בית יצחק חושן משפט קמ

ה"ג דלוקין על פסולי המוקדשין משום ל"ת כ"ת ולפמ"ש לעיל דיש סברא דגם באיסור עשה היא תועבה י"ל דלוקין מה"ט ולפ"ז הק"ל דהרי ע"כ כבר יצא מירושלים ונפסל ולוקה משום ל"ת כ"ת ולמאי נ"מ דלוקה משום צלי אש דהוא ג"כ מלתכ"ת או משום דכל שבקודש פסול והרי בלא"ה לוקה ביצא משום לאו זה ואין לוקה שתים בלאו אחד ודו"ק

והנה לעיל כתבתי בטעמא דר"ל דיליף בב"ח מבשל מבושל ולא יליף מל"ת כל הועבה כרב אשי. וכעת נ"ל די"ל דאם נאסר משום ל"ת כל תועבה היכי אפשר לסוחטו אסור דכיון דכבר נעשה תועבה בבישול ל"מ מה שאח"כ מסחיט ומצאתי כעת בתשו' הגאון ר' יצחק מאיר מוארשא שכ' כן וכיון דר"ל ס"ל אפשר לסוחטו מותר ע"כ לא רצה לילף מלתכ"ת. והרבה יש לדבר בפרט זה

(יט) והנה לעיל פלפלתי אם קדשים שאסורין באיסור עשה יש לאו עליהם דכל שבקודש פסול וכעת נ"ל ליישב בזה מה דקשי' לי בפסחים ע"ו אהא דאמרינן נטף מרוטבו על החרס יטול את מקומו משום דהרוטב מרתח לחרס והחרס מרתח לרוטב וכי הדר רוטב אפסח מטוה פסח מחמת חמימות החרס והוה צלי מחמת דבר אחר. והקשו בתוס' תיפוק לי' שהרוטב איסור נבלע בפסח. ופירשו תוס' דהא דמיטוי פסח ארוטב קאי והפסח נאסר משום בליעת רוטב עיי"ש. וקשה לי לפ"מ שכתבתי בתשובה ובכמה מקומות בספרי ב"י דבאיסור עשה ל"א טע"כ והטעם לפמ"ש בחו"ד סי' ק"ה דהיכי דהיוצא אינו אסור מדאורייתא גם הטעם אינו אסור מדאורייתא דלא ילפינן מזרוע בשלה ומג"נ רק היכי דהיוצא אסור א"כ באיסור עשה דכ' ההמ"ג הובא בש"ך יו"ד סי' ע"ט דבאיסור עשה אינו אסור היוצא גם הטעם אינו אסור ומאי איכפת לן שהרוטב נבלע בפסח הרי הרוטב ל"ה רק בעשה דכי אם צלי אש ול"א טע"כ דאורייתא ואמאי יטול את מקומו

ואמנם אם נאמר דבקדשים שאסורין בעשה איכא לאו דכל שבקודש פסול מיושב הקושיא דבאיסור לאו שוב היוצא אסור וט"כ דאורייתא. הן אמת לפמ"ש בספרי בית יצחק יו"ד סי' מ"ז דבאיסורי הנאה ודאי גם באיסור עשה אמרינן טע"כ א"כ בצלי מחמת דבר אחר דאסור בהנאה כמ"ש רש"י בחולין קט"ו ע"ב מיושב קושיתי בפשיטות. הן אמת דיש להוכיח בהיפך דבקדשים פסולים בעשה ליכא לאו ול"א ט"כ דהפליתי הקשה לשיטת רש"י דפסח נאסר מרוטב הוה איסור מחמת עצמו דנצלה מרוטב א"כ אמאי אמרינן יטול את מקומו תאסור הנטילה את הבשר כמו שהקשו תוס' חולין צ"ז ול"ש תירוצם דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם דהרי הוה הנטילה איסור מחמת עצמו. ולהנ"ל יתיישב דנהי דהוי הנטילה איסור מחמת עצמו מ"מ אין נאסר הנטילה השני' משום דל"א טע"כ באיסור עשה ודו"ק

(כ) עוד יש קצת ראי' דבפסול לאו הבא מכלל עשה ל"ה בל"ת דכל שבקודש פסול לפמ"ש הנוב"י קמא בסוף הספר דהא דאין עשה דוחה עשה דוקא קודם שעבר אבל אם כבר עבר אמרינן להיפך מאי אולמא האי עשה ומ"ה כ' דל"ה מצוה הבאה בעבירה עיי"ש א"כ באכל צלי מחמת דבר אחר. לאחר שאכל אמרינן להיפך מאי אולמא וקיים עשה ול"ה פסול שיעבור בל"ת וילקה על אכילתו לפוסקים דאלאו שבכללות לוקין ועדיין צ"ע בהערה זו

והנה בלא"ה קשה לשיטת תוס' דהנטילה אסורה משום שנבלע הרוטב בה קשיא אמאי אסורה הנטילה לשיטת הרשב"א והפני יהושיע בכתובות מ' דעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה א"כ ניתי עשה דפסח וידחה ללאו הבא מכלל עשה כדמקשה בזבחים צ"ז. ושמא כמו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כמו כן אינו דוחה ללאו הבא מכלל עשה ואולי גם עשה דיקדש ל"ש בזה ועשה ודאי אינו דוחה לעש' וללאו הבא מכלל עשה. ודע דיש עיון במה שכ' החו"ד בסי' צ"ה שהקשה על תוס' חולין קי"ב שכתבו דג' נ"ט בעינן. ומה"ט כל יום נעשה גיעול והרי ממעט באכילת קדשים, ותירצו דשלשה נ"ט יש, והקשה הרי ממעט באכילת הרוטב. ותי' בח"ס דברוטב ליכא פשה דאכילת קדשים ולפי"ז אמאי נאסר הרוטב דהוי צלי מחמת דבר אחר. הרי אמרינן בפסחים דף מ"א שבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא ומבושל. וברוטב כיון דליכא עשה דאכילת צלי אין כאן עשה דנא ומבושל על הרוטב מיהו יש לחלק ודו"ק

(כא) ואבא לדברי הרמב"ם שפוסק בצלי קדר דחייב וע"כ דיליף מבשל מבושל כרבי ופוסק דצלאו ואח"כ בישלו חייב ומנ"ל והרי צריך קרא לצלי קדר. וכבר הקשה כן הכסף משנה וע"ש בלח"מ דר"מ ס"ל דל"צ קרא לצלאו ואח"כ בישלו דגם במצה אין יוצאין מסברא וכבר כתבתי בתחילת הסוגיא דהר"מ פוסק בשלקות בורא פרי האדמה דבמילתי' קאי ורק במצה בישול מבטל אפי' דבעי טעם מצה ול"ש זאת בפסח דבישול אין מבטל טעם פסח כמ"ש תוס' בפסחים. הנה י"ל לפי דאמרינן בפסחים ק"כ ע"ב דמצה איתקש לפסח וה"ה פסח למצה אך י"ל דהיכא דאיכא סברא וטעם לחלק ל"ש אין היקש למחצה אבל זה דוקא היכי דאיכא לאוקמי ההיקש לאיזה דבר אבל אי ליכא לאוקמי ההיקש לשום דבר ילפינן מהיקשא אף דאיכא סברא לחלק וכן הוכיח במלא הרועים כלל היקש אות ט"ז. א"כ כיון דהרמב"ם אינו פוסק כראב"ע דפסח אינו נאכל עד חצות דלראב"ע אתי' היקש דמצה לפסח דגם אינו נאכל רק עד חצות כדאמרינן בפסחים ק"כ ע"ב והרמב"ם דלא פסק כן כמבואר בדבריו פ"ח מק"פ ע"כ אתיא היקש דפסח למצה דכמו דבמצה אין יוצאין בבישול דטעם מצה בעי ה"ה פסח אין יוצאין בצלאו ואח"כ בישלו וא"צ קרא להכי דילפינן ממצה וקרא אתי לצלי קדר

עוד יש ליישב דברי הרמב"ם הנה קשי' למ"ל קרא דלא יאכל בשל מבושל במים לא יכתוב רק כי אם צלי אש ואף דזה ל"ה רק עשה וכן פסק הרמב"ם דאכל חי אינו לוקה דל"ה רק עשה מ"מ הרי הרמב"ם פוסק פ"י מפסהמ"ק ה"ג דאוכל קדשים פסולים לוקה מלא תאכל כ"ת. א"כ כיון דחי בפסח הוי דבר מתועב לשיטת הפוסקים דלאו הבא מכלל עשה הוי תועבה א"כ ילקה מלתכ"ת. אך כבר כ' הצל"ח פסחים כ"ד בזה דוקא בעשה פסול בידים לוקה מלתכ"ת אבל נותר דלא עשה תועבה בידים אינו לוקה מקרא זה וכ"כ במנחת חינוך משמי' דנפשי' וכבר קדמו בצל"ח א"כ מה"ט אינו לוקה באכל חי מתרי טעמא חדא דל"ה תועבה כיון שיכול עדיין לצלותו ל"ה תועבה. ועוד הרי לא עשה מעשה בידים ומ"ה אינו לוקה ולפ"ז הק"ל למ"ל דבישלו חייב ת"ל כיון שעשה דבר מתועב בידים שהרי ע"י הבישול א"א שוב לצלותו וביטל בזה העשה שא"א לקיימו בפסח ובשר זה. א"כ כשיאכל לוקה מלתכ"ת לסברא שכתבתי דלאו הבא מכלל עשה הוה דבר מתועב א"כ למ"ל קרא. וע"כ ס"ל דקרא אתי לצלאו ואח"כ בישלו דל"ה דבר מתועב משום העשה ורק משום שבישלו אח"כ. ומריבוי דבשל מבושל יליף צלי קדר. ורבנן ס"ל הריבוי אתיא לצלאו ואח"כ בישלו וסברו דעשה ל"ה דבר מתועב ומ"ה צריך קרא לאכלו חי והריבוי מצלאו ואח"כ בישלו ודוק וזה ישוב נכון

ב"ה. דרוש יב לשבת הגדול תרמ"ט בסוגיא דשוחט את הפסח על החמץ פסחים ס"ג

(א) במשנה השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת יש לדקדק דלא תני חייב משום שוחט פסח על החמץ כמו דתני ר"ש אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב וכבר הקשה כן באור חדש בשם קול הרמ"ז ושמא יש ליישב דהנה קשי' איך ילקה בשוחט על החמץ הא הוי התראת ספק שמא ביטל החמץ ואפי' למ"ד התראת ספק שמי' התראה מ"מ זה דוקא אם נודע אח"כ אבל בחמץ דא"א לדעת כלל גם אח"כ לכ"ע אין לוקין וכן הקשה בשאג"א סי' ע"ז. והנה י"ל דכמו שכ' תוס' גיטין ל"ג ומכות ט"ו ע"ב דמה"ט ל"ה התראת ספק בנזיר דשמא ישאל דמוקמינן בחזקתו שלעולם יעמוד כמו שהוא עומד עכשיו וה"ה הכא בחמץ מוקמינן החמץ אחזקתי והיינו בחזקת מ"ק ול"ה התראת ספק. אך צ"ע דהרי ממנ"פ כבר יצא החמץ מחזקת מ"ק דאם ביטל החמץ יצא מחזקתו ואם לא ביטל קודם זמנו נאסר החמץ ול"ה ברשותו א"כ ל"ש לומר בחמץ דמוקמינן בחזקת מ"ק. אמנם י"ל דזה תליא במחלוקת שבין ר"י ור"ש דלר"י דס"ל חמץ לאחר זמנו אסור א"כ ממנ"פ יצא מחזקת מ"ק ל"ש לאוקמי אחזקה כנ"ל משא"כ לר"ש דחמץ לאח"ז מותר מן התורה ויש לו בפסח גורם לממון כדאיתא בדף כ"ט לא יצא מחזקת בעלים לגמרי משא"כ כשביטלו אינו שלו לגמרי ומוקמינן אחזקת מ"ק. אך זה ליתא דנהי דלאחר הפסח מותר מ"מ הרי הוא עובר בב"י וחייב לשרפו ואין לו גורם לממון ודוקא בדף כ"ט בחמץ של הקדש דהקדש אינו עובר בב"י יש להקדש גורם לממון משא"כ בחמץ של הדיוט כיון דנאסר בהנאה וחייב לשרפו יצא מחזקת מ"ק. וכיון דממ"נפ יצא מחזקת מ"ק ל"מ החזקה והק"ל הא הו"ל התראת ספק. אך י"ל בפשיטות דלר"ש דחמץ בע"פ מותר בהנאה עד הלילה ולא יצא מרשותו על כן בע"פ ל"ה ספק שמא ביטל החמץ דמוקמינן אחזקת מ"ק ושפיר לוקין משום לאו דלא תשחט. אבל לר"י דחמץ בע"פ אסור בהנאה וממ"נ יצא מרשותו שוב הוה ספק שמא ביטל ע"כ ברישא לא תני דלוקין רק לר"ש קתני חייב וזה נכון. עוד י"ל דהנה דעת הכלבו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול וכתבתי בספרי בית יצחק לאו"ח סי' ס"א אות א' בסברת הכלבו דמסברא ל"מ ביטול דהרי הדין מבואר בסי' רע"ג דיכול לחזור מהפקר תוך ג' ימים א"כ שייך לומר הואיל דאי בעי חזר מהפקר דהתוס' כ' בפסחים מ"ו ע"ב דל"א הואיל דאי בעי קנה לה. וביארו המפורשים דדוקא הואיל דאי בעי מיתשל עלה אמרינן דאם נתשל יהי' למפרע שלו משא"כ הואיל דאי בעי קנה לה דלא יהי' למפרע שלו ל"א. א"כ בביטול דאם יחזור והיי למפרע שלו שוב הו"ל הואיל ויעבור על ב"י ועיי"ש מה שכתבתי. אמנם לענין לאו דלא תשחט קשי' אף לשיטת הכלבו דאף דלענין בל יראה ל"מ ביטול מטעם הואיל כבר כ' השאג"א והמקו"ח דהואיל לא עדיף מגורם לממון דהטו"ז סוף סי' תמ"א כ' דהיכי דיכול להיות שיהי' שלו לגמרי הוה גורם לממון א"כ דוקא לענין בל יראה גלי קרא דעובר בלא יראה בגורם לממון אבל בלאו דלא תשחט על חמץ לא גלי קרא ואינו עובר בלא תשחט היכי שביטל החמץ. אמנם כ"ז לרבנן אבל לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי בכל דוכתי והא דאיצטריך קרא דעובר בב"י בגל"מ משום דאיתי' בעינא וס"ד דל"א גורם לממון כמ"ד באיתי' בעינא אבל לבתר דכתיב קרא שוב אמרינן בכל דוכתא ג"ל כמ"ד אף דאיתי' בעינא כדמוכח מסנהדרין קי"ב דנאסר לר"ש קדשים שחייב באחריותן בעיר הנדחת משום ג"ל אף דאית' בעיני' כמו שהוכיח בקצה"ח סי' שפ"ו וע"כ דלבתר דגלי קרא בכל דוכתא ס"ל לר"ש ג"ל כמ"ד אף באית' בעיני' ולפ"ז עובר בלא תשחט על חמץ בג"ל לר"ש ול"מ ביטול בע"פ