בית יצחק חושן משפט קלד

דו"ה בגניבה לאו שחיטה הוא כיון דהוי מ"מ קלקול בשחיטה. משא"כ לענין חיוב בשחוטי חוץ אהכי חייבי' רחמנא. וזה שכתבו תוס' בחולין ל' היינו היכא דגמרו בפנים לאו דוקא דה"ה בשחט בחוץ חייב אתחילתו להך מ"ד דישנ' לשחיטה מתחלה ועד סוף דאל"כ קשי' קושיא דידן לכ"ע איך אפשר לחייב אסופו הרי בנ"ד אי אפשר להמתין ודוק היטב בענין זה ועדיין צ"ע בהבנת דברי התוס' בב"ק ועיין בספרי ב"י יו"ד ח"ב סי' קע"א אות ז' ח' ט' פלפול עצום בזה ואכ"מ להאריך בזה)

(ד) שם בסוגיא בתוס' ד"ה וכל שאינו ראוי וכו' מה שפירש רש"י דא"כ מיירי בבעלי מומין דהמתפיס תמימין לבדק הבית עובר בעשה א"א להעמידה והביא ראי' מפרת חטאת אע"ג דתמימה הוא פטור משום דאינו ראוי לבא בפנים ובתוס' זבחים קי"ג דחו זאת דפרת חטאת אינו עומד לבוא לפנים אבל מתפיס תמימים הרי עומד לבוא לפנים דהמתפיס תמימים לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם. והמ"ל פ"ה מה' עירוכין ה' ה' תמה בדבריהם דמתפיס תמימים לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם ל"ה אלא מדרבנן א"כ הקרא שפיר איכא לאוקמי בתמימים ומ"מ פטור דומיא דפרת חטאת דמדאו' אינו עומד למזבח דזה ל"ה רק מדרבנן. והנלע"ד נהי דלענין גוף דברי רש"י שפיר כתב המ"ל דכיון דכאן יש קרא למיעוט ומדאוריית' אינו עומד למזבח. מ"מ נחקור השתא דרבנן אמרו דאינו יוצא מידי מזבח אי חייב משום שחוטי חוץ מוכח מגיטין ד' נ"ה ע"ב דחייב משום שחוטי חוץ שהרי אמרו שם אוקמי רבנן ברשותי' כי היכא דלחייב כרת ומשמע דכיון דמדרבנן הוי שלו חייב משום שחוטי חוץ וה"ה היכא דמדרבנן עומד למזבח חייב משום שחוטי חוץ ושפיר כתב המפרש דמשמע לי' מלשון הברייתא דממעט קרא בדק הבית ושחוטי חוץ וכן הוא הדין באמת. ובאמת לדידן דמדרבנן אינו יוצא מידי מזבח אין ראי' כלל מקרא. ומ"ה כתב המפרש דמיירי בבע"מ ובזה באמת פטור אבל בתמימים לאחר שאמרו חז"ל דאינו יוצא מידי מזבח שפיר חייב. ולזה כיונו התוס'

מיהו לאחר העיון י"ל דגם אחר האיסור דרבנן כיון דמדאורייתא יוצא מידי מזבח פטור ואין ראי' מגיטין נ"ה דשם י"ל מטעם הפקר ב"ד הפקר בממון ואוקמו ברשותי' ומהני אף לענין דאורייתא משא"כ למתפיס תמימין דלא הפקירו ממונו ורק שאמרו דמחויב למכור לצרכי עולה והיכא דל"ש הפקר ב"ד ל"מ דרבנן לענין דאורייתא ובלא"ה העליתי במקום אחר ליישב הסוגיא בגיטין והוא בתשו' להקופות ממעות א"י (עיין בספרי ב"י או"ח סי' כ"א אות ג') ושם כתבתי לפרש דברי הגמ' גיטין בפלפול נחמד מאוד ולפמ"ש שם אין ראי' מגמ' הנ"ל

(ה) מיהו ליישב דברי הרמב"ם התמוהים שתמה המ"ל שם שכתב ועל זה נאמר כל בהמה אשר יקריבו ממנו קרבן לד' יהי' קודש ומשמע שהוא מדאורייתא. ובמס' מנחות דף כ"א מוכח להדיא דזה ל"ה רק מדרבנן. נ"ל לדקדק מלשון הרמב"ם מדלא כתב ילפותא דא באות ה' גבי מתפיס תמימין לבדק הבית ורק באות ו' גבי המקדיש בהמתו סתם או במקדיש נכסיו סתם. נ"ל דעתו ז"ל דלפי מה שאמרו בתמורה להקשות ממתפיס תמימין דנימא כמדארל"ת אעל"מ ומשני מקום שנתרבו בו בע"מ לגבי מזבח משם נתרבה תמימין לבדק הבית. א"כ בזה גילה קרא דאע"מ ויוצא מידי מזבח מדאורייתא ובזה אף הרמב"ם מודה. אמנם לדעתי נראה בזה דעובר בעשה היינו דוקא במתפיס בהמה בפירוש לבדק הבית אבל במקדיש כל נכסיו לבדק הבית ויש בתוכן בהמות אינו עובר כלל על העשה ולא על הל"ת למ"ד דהוי בל"ת כיון דלא התפיס אותו הדבר לבד רק כלל הדבר בכלל נכסיו. ויש ראי' לזה מגמרא תמורה הנ"ל שפריך במתפיס תמימין דנימא כמדארל"ת אעל"מ ומאי קו' ודלמא מיירי שכלל תמימין עם שאר נכסי' ולא פלגינן דיבורי' ומתוך שמהני הקדשו לשאר נכסי' מהני נמי בהמות ולעולם בתפס לבד ל"מ. וע"כ מוכח מדקאמר בברייתא אע"פ שהוא ל"ת ש"מ שהתפיס בהמות לבד זולת זה ל"ה בל"ת כלל וכבר כתבנו בכיוצא בזה בספרי ב"י חו"מ סי' י"ח בשו"ה לענין המשחרר עבדו דעובר בעשה דזה במשחרר עבדו לבד אבל במפקיר כל נכסי' והי' בהן עבדים אינו עובר בעשה והכי מוכח מדיוצא בדמאי מגו דאי בעי מפקיר לכל נכסי' והוה עני ומשמע דבכל אדם יש לומר כן. והגע עצמך הרי שהיו לו עבדים שוין אלף זוז איך יוכל להפקיר ולעבור בעשה מיהו זה אין ראי' דיכול להפקיר חוץ מעבדו ומ"מ מותר לאכול דמאי כמו שמותר ליטול מעשר עני דאין מחייבין אותו למכור פירות וכלי תשמישו כדאיתא בפיאה וה"ה העבדים ועיין ג"כ בב"ק דף ז'. ואדרבה משמע קצת דגם בכלל עבדים עם שאר נכסי' עובר בעשה דאל"כ למ"ל לר' אליעזר בגיטין ד' מ' ובברכות לשחרר העבד לצרפו לעשרה והרי הי' יכול להפקיר כל נכסי' ואז יצא העבד לחירות ואח"כ יזכה בהנכסים והעבד זוכה בעצמו. והעיקר נ"ל בזה דהיכא דכוונתו אך בשביל העבד ודאי גם זה אסור משא"כ היכא דלא הי' כונתו בשביל העבד אף שיודע שגם העבד יצא בזה לחירות אינו עובר בעשה. וכיוצא בזה מבואר לענין סחורה בדברים טמאים דאם פירש מצודה לצורך דגים טמאים אסור וכן אם עושה סחורה בדברים אסורים משא"כ אם עושה סחורה בדברים המותרים אף שיודע שיהי' מתוך כן גם דברים טמאים מותר. וקצת יש לדחות דשם גלי קרא דנזדמנו מותר אבל גם בעבד כיון דבדיעבד משוחרר ורק דלכתחלה אין לשחררו א"כ כשאין כוונתו בשביל העבד מותר ושיטת הר"ן דהטעם הוא בשביל העבד כעין לא תחנם וזה כשעושה בשביל העבד אבל כשמפקיר כל נכסי' ונתכוין כמו שהוא עושה למעשה שרוצה לאכול דמאי אף שע"י כן יצאו העבדים לחירות לא איכפת לן דאינו עושה בשביל העבד ובזה אתיין כל הסוגיות ממגו דאי בעי דמפקיר נכסי' כפשטן וא"צ לפרש דאומר בפירוש חוץ מעבדים

(ו) ובזה יש לפרש השנוי' שבין הסוגיא דברכות ד' מ"ז דשם מקשה הגמ' והא מצוה הבאה בעבירה ובגיטין ד' מ' לא אמרי' הכי. ולהנ"ל י"ל לפמ"ש תוס' סוכה מ"ו היכי דהמצוה הית' יכולה להיות שלא בעבירה ל"ש מה"ב וכתב הפ"י לפרש בזה מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול והיינו כיון דיכול לצאת בשאול ל"ה מהב"ע דכבר הקשה המג"א סי' צ' שכתב דהיכא דאינו עושה בשביל העבד אינו עובר בעשה א"כ בהך דר"א מאי הקשו היכא עביד הכי עיי"ש. אך באמת מוכח מזה דהיכא דהוא משחרר בפירוש העבד הוא מ"מ עובר בעשה דלא דרשינן טעמא דקרא לקולא אמנם להפקיר כל נכסיו ובתוכם יהי' נכלל העבד וכונתו בזה לטובת עצמו לא בשביל העבד רק שיוכל לצאת ידי תפילה בצבור בזה הוי מותר כמ"ש. ומעתה הסוגיא דברכות דשם אמר רב יהודה אמר שמואל המשחרר עבדו עובר בעשה ועליו מקשים מר"א דהוא ס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות. ולדידי' הי' יכול לעשות ההיתר בלי עבירה ע"י שיפקיר כל נכסי' לא מקשה והא מה"ב דהיכא דהמצוה הי' יכול לעשות בלי עבירה ל"ש מה"ב משא"כ בברייתא לא מייתי רב יהודה אמר שמואל רק רב יהודה דלדידי' לא שמעינן דס"ל מפקיר עבדו יצא לחירות ורק ע"י שחרור יצא לחירות וזה לא הי' יכול לעשות בהיתר מקשה והא מה"ב ובזה יש עוד לבנות ולסתור

(ז) אמנם כשבאתי לידי מדה זו נ"ל דבר ברור בישוב קו' המג"א על הר"ן שכתב דהיכא דאמרי' שעושה בשביל העבד אינו עובר בעשה והמג"א הקשה מסוגיא זו. נ"ל ישוב נכון ואמת דהר"ן כתב דהיכא דאינו עושה בשביל העבד הוי כמוכרו לו והיינו דהמלוה שוה פרוטה והוי כלוקח מעות ומוכר העבד. והנה בהך דר"א דשחרר עבדו יש לפרש או דכתב לו גט שחרור או דזה גופי' הוי שחרור מה שצרפו לעשרה דמבואר ברמב"ם ה' עבדים הטעם דעבד שנשא אשה לפני רבו יצא לחירות דהוי גילוי דעת ואנן סהדי שהפקירו עיין שם פ"ח מעבדים ה' י"ז שכתב שגילה דעת שהפקיר שעבודו ובירושלמי פ' האשה נקנית ה"ג מבואר הילך סלע ותצא שדך לחירות יוצא לחירות תצא שדך להפקר אינו הפקר מ"ט זה הקנה לבן דעת וזה לא הקנה לבן דעת. וביאור הדבר דאם יש לאחד שעבוד על שדה חבירו ונתן אחד לו פרוטה שיזכה הלוה בשדה מהני וקנה הלוה מדין עבד כנעני משא"כ אם אמר שיהי' השדה הפקר ל"מ מה שנותן לו מעות שיהי' ע"י כן הפקר ואף גם דהמפקיר עבדו בעי שיהי' הפקר כדת והעבד זוכה בעצמו כקונה מהפקר. ומעתה שפיר קאמר הר"ן במשחרר עבדו ואינו עושה בשביל העבד אך בשביל מצוה הוי כלוקח פרוטה ומוכר העבד לעצמו ומהני ומ"ה אינו עובר בעשה. משא"כ בהך דר"א דלא שחררו בגט שחרור רק שע"י צירוף לעשרה הוי שחרור ומהני מטעם שהפקיר העבד והיכא שלוקח מעות מאחד שתהי' השדה הפקר ל"מ דלא הי' לבן דעת וגם בכאן הפקר ל"מ מה שמקנה לעבד ורק דבעי שיהי' הפקר והעבד יקנהו מעצמו א"כ אף כשמקבל פרוטה ל"מ מטעם מכירה דמעותי' אינם קונים להפקר כמבואר בירושלמי. ונהי דהמצוה חשבו כאלו קבל הון רב ל"ה כמוכרו להפקר דל"מ א"כ ל"מ רק שהוא הפקרו גם בלא מעות אבל עכ"פ ל"ה כמכרו כמבואר בירושלמי הנ"ל שפיר מקשה והאיך עביד הכי. ובזה ל"ק על הר"ן דהרי אנן לא דרשינן טעמא דקרא לקולא דכיון דמצוה ש"פ הוי כמוכרו ובזה לא אסרה התורה למכור העבד

(ח) ובהכי נלע"ד ליישב השינוים שבין הסוגיא דברכות לגיטין בדין זה דבתוס' כתובות ד' פ"ג ד"ה קנו מידו פירש"י דאברייתא קאי וקשה לר"י דמה יש להועיל קנין שהרי למי מקנה אותו והלא לכ"ע מפקיר אותו ומצינו כזה דהתוס' כונו האמת בזה דבהפקר ל"מ קנין כמו שאמרו בירושלמי הילך סלע ותצא שדך להפקר ל"מ דלמי מקנה אותו וקנין סידור מהני מטעם דהוא נוטל הסדור מעדים ומקנה החפץ לבעלים מדין עבד כנעני כמ"ש המח"א ובהפקר ל"מ זאת כמו שאמרו בירושלמי שהבאתי לעיל. ואמנם תוס' כתבו בב"מ דף י"ב גבי זרק ארנקי בפתח זה ותצא בפתח אחר וכתבו תוס' דל"ג ואפקרי' דאז ל"ה דעת אחרת מקנה אותו וכתב הנ"י דאנן גרסינן ואפקרי' ומ"מ חשוב דעת אחרת מקנה דהפקר מדעת חשוב דעת אחרת מקנה והובא בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק י"ב ועוד בכמה מקומות. וכיון דדעת רש"י דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה שפיר פי' קנו מידו אברייתא ומהני קנין בהפקר כיון דהוי כמקנה למי שזוכה בו ול"ש טעם הירושלמי וזה דבר ברור ואמת

ומעתה אנן בדידן כתבנו הטעם דל"ש טעם הר"ן בהפקיר עבדו דל"מ שוי' המצוה שיהי' כמכרו לו דאף בלוקח מעות בפי' שיפקיר עבדו ל"מ מטעם המעות משום דלא הפקיר לבן דעת ומ"ה ל"ה כמכירה ועובר בעשה דין זה שייך רק לשיטה דהפקר מדעת ל"ה דעת אחרת מקנה אותו אבל אם נימא דהפקר הוי ג"כ דעת אחרת ואם יקח מעות מאחר שיפקיע לזה מהני הקנין כמ"ש לעיל בשיטת רש"י גם בכאן הוי כספו וזה החילוק בין סוגיא דגיטין לברכות דבגיטין ס"ל לגמ' דהוי