בית יצחק חושן משפט קלא

בה מבשא"מ בטעמא, וס"ס לא הוי דנטל"פ אסור ול"ה רק ספק אחד וע"כ ס"ל דנטל"פ מותר. והוא ישוב נכון

(ב) ואמרתי בזה לתרץ קושית הנוב"י על התוס' בבכורות דף כ"ג ע"ב ד"ה ואידך דר' יוחנן אדר' יוחנן דס"ל נטל"פ מותר וע"כ ס"ל דסרוח מעיקרא ל"צ קרא כמו דס"ל לר"ש ובטומאה בעי נפסל עד לכלב וע"כ קרא לסרוח מעיקרא. ותי' דיש חילוק בין איסור לטומאה עיי"ש. וע"ז תמה בנוב"י חיו"ד סי' כ"ו תמיה גדולה דא"כ מנ"ל נטל"פ דילמא קרא מיירי בסרוח מעיקרא. והרי קרא גם לענין טומאה ובטומאה בעי קרא והוא תמוה גדולה. והנ"ל דבאמת אם נאמר כסברת הר"ן דנטל"פ מותר מטעם שאינו נהנה מענה וילפינן מטומאה דבעי קרא משא"כ לסברת הרשב"א דגוף בטל ברוב ורק דמבשא"מ ל"ב הטעם דילפינן ממשרת או מג"נ ושם הי' איסור ולא טומאה ולכן לר"י ל"צ קרא דנטל"פ מותר דס"ל כנ"ל כסברת הרשב"א דגוף בטל ברוב. וטעם לא איכפת לי' בטעם פגום ומ"ה ל"צ קרא

ואבאר הדברים דהמפורשים הקשו דר"מ יליף מגעולי מדין. ור"ש ס"ל לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. וכיון דליכא קרא לאסור למ"ל לר"ש לילף מנבילה ואיך הוא סברת חוץ. וכעין שהקשו התוס' בעירוכין דף כ"ה. ונ"ל דזה תלי' בפלוגתא הנ"ל דהנה כבר פלפלו המפורשים והפוסקים בענין איסור שבטל אי הו"ל כמאן דליתא ומותר לאכול בב"א. וגם לפי"ז (אינו חוזר וניער. או כמאן דאיתא ורק שמותר לאכול מטעם רובא עיין ברא"ש ומפורשים. ונ"ל דזה תליא בפלוגתא הנ"ל דהנה בגוף סברת רבא לשיטת הרמ"א דמב"מ בשמא ולא בטעמא בטיל לרבא והש"ך תמה בזה דטעמא ל"ב. וע"ז תי' הכו"פ דלרבא כיון דהוי מב"מ ונתבטל תיכף קודם שבא לידי נתינת טעם. אח"כ טעמא דהתירא הוא עיי"ש וגם החו"ד הרגיש בסברא זאת. וע"כ דס"ל דזה דאיסור בטל נהפך גם האיסור להיות היתר. ואמנם אביי ס"ל דאיסור איתי' בעולם ולכן נהי דהוי מב"מ מ"ע הטעם מורגש ולא שייך סברא הנ"ל. והגם כי מסוגיא דבכורות כ"ג מוכח קצת להיפך מ"מ ע"כ צ"ל כן. ועיין עוד לקמן. והנה ר"מ ס"ל דחיישינן למיעוטא ומ"מ ס"ל איסור בטל ברוב. וראי' מגיטין דף נ"ד והטעם דהוי רובא דאיתא קמן ור"מ מודה עיין יבמות קי"ט. ואמנם נ"ל דנהי דפליגי רק ברובא דליתא קמן מ"מ פליגי נמי גם ברובא דאיתא קמן ולרבנן דס"ל דברובא דליתא קמן אזלינן בתר רובא. ברובא דאיתא קמן המיעוט כמאן דליתא כלל שנתבטל ונהפך להיות היתר. ולר"מ דס"ל ברובא דליתא קמן לא אזלינן כלל אחר הרוב אבל רובא דאיתא קמן עדיף חד דרגא. עכ"פ האיסור כמאן דאיתא ורק דאזלינן בתר רובא אבל לא נתבטל מכל וכל וזה ברור. ועיין בלשון הרא"ש באריכות בסוגיא דגיד הנשה וז"ל א"ו אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאכלם כאחד. וזה י"ל דוקא לרבנן. ולר"מ לא נעשה המיעוט כהרוב ואסור לאכלן יחד. ובזה י"ל בישוב קו' התוס' יבמות קי"ט אימר דשמעינן לי' דאזלינן בתר רובא כגון בתשעה חניות ובסנהדרין. והקשו בתוס' הרי בט' חניות וסנהדרין לא פליג ר"מ. והיא תימא גדולה על הגמ' בשני מקומות. ולהנ"ל נכון דבאמת פליגי גם ברובא דאיתא קמן אי הרוב מהפך המיעוט והמיעוט כמאן דליתא או כמאן דאיתא. ובסנהדרין י"ל דנ"מ לענין הדין המבואר בסי' כ"ה לענין אי משלמין שני הדיינים הכל או רק שני שלישים דאם המיעוט כמאן דליתא משלמין הכל. ועפ"ז באיסור יש נ"מ אי נהפך היתר לאיסור ונכונים דברי הגמ' ורק דבגמ' קאמר דברובא דליתא קמן פליגי אי אזלינן כלל בתרא ודו"ק ויש נ"מ מזה לכמה דוכתא ואקצר כעת

ועכ"פ יש לומר דר"מ לשיטתי' דס"ל חיישינן למיעוטא וע"כ אף ברובא דאיתא קמן המיעוט כמאן דאיתא. ולכן נהי דהעצם שוה מ"מ כיון שנותן טעם אסור דבטעמא תליא מילתא כיון דהאיסור כמאן דאיתא דמי וכשנותן טעם האיסור נתעורר ול"ש סברת הכו"פ. ולדידי' נטל"פ הוי לי' להיות מותר דלאביי הגוף נתבטל ורק הטעם אוסר וטעם פגום לא אסרה תורה. מש"ה יליף מג"נ דטעם פגום אסרה פורה ור"ש ס"ל כרבא דגוף איסור במב"מ נתבטל ורק במבשא"מ בשמא לא נתבטל. כמו שביארתי בספרי ב"י ליו"ד ח"ר סי' קי"ד אות ג' עפ"י ד' החו"ד דמבשא"מ בשמא אף דליכא טעם הממש לא נתבטל מהלמ"מ דכזית בא"פ אסור גם בנטל"פ אסור משום דהממש לא בטל. לדידי' כבר הוכחנו לעיל דליכא למימר להתיר בנטל"פ משום דטעם פגום לא אסרה מורה דמ"מ אסור מגוף האיסור וע"כ צ"ל כיון דלא נהנה מן האיסור וזה אי אפשר ללמוד רק מנבילה. כן נ"ל לכאורה ועוד עתיד אני לבאר הסברות בזה

(ג) בימי חורפי אמרתי דבר חריף בהמשך קו' הגמרא בנזיר ל"ז א"ל אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי דילמא לטע"כ ולאביי מעיקרא קא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי וקמותיב ליה כל הלין תיובתא הדר אמר ליה ליתן טע"כ בתר דשני ליה אמר ליה ליתן טע"כ ע"כ. ולכאורה הדבר תמוה איך נהפך לו הדבר מהיפך להיפך ומאי חידש התרצן מעיקרא סבר בכל איסורין המל"א והשתא קסבר גם בנזיר אין היתר מל"א. ואמרתי דהנה הר"ן ז"ל העיר בטעמא דרבנן ור"י דמין במינו. וביאר ז"ל דר' יודא יליף מולקח ורבנן ס"ל דמכל מקום ל"ה מב"מ דזה איסור וזה היתר ומ"ה כשהוא דשיל"מ הואיל ויהי' לו היתר אף לרבנן הו"ל מב"מ. ובזה ביאר ליישב דברי הרי"ף מריחא מילתא דהיכא שיש לו השתא היתר אף לרבנן ואף במבשא"מ ל"ב. וכבר ביארתי דדברי הר"ן שייכי לרבא דס"ל מב"מ בשמא תליא ולא בטעמא ולכן כיון דאינו תלוי בטעם ר"י ס"ל דאזלינן בתר שם העצם ורבנן ס"ל דאזלינן בתר ענין הדבר איסור והיתר ובזה נכון פלוגתתן. משא"כ לאביי דס"ל מין במינו בטעמא. א"כ לרבנן מדוע לא יחשב מב"מ הכי הטעם נשתנה. ועוד מב"מ בטעמא אף בהיתר בהיתר ליבטל דמ"מ ל"ה מב"מ בטעמא. וע"כ לאביי הוי הסברא כמ"ש הפ"י בביצה דף ל"ח דלאביי הטעם דר"י ס"ל דמב"מ כיון שאין ההיתר מהפך את האיסור להיות כמוהו האיסור עומד במקומו והו"ל כקבוע. ועיי"ש דכל טעם זה שייך לאביי ולא לרבא באופן דלאביי ע"כ היתר בהיתר בטל. דמאי בכך דבשם ההיתר שוין העצמיות הרי נשתנה בטעם. והנה החידוש בבב"ח הוא דאי תרו לי' כולא יומא מותר והקשו האחרונים על רש"י דס"ל כבוש ל"ה כמבושל ומה חידוש הוא זה. ותירצו דבאמת גם לשיטת רש"י כבוש בולע ורק דקמא קמא בטיל. משא"כ בב"ח ל"ש קמא קמא בטל דכל עוד שאינו נ"ט ל"ה ביטול דהוי היתר בהיתר וכשנ"ט הוא לאיסור וזה חידושו. וכ"ז לרבא דהיתר בהיתר לא בטל משא"כ לאביי דהיתר בהיתר בטל אין כאן חידוש וילפינן מבב"ח. ומעתה הדברים נחמדים דבתחילה הוה סבירא לי' לאביי דכזית בכדי אכילת פרס ל"ב ואין כאן הוכחה דמב"מ בשמא ל"ב אף בדליכא טעמא וס"ל דתליא בטעמא. ולפי"ז היתר בהיתר בטל ואין כאן חידוש בב"ח ולכן ילפינן לטע"כ ול"צ קרא דמשרת. ואמנם במסקנא כשתירץ בגמ' הטעם דכותח הבבלי משום כזית בכדי א"פ (לא כת"ה) ואפי' בליכא טעמא ואיצטריך משרת ולכן הקשו האי מבעי' לי' לטע"כ והוא דבר חריף

גם מה שכתבתי לעיל בישוב קושית המהרש"א וסוגית הגמ' בפסחים דהגמ' הוכיח דע"כ אף במבשא"מ בטעמא ובשמא מב"מ אסור טע"כ א"כ אמאי הוצרכה התורה להגעיל והרי יש ס"ס שמא נתבשל מב"מ בשמא ואינו מינו בטעם ושמא פגום. וצריך לבאר דעדיין תיקשי דהו"ל ס"ס שמא נתבשל דבר הפוגם ושמא מב"מ בשמא ובטעמא וכן יש להקשות על הרשב"א שהבאתי לעיל והרי בלא"ה יש ס"ס שמא דבר הפוגם ושמא מב"מ בשמא ובטעמא דרובא בטל ובכלי ודאי יש רוב

(ד) ונ"ל דהנה הש"ך הקשה על המחבר שפסק דטועמו קפילא. והרי לשיטת המחבר דטע"כ דאורייתא ואיך סמכינן אקפילא במסל"ת. והרי מסל"ת אינו נאמן רק באיסור דרבנן. ונ"ל לישב בפשיטות דהנה דעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא והנה דבר זה ברור דבישל בכלי איסור הוי ס' שמא יש בכדי נתינת טעם או אין בכלי טעם להטעים האיסור. ומעתה תקשה על עיקר הדבר דהתורה הצריכה להגעיל כלי מדין והרי ספיקא דאורייתא מ"ה לקולא. ואמנם הדבר נכון דלפי מ"ש המהרי"ט הובא בפרי חדש באריכות דהיכי דיכולת בידן לברורי ספיקא דאורייתא לחומרא אף לדעת הרמב"ם ומעתה גם כאן סיפק בידינו לברורי ואף דישראל אסור לטועמה. ול"ה בידן כמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ג דהיכא דהוא אסור ל"ה בידו מ"מ בידן לברורי ע"י קפילא. ולכן הצריכה התורה להגעיל. והנה בנוב"י יו"ד סי' נ"ז מבואר דאיכא לברורי אינו אסור רק היכא שיבורר שני צדדי הספק להתיר או לאסור. אבל היכא שיכול לברר רק צד אחד לא מיקרי אפשר לברורי. ומעתה הדבר נכון דממ"נ מהני טעימת קפילא דאי נאמן בין להיתר ובין לאיסור מדאור' א"כ הרי הוא אומר שאין בו טעם. ואם תאמר אינו נאמן להתיר. א"כ אי אפשר לברורי. ומ"ה מותר מצד ספק. ואי דעדיין איסור דרבנן עלה מצד ספק בדרבנן עכו"ם נאמן. ולכן מהני טעימת קפילא. ואם אח"כ יטעום הישראל טעם איסור באמת אסור והוא ישוב נכון מאוד

ובזה נ"ל לישב קו' הר"ן ז"ל שהקשה על הגמ' בחולין דף קי"א ע"ב דקאמר דליכא קפילא. והקשה דאי הכי פשיטא ומתוך זה הוכיח דקמ"ל קפילא דוקא. אבל ישראל סגי אע"ג דלאו קפילא. וכ"ז אם נאמר דמהני אפי' לאו מסל"ת אבל אם נאמר דמסל"ת דוקא. ואין כאן שום מעלה דקפילא ורק מי שיודע הטעם ושאינו קפילא אינו מבין ותיקשי מאי קמ"ל. ולהנ"ל נכון דה"א דהא דבעינן קפילא הטעם משום דל"ה ספק דאורייתא שיוכל לברר ע"י קפילא. ובדליכא קפילא הא כיון דליכא לברורי כעת ס"ד מותר מ"ה. ומדרבנן מהני אפי' לאו קפילא. ואינו דומה לתרומה דהוי מיתה בידי שמים ובזה אף הרמב"ם מודה דספק דאורייתא מ"ה לחומרא וכדאיתא ברמב"ם פ"ט מה' טומאת מת קמ"ל דנהי דליכא קפילא מ"מ הרי איכא לברורי ע"י קפילא. ולכן אף מדאורייתא אסור ודו"ק

(ה) וכפי המבואר במהרי"ט דגם ס"ס היכא דאיכא לברורי ל"מ ואנכי ביארתי הדברים במקום אחר באריכות ומעתה הדבר נכון. דס"ס זה שמא בישל מב"מ בטעמא. ושמא טעם פגום איכא לברורי דאם יטעום קפילא ויטעום טעם לשבח. יבורר ספק לאיסור. ואם לא יטעום יבורר ההיתר. ויכול לברר שני הספיקות ול"מ ולכן אסור משא"כ ס"ס כנ"ל שמא דבר הפוגם ושמא מב"מ ואינו מינו בטעמא לא יוכלו להתברר שני הספיקות דאף אם יטעום טעם מ"מ יכול להיות היתר דשמא מב"מ בשמא. ולכן ע"כ אף במב"מ בשמא ואינו מינו בטעם ג"כ אסור ודו"ק כי נכון הוא

ובזה י"ל בדרך פשוט המשך הגמ' הנ"ל דבאמת י"ל אף אם יליף מג"נ מ"מ י"ל דלא ילפינן רק במבשא"מ בשמא כדעת הגאון מליסא ואי דלמ"ל קרא והרי בלא"ה מבא"מ בשמא ל"ב מ"ה מהלכה למשה