בית יצחק חושן משפט קלו

לאיסור דא"כ נילף בכל התורה להיתר מצטרף לאיסור ולא אשכחן תנא דסבר הכי וע"כ מוקי משרת לט"כ ויבואר עוד מזה

(ד) והנה נ"ל דל"ק הרי ר"מ יליף מגיעולי נכרים ט"כ כדמשמע מש"ס דאפי' נטל"פ יליף מג"נ וכש"כ טעם כעיקר וא"כ למ"ל משרת לט"כ תיפוק לי' מג"נ די"ל דאגיעולי נכרים לא לקי כמ"ש הר"י מאורליניש בתוס' חולין צ"ט דל"ה רק עשה דתעבירו באש ומשרת קמ"ל דלקי אט"כ. ולפ"ז נ"ל דלר"מ לוקין אט"כ אף להראב"ד שהביא הרשב"א משמו בחולין דגם אי ילפינן מנזיר להיתר מצטרף לא לקי דאק"ו ואמה מצינו לא לקי מ"מ אם ילפינן ט"כ מג"מ יש עשה בט"כ ושוב ילפינן מנזיר בק"ו או במה מצינו ול"ש אין מזהירין מן הדין וממה מצינו כיון דבלא"ה אסור מדאורייתא באיסור עשה ילפינן מק"ו דלקי כמ"ש ההמ"ג פ"ב ממאכלות אסורות. וברש"י חולין צ"ח כ' דט"כ לאו דאוריתא משום דנזיר וגעולי נכרים הו"ל ב' כתובים ואין מלמדין. ולפמ"ש ל"ה ב' כתובים דאם נילף מנזיר לא לקי אמה מצינו ואק"ו ואם נילף מגיעולי מדין ל"ה רק עשה ע"כ הוצרך לכתוב תרווייהו דנילף מתרווייהו ולקי שפיר וכ"ז נלע"ד ברור

(ה) ובש"ס דזבחים ע"ח אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ואמרינן שם ש"מ ס"ל לר"ל נ"ט ברוב לאו דאורייתא והקשה הגאון ר"ע בהגהות מנ"ל לגמ' דילמא ס"ל ט"כ דאורייתא רק דאין לוקין אט"כ דילפינן מג"נ ואינו לוקה כמ"ש הר"י מאורלינש או כמ"ש הראב"ד דאף אם נילף מנזיר הוה מה מצינו או ק"ו כמ"ש הראב"ד ומ"מ פיגול ונותר שבללן פטור ממלקות ודא קו' רבתי. להנ"ל יש ליישב הנה זה סברא ברורה דאם חצי שיעור מותר מן התורה ל"ש לומר היתר מצטרף לאיסור כיון דגם חצי שיעור האיסור גופי' מותר מן התורה וכ"כ בטהרת הקודש בביאור דברי תוס' שם בזבחים ע"ח במה שכ' דאפי' איסור לא מצטרף לאיסור כש"כ היתר לאיסור עיי"ש וכתבתי סברא זו כמה פעמים ע' סברא זו בשבועות כ"ב ובמ"ל ומ"מ מה שכ' דר"ל לא יסבור גם בקדשים היתר מצטרף לאיסור זה ליתא דבירושלמי בתרומות מבואר דמודה ר"ל באיסורי הנאה. וע' בספרי ב"י לא"ח סי' כ"ט אות ז' וסי' ס"ד אות ג' ולפ"ז בפיגול ונותר דאסור בהנאה ח"ש אסור מן התורה ושוב אמרינן היתר מצטרף לאיסור גם לר"ל אך קרא דמשרת ג"כ לר"ל אתיא לט"כ דבנזיר ח"ש מותר מן התורה לר"ל ול"ש צירוף היתר לאיסור וע"כ קרא דנזיר לט"כ. ומעתה אם ס"ל לר"ל ט"כ דאורייתא דילפינן מגיעולי מדין שוב יש ללמוד מתרווייהו מנזיר וג"נ ושוב לקי ואמאי אמר ר"ל אין לוקין בנותר ופיגול וע"כ ס"ל נ"ט ברוב לאו דאוריייתא דלא ילפינן מנזיר דחידוש הוא דאפי' חרצן אסור כדאמרינן בנזיר ל"ז ומגיעולי מדין לא ילפינן דחידוש הוא דאפי' חרצן אסור כדאמרינן בנזיר ל"ז ומגיעולי מדין לא ילפינן דחידוש הוא דקדירה בת יומא נמי פגמה פורתא ואין לומר דילמא לא יליף מתרווייהו אבל מחד למד או מנזיר או מג"מ ומ"ה לא לקי דז"א דאם ילפינן מחד לאיסור שוב ל"ה לימוד השני רק גילוי מילתא כמ"ש הרמב"ן בהסברא דהיכא דאיכא עשה לקי אק"ו דל"ה רק גילוי מילתא וגילוי מילתא שפיר ילפינן מחידוש וע"כ ר"ל לא יליף משום קרא ודוק כי קצרתי ועדיין יש לעיין בכ"ז

(ה) והנה בשמעתין ה"ל לרבנן דבישול בשאר משקין ילפינן מק"ו ורבי לא יליף, מק"ו רק מקרא דבשל מבושל ולא נודע סברת רבי דלא יליף מק"ו ואי דרוצה ללמוד מקרא גם צלי קדר לא ה"ל למימר רק צלי קדר מנלן ת"ל ובשל מבושל דבישול בשאר משקין יליף הוא גופי' מק"ו ונ"ל לבאר דהתוס' הקשו איך ילפי רבנן בישול בשאר משקין מק"ו והלא אין מזהירין מן הדין. וכ' במ"ל פ"ב ממאכלות אסורות לפמ"ש ההמ"ג דהיכי דאיכא עשה עונשין מן הדין א"כ לפ"מ הקדימו תוס' דבישול בשאר משקין איכא עשה בלא"ה דכי אם צלי אש א"כ עונשין מן הדין א"כ קו' תוס' לק"מ ומזה הוכיח דתוס' לא ס"ל כההמ"ג. ולפענ"ד לפמ"ש הרמב"ן וריטב"א ביבמות כ"ב דמה"ט לוקין על בהמה טמאה שאין לה שום סימן מק"ו דהיכא דאיכא בה עונש האזהרה ל"ה רק גילוי מילתא וכ' במרגניתא טבא על ספר המצות בשורש שני מהמצות דגם סברת ההמ"ג הוא כן דכיון דאיכא עשה ל"ה הק"ו רק גלוי מלתא ובזה מיושב מה שהקשה המ"ל על הה"מ שכ' פ"ב ממאכ"א בטעם דלוקין על בהמה טמאה משום דכתיב עשה שהרי הרמב"ם בסה"מ כ' דהוי גילוי מילתא ולהנ"ל ניחא דדא ודא אחת הוא שהקשה שם על סברת ההמ"ג ממכות י"ז דמקשה שם על ר"ש והלא אין מזהירין מן הדין והרי שם בלא"ה איכא עשה כמ"ש תוס' שם וכ' דסברת ההמ"ג דל"ה רק גילוי מילתא וזה תליא בפלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין נ"ד ס"ל לרבא דבגילוי מילתא נמי אין מזהירין וה"ה היכא דהעשה נאמר מ"מ מק"ו אין מזהירין ולאביי דגילוי מילתא מזהירין שייך סברת ההמ"ג וסוגיא דמכות י"ז אזל' לרבא עיי"ש שהאריך. א"כ גם תוס' ס"ל כסברת ההמ"ג ובתירוצם שתירצו לקושיתם דגלוי מילתא הוא שאר משקין כוונו ג"כ לסברת ההמ"ג דכיון דאיכא עשה ל"ה רק גילוי מילתא. א"כ בזה ניחא מה דפליגי רבי ורבנן דרבנן ס"ל כאביי דבגילוי מילתא מזהירין מן הדין וה"ה היכא שהעשה נאמר מפורש ומ"ה ילפי בק"ו ורבי סבר כרבא דבגילוי מילתא נאמר אין מזהירין מן הדין ומ"ה לא יליף מק"ו. ובזה יש ליישב מה שהקשה במרגניתא טבא שם על הרמב"ם שכ' במצו' קע"ב דמה"ט לקי אבהמה טמאה שאין בה שום סימן טהרה אף דזה מק"ו ואין מזהירין מן הדין לפי שזה ל"ה רק גילוי מילתא וכ"כ במצוה של"ו לענין בת הבת והרי זה פלוגתא בין אביי ורבא בסנהדרין ע"ו וע' תוס' סנהדרין פ"ד וא אי פוסק הר"מ כאביי. להנ"ל ניחא דכיון דפליגי בזה רבנן ורבי וס"ל לרבנן כאביי דבגילוי מילתא מזהירין ורבי ס"ל דבגילוי מילתא אין מזהירין כרבא. א"כ הרי הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו ומ"ה פסק כאביי דרבנן קאי כוותי' וכן מיושב מה דלא נחשב זה ביטל קו"ם שהקשה במרגניתא טבא שם דכיון דהוא פלוגתא בין רבי ורבנן א"צ להשיב זאת דבודאי הלכה כרבנן

(ו) אמנם לפענ"ד נראה דבאמת עיקר הפלוגתא בין רבא לאביי בסנהדרין ע"ו בבתו מאנוסתו דיליף אביי מק"ו דבת בתו דל"ה רק גילוי מילתא ורבא ס"ל גם בזה אין עונשין מן הדין ויליף מגז"ש יש לומר דהנה בטעם אין עונשין מן הדין כי בהליכות עולם דשמא יש פירכא להק"ו כיון דאדם לומד מעצמו ק"ו. ומהרש"א סנהדרין ס"ד כ' דשמא הואיל דחמור אין לו כפרה בדין הקל. וי"ל דבזה פליגי אביי ורבא דלאביי הטעם משום דשמא יש פירכא להק"ו ומ"ה ס"ל דהיכי דהוי רק גילוי מילתא כגון בתו דילפינן מבת בתו דבאה מכת הבת ובודאי אין שום פירכא עונשין מן הדין ורבא ס"ל כטעם מהרש"א דשמא אין לו כפרה באיסור חמור ומ"ה אף דהוי גילוי מילתא כיון דחמור מהקל אין לו כפרה בעונש הקל ולפ"ז היכא דבלא"ה איכא עשה נמי תולה בזה דלטעם שמא יש לו פירכא י"ל כיון דבלא"ה איכא עשה לא חיישינן שמא יש פירכא להק"ו דל"ה רק גילוי מילתא כמ"ש הרמב"ן יבמות כ"ב וההמ"ג משא"כ לטעם שמא הואיל דחמור אין לו כפרה במלקות שייך ג"כ היכא דאיכא עשה וזה תליא בפלוגתא דאביי ורבא ולפמ"ש לעיל פליגי בזה רבי ורבנן וס"ל לרבי כרבא ומ"ה לא יליף בק"ו ורבנן ס"ל כאביי ומ"ה הלכה כאביי כדכתיבנא. ובזה מיושב מה שהק' בשעה"מ פ"ב ממאכ"א בשם מהר"ש אלגזי מפסחים כ"ד דילפינן קדשים פסולים מק"ו דמעשר הקל ומקשה והא אין מזהירין מן הדין והרי שם איכא עשה דבאש ישרף די"ל דשם קאי הסוגיא לרבא דס"ל גם בגילוי מילתא אין עונשין מן הדין וס"ל לר"פ שם כרבא ומ"ה הוצרך לומר היקישא הוא. וכן מיושב בזה מה דמקשה במכות י"ח אר"ש דיליף מק"ו וכי מזהירין מן הדין דהרי שם בלא"ה איכא עשה דוהבאתם שמה וכבר הקשה כן במרגניתא טבא ובשעה"מ פ"ב ממאכלות אסורות. להנ"ל ניחא דהרי רבא אמר שם דילידא אמא כותי' תלד ואע"ג דאית לי' פירכא משום דמסרס קרא ודריש. ומקשה לרבא דמשבח לר"ש וכי מזהירין. מן הדין דהרי רבא ס"ל אפי' בעשה אין לוקין ואמאי משבח לר"ש זולת הפירכא הרי בלא"ה לדידי' דברי ר"ש ליתא ומצאתי במגנ"ט שהרגיש בזה. ובזה יש ליישב מה שקשה מיומא דף פ"א דאמרינן שם לא יאמר עונש בעינוי ונילף מק"ו מה מלאכה שהותרה מכללה עונש כרת עינוי דלא הותרה מכללה לא כש"כ וקשה איך נילף בק"ו נימא דמלאכה שקל יש לו כפרה בכרת ועינוי דחמור אין לו כפרה בכרת ואף דאיכא עשה מ"מ לטעם מהרש"א לא מהני העשה כאמור ועיין בשעה"מ פ"ב ממאכלות אסורות מה שהקשה מהסוגיא. ולהנ"ל ניחא דהנה כתבתי בספרי ב"י חא"ח סי' צ"ו אות ג' להקשות בגמ' הנ"ל דמלאכה הותרה מכללה ועינוי לא הותרה מכללה והרי עינוי ג"כ הותרה מכללה לחולה שיש בו סכנה וכתבתי ליישב דס"ל לגמ' דאיסורין דחוי' לחולה ואף יו"כ דחוי' משא"כ מלאכה ביו"כ לקרבנות הותרה כדאמרינן יומא מ"ו דשבת הותרה לקרבנות וה"ה יו"כ. ושם הוכחתי דרבא ס"ל שאיסורין הותרו לחולה מדאמר דף ס"ג כגון שהי' לו חולה ביו"כ ושחט אמו ואס"ד דחוי' אין איסור נבלה חל על יו"כ כמו שכ' סי' נ"ה אות ו' בספרי בית יצחק לא"ח בשם מהדורא בתרא וקשה אמאי שוחטין אמו ניתן לנכרי לנחור ואין איסור נבלה חל על יו"כ וזה קו' מעין החכמה אך אם רבא סובר איסורין הותרו וה"ה יו"כ שוב איסור נבלה חל על יו"כ לחולה כיון דהותרה לגבי' ושוב בנבלה עובר על כל כזית ועדיף לשחוט וכיון דרבא סובר הותרה לחולה. ע"כ הסוגיא דיומא לא אזלי אליבא דרבא ושם פירשתי דאביי לא ס"ל כרבא בזה וכיון דסוגיא דיומא ע"כ כאביי ולאביי כתבתי דלא ס"ל סברת מהרש"א ולדידי' היכא דאיכא עשה עונשין מן הדין ושפיר מקשה לא יאמר עונש בעינוי דכיון דאיכא עשה עונשין מן הדין. ועיין במלא הרועים כלל עונשין מן הדין אות ח' שהביא בשם הרא"מ דבדיני שמים עונשין מן הדין. ולכאורה מהסוגיא דיומא הנ"ל יש ראי' ברורה לדבריו אך לפמ"ש אין ראי' משם כיון דשם קאי לאביי ודוק היטב בכ"ז ועיין למודי ה' למוד ו' הקשה אמהרש"א סנהדרין ס"ד מדאמרינן בתמורה ט' דרבא ס"ל צריך קרא לטוב בטוב שממיר ולא ילפינן מרע בטוב מק"ו משום דאין עונשין מן הדין ואביי אמר לך הא לאו דינא הוא מגרע גרע והרי למהרש"א איצטריך קרא דס"ד דטוב בטוב לא סגי במלקות עיי"ש ולפמ"ש ניחא דבסברא זו פליגי אביי ורבא באיזה טעם אין עונשין מן הדין וסברת מהרש"א קאי רק לרבא ואביי לא ס"ל כן וע"כ אזיל לשיטתי'

(ז) ובעיקר הדבר שכתבתי דטעמא דרבי לא ס"ל הק"ו משום דס"ל אין עונשין מן הדין אף באיכא עשה הנה ע' במלא הרועים אות עונשין מן הדין אות כ"ג בשם הר"ש מקונין דרבי ס"ל עונשין מן הדין אך יש לדחות ראייתו. והנה י"ל טעם אחר דיש מקום לומר דגם רבי יליף מק"ו אך דלא ניחא לי' לילף מק"ו משום דס"ל דגם בצלאו ואח"כ בישלו בשאר משקין חייב הן אם ס"ל כר' יוסי דל"ב ריבוי לצלאו ואח"כ בישלו או שנאמר דילפינן מבשל מבושל ג' דברים דהרמב"ם כ' בפירוש המשנה דילפינן מדכתיב בלשון מקור ילפינן