה"ב ורשב"י ס"ל מה"ב דאורייתא אינו יוצא בסוכה. ועיין בספרי בית יצחק חיו"ד סי' ו' אות ב' שכתבתי דבתמורת פסח ס"ל לתוס' זבחים ורש"י פסחים דיוצא ידי פסח והקשיתי מש"ס דיומא נ"א דאמרינן דבתמורה לא משכחת דוחה שבת וטומאה ומוכח דתמורת פסח לא קריב ומצאתי בתוס' ישנים שהרגישו בזה וכתבתי דסוגיא דיומא ס"ל מה"ב אינו יוצא ולכן תמורת פסח לא קריב דהוי מה"ב ואינו יוצא ידי חובתו ותוספות זבחים ל"ו ורש"י פסחים צ"ו קאי למ"ד מה"ב דאורייתא יוצא ידי חובתו עיי"ש ולפ"ז יש הוכחה דלסוגיא דיומא שוחט פסח על החמץ אינו יוצא ידי חובתו דלא כמכילתא. ומרש"י משמע ג"כ דשוחט פסח על החמץ פסול מדכתב ע"ב שהי' למקטיר ולא לשוחט משמע דאם הי' לשוחט פסול ואין חייב המקטיר כדאיתא בירושלמי. ושמא טעם רש"י משום מה"ב וכשאינו יוצא הפסח פסול ואין מקטירין האימורין. אמנם י"ל דה"ט דל"ה מה"ב דאמרינן בירושלמי שבת פי"ג מצה גזולה פסולה הוציא מצה לר"ה כשר תמן גופה עבירה ברם הכא איהו קעבר עבירה ופירשתי בספרי בית יצחק לאו"ח סי' צ"ט אות ב' דיש חילוק בין איסור חפצא לאיסור גברא דאיסור חפצא מאוס לגבוה כגון גזילה משא"כ הוציא מצה לר"ה דשבת איסור גברא לא מאיס לגבוה ולזה קאמר תמן הוא גופה עבירה ברם הכי איהו קעבר עבירה. א"כ י"ל דשוחט פסח על חמץ ל"ה רק איסור גברא דהיום גורם ול"ה מה"ב. אמנם לפמ"ש המפרש בירושלמי דהמצוה הי' יכולה להיות שלא בעבירה וכמ"ש תוס' בסוכה ל' א"כ לפ"מ שהוכחתי דסברת תוס' דוקא היכי שאינו עושה האיסור בשעת המצוה אבל היכי שעושה איסור בשעת המצוה ל"ש סברת תוס' וזה שכ' תוס' בטבל להקשות דהו"ל מה"ב אף דהי' יכול להפריש מ"מ בשעת המצוה עושה עבירה ה"ה הכא בשעת השחיטה עושה העבירה. וע' פ"ח תנ"ד דמייתי בשם אהל מועד הוציא מצה לר"ה לא יצא ונ"ל ליישב דל"ק עליו מירושלמי דהך דאהל מועד מיירי שהוציא לר"ה ואכל מצה דאכילתו הוא הנחתו כמ"ש תוס' אליבא דר"מ וזה עביד עבירה בשעת המצוה על כן לא יצא מה שאין כן ירושלמי מיירי שעבר מקודם אכילה ושייך סברת תוספות סוכה. ועיין בספרי לאורח חיים מה שתירצתי עוד

ולפי הנ"ל דהוה מה"ב י"ל אם הי' לשוחט חמץ ולא לבני חבורה והשוחט לא הי' מבני חבורה הם יוצאין דמה שעבר אחר לא איכפת לן כמ"ש המג"א סי' תרס"ט דלאחרים ל"ה מה"ב וכן מה"ט אם הי' לא חד מבני חבורה הוא אינו יוצא אבל בני חבורה יוצאים. וע' מ"ש בספרי בית יצחק חיו"ד סי' ו' דלפמ"ש הריטב"א דדוקא היכי דבא לכפר מה"ב דאורייתא א"כ בפסח דאינו בא לכפר ל"ה מה"ב א"כ לפ"ז בכהן המולק לפ"מ דאמרינן דמולק חייב דבא לכפר כדאמרינן בשבועות ח' שוב הו"ל מה"ב אך הבעלים יוצאין ידי חובתן דמה שעבר כהן לא איכפת לן דלאחרים ל"ה מה"ב

(ח) ומה שהקשו תוס' תמורה דנימא אעל"מ ג"כ י"ל דאעל"מ הוא מטעם קנס וזה דוקא לדידי' אבל שנקנוס לאחרים כגון בשוחט פסח על החמץ שהשוחט עבר ובעלים לא עברו למה לנו לקנוס לבעלים או לבני חבורה. וכן כמדומה מבואר בפנים מאירות דמה"ט במקח שנעשה באיסור או בשחרור ל"א אעל"מ דמה לנו לקנוס העבד. ומה דאיצטריך ירושלמי ללמוד מזבחי דהפסח כשר הוא בשוחט פסחו שלו על החמץ דיש לקנוס לדידי'. ולפ"ז נ"ל דר' יהודה דריש זבחי המיוחד והקשה באור חדש דמנ"ל לר' יהודה דהפסח כשר כיון דבירושלמי יליף מזבחי. (והגם דבירושלמי לא יליף מזבחי רק דכתיב מזבחי אחר לא תשחט כמ"ש המפרש) מ"מ להנ"ל לר' יהודה לא איצטריך קרא להכשיר דהרי הוא ס"ל אין שוחטין פסח על היחיד. א"כ לתוס' דרק השוחט עובר אם יש לבני חבורה איך אפשר לקנוס אחרים, וע"כ הפסח כשר ודוקא למ"ד שוחטין פסח על היחיד והוא שוחט פסח שיש לו לעצמו לצד ס"ד שפסול איצטריך קרא אבל לר' יהודה ל"צ קרא. וכ"ז לתוס' אבל לרש"י דאם יש לאחד חמץ כולן עוברין שפיר י"ל אעל"מ ודוק. והנה יש לעיין אם בחצי כזית יש איסור תורה לשחוט פסח על חמץ נהי דאין לוקין רק בכזית מ"מ אולי איסור תורה יש. ונ"ל דזה תליא אי אמרינן בכל איסורין ח"ש אסור מן התורה או דוקא באיסור אכילה. וע' בספרי בית יצחק א"ח סי' ו' אות ג' ובספרי ליו"ד ח"א סי' צ"ג בש"ה שהבאתי ראיות בענין זה ולשיטת הסוברים דאב"י אינו עובר רק בכזית וח"ש אינו עובר מדאוריי'. מ"מ בלאו דלא תשחט תליא באיבעי' בירושלמי לב"ש דחמץ בככותבת לביעור ואכילה בכזית לאו דלא תשחט אי דמי לאכילה או לביעור ה"ה לח"ש תליא באיבעי' זו ולר"ש דס"ל כ"ש למכות עובר בלא תשחט בכ"ש וכ"כ בשואל ומשיב מהדורא ג' ח"א סי' קס"ח

(ט) ובענין אם בחמץ נוקשה עובר בלא תשחט וכן בתערובות לרש"י ר"פ אלו עוברין דעוברין בב"י בנוקשה ותערובת למ"ד דאורייתא י"ל ה"ה עוברין בלא תשחט ולר"ת דאין עוברין בב"י ה"ה בלא תשחט אין עוברין בנוקשה ותערובות. ואמנם בירושלמי משמע דחייב בנוקשה דמיבעי לי' בשיאור וז"ל שחטו על שיאור מאחר דאמר ר"ה אמר רב מותר להאכילו לכלבו פטור או מאחר דרב אמר לוקין על אכילתו חייב. ומבואר דלמ"ד לוקין על אכילתו חייב וה"ה בנוקשה ותערובות למ"ד לוקין וצ"ע מזה לר"ת דנוקשה ותערובות אינו עובר על ב"י אמאי פסיקא לירושלמי דעובר על לא תשחט דמסברא לא תשחט לא חמור מב"י אך הרי ירושלמי מבעי' לי' לעיל לב"ש אי שחיטת פסח חמור מב"י. ה"ה לנוקשה ותערובות יסבור ירושלמי דחמור מב"י

ולכאורה י"ל דהא דאיצטריך תרי קראי לא תזבח ולא תשחט חד קרא אתי לנוקשה ותערובות. וקצת קשה כיון דלר"י עובר בע"פ בחצות משום בל יראה כמ"ש רש"י ב"ק כ"ט ע"ב א"כ איך חל לאו דלא תשחט על איסור בל יראה. ושמא בקנה חמץ בשעת שחיטה הוה איסור ב"א דחל עלי' לאו דלא יראה ואיסור שחיטה בב"א. מיהו אם נימא דלאו דלא תשחט חל על נוקשה הוה לאו דלא תשחט איסור כולל. דבשחיטה אסור גם בנוקשה וב"י ליכא בנוקשה קודם פסח אף לשיטת רש"י דעובר בב"י מ"מ קודם פסח לא עבר כמ"ש תוס' ריש פסחים דאפי' לר"י אינו עובר רק בפסח ואין איסור מדאוריי'. ומגו דחל איסור שחיטה על נוקשה חל איסור שחיטה על חמץ גמור אף לר"י. אך י"ל דעל נוקשה אינו חייב מלקות דהוה התראת ספק שמא ביטלו בשלמא בחמץ גמור משכחת לר"י בקנה חמץ אחר חצות דאסור בהנאה ול"ה ברשותי' דלבטל אבל בנוקשה דאף לר"י מותר מדאורייתא הוה התראת ספק שמא ביטלו. ועיין באור חדש פסחים ה' ואין להאריך בפרט זה. ובדבר אם עובר בלא תשחט בדבר שיש בו טע"כ מחמץ. למ"ד טע"כ מדאורייתא י"ל דלא עבר אלא תשחט לפמ"ש הר"ן דטע"כ אינו אסור בהנאה דל"ש חיך אוכל יטעם ה"ה דאינו עובר בלא תשחט אך לפמ"ש בספרי בית יצחק ליו"ד סי' קט"ז אות א' דהוא פלוגתא בין אביי לרבא בחולין ק"ח ולאביי אף היכי דל"ש חיך אוכל יטעם אמרינן טע"כ ה"ה לדידי' עובר בלאו דלא תשחט בטע"כ ולרבא אינו עובר

(י) והנה בירושלמי פליגי ר' יוחנן ור"ל וס"ל לרשב"ל עד שיהא לשוחט לאחד מבני חבורה והיינו שיהי' השוחט מבני חבורה ור"י ס"ל לשוחט אעפ"י שאינו מבני חבורה לבני חבורה אעפ"י שאינו לשוחט. ולשיטת רש"י הכונה שבני חבורה עוברין אם יש להם חמץ אעפ"י שאין השוחט מבני חבורה וקשי' הרי אין שלד"ע דהרי כולם עוברין ביש חמץ לאחד מבני חבורה השוחט והבני חבורה כמ"ש רש"י דכלם עוברין וא"כ אשלד"ע ואמאי עוברין בני חבורה. ובשלמא כשהשוחט מבני חבורה ס"ל לרש"י כשיטתי' דיש שלד"ע בשותפות כמש"ל אבל אם אין השוחט שותף קשיא הרי אשלד"ע. ונ"ל דמיירי שהשוחט אינו יודע שיש לאחד חמץ והיכא שהשליח לא ידע יש שלד"ע. אך התוס' קדושין מ"ב ד"ה אמאי מעל הקשו מה הקשו בגמ' בשליח שעשה שליחתו בעל הבית מעל נימא אשלד"ע והרי ע"כ השליח לא ידע מדקתני בלא עשה שליחותו שליח מעל. ובלא ידע יש שלד"ע ומה שתירצו דהכא מיירי אפילו בנזכר שליח מ"מ בעל הבית מעל. כבר הקשה הש"ך סי' שמ"ח דלפ"ז ל"ה סיפא דומיא דרישא. דבעשה שליחותו בעה"ב מעל מיירי בנזכר שליח ובלא עשה שליחותו שליח מעל מיירי בלא נזכר שליח. אמנם אני תירצתי מכבר דהנה בש"ס דשבת ס"ט ס"ל לר"י שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב קרבן ור"ל ס"ל עד שישגוג בלאו וכרת ומבואר שם דלאביי בשבועת ביטוי דליכא כרת גם ר"י מודה דשגגת קרבן ל"ש שגגה וגמ' מסיק בתיובתא דבשבועות ביטוי אף רבנן מודו. אמנם במעילה לרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה יסבור ר' יוחנן דשגג בכרת חייב קרבן ואמנם במעילה דשינוי רשות דליכא כרת אף לרבי כמ"ש תוס' פסחים ל"ג או לרבנן י"ל דהוי כמו שבועת ביטוי. וי"ל דמעילה אינו דומה לשבועת ביטוי דשם לא משכחת חיוב קרבן רק בשגגת קרבן דאל"כ הו"ל האדם בשבועה כמ"ש תוס' שם. אבל במעילה דוקא למונבז שגגת קרבן שמה שגגה ותוס' כתבו בשבת שם ד"ה אמר קרא דר"י ור"ל ס"ל כמונבז ופליגי אליבא דרבנן אבל אינהו ס"ל כמונבז א"כ משכחת לה שפיר אשלד"ע דמיירי דתרווייהו ידעו שהוא קודש ויש לאו רק שלא ידעו אם חייב קרבן ושגגת קרבן שמה שגגה. על כן בשליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו שליח מעל, ומ"מ מקשה אשלד"ע כיון דידעו מאיסור נימא דברי הרב ודברי התלמיד וכו' אבל לעולם בלא ידע שליח בכל דוכתא יש שלד"ע. ומה חייבין בני חבורה בלא ידע השוחט מהחמץ ודוק היטב

(יא) והנה בקונטרס א' הקשיתי למ"ל לרש"י לפרש לר"ש הטעם דשלא לשמו פטור משום דשחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה ותיפוק לי' דכיון דכתיב לא תשחט ולא ילין ומפרש בגמ' הנך דקיימי בלא ילין וכיון דהפסח פסול לא קיימי בלא ילין ואינו עובר בלא תשחט. וכעת מצאתי בצל"ח פסחים כ"ח שכ' דגם בקרבן פסול עובר בלא תותירו דמחייב תיכף לשרפו ועובר בלאו ואין בו כרת. ובנוב"י תנינא חיו"ד סי' נ"ג הביא קו' ע"ז מכריתות ודחי לה. אמנם באמת נעלם ממנו במח"כ דברי רש"י חולין צ' ע"ב שכ' בעצמות דלאו בני אכילה אין טעון שריפה דכתיב לא תותירו והנותר כל היכא דקרינן בי' לא תותירו קרינן בי' תשרפו. ולמעלה מזה כתב רש"י ד"ה שלמים דכי כתיב שריפה בנותר בדבר הראוי לאכילה כתיב כדכתיב יאכל והנותר ישרף. ומזה מבואר דהיכי דלאו בר אכילה ל"ה נותר. א"כ קדשים פסולים דאסורין באכילה ל"ש בזה לא תותירו. ושמא ס"ל לצל"ח כיון דקדשים פסולים