בית יצחק חושן משפט קל

לינה כפירש"י במנחות. ולפ"ז ליכא למימר דקרא איצטריך דאם עלו לא ירדו דכיון דעלו רוב האברים הרי בטלין. דשם א"א למבטל להיות כבטל דכיון דכבר עלה למזבח לא נפסל בלינה כהך מ"ד דאם עלה למזבח אף אם ירדו יעלה לא משכחת פסול לינה כדאיתא בזבחים פ"ז ולכן ל"צ קרא להכי וע"כ קרא אצטריך שמותר להעלות לכתחלה אף דאין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ קמ"ל דבטל אף למטה וכבר נתבטל אף דאז הוי מין במינו וס"ל להרמב"ם דסוגיא דיומא אתי' כרבה דס"ל אם עלה למזבח אף אם ירדו יעלו. ומש"ה מוכח מקרא כר"א דמותר להעלות לכתחלה בתערובות והרמב"ם דפסק כרבא דאם עלה למזבח וירד לא יעלה. שפיר י"ל דקרא איצטריך לאם עלה לא ירד אף דגם למעלה על המזבח הוי מין במינו דאפשר למבטל להיות כבטל דאם ירד מהמזבח נפסל בלינה ולא יעלה וקמ"ל קרא דמ"מ בטל ולא ירד אבל לכתחלה להעלות ס"ל דלא בטל אברי מומין באברי תמימים כרבנן וזה ישוב נכון ודוק היטב

(ט) ואמנם דע דבדברינו אלה הלכתי בשיטה דמ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח לאו דוקא לינה רק היכא שהעלה אבר ע"ג מזבח ונעשה לחמו של מזבח לא נפסל בלינה הן אם הוא על המזבח או ירד ולן למטה. והא דנקט בפסחים נ"ט מעלה ומלינה בראשו של מזבח משום דשם קאי לכ"ע ואיכא מ"ד דאם ירד ממזבח לא יעלה להכי בעי מעלה ומלינה בראשו דלכ"ע לא ירד וכן פרש"י ועיין במ"ל פ"א מתמידין ומוספין מ"ש על רש"י. אבל למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח לאו דוקא לינה רק העיקר דאם נפשה לחמו של מזבח ואין לינה מועלת בו. אמנם יש לומר דלכ"ע בעי לינה בראשו של מזבח ואם לן בראש מזבח אף אם ירד יעלה למ"ד אין לינה מועלת. אמנם אם עלה לראש המזבח וירד ולן למטה לכ"ע נפסל בלינה. והכי מוכח מתוספות זבחים פ"ז ד"ה מה חצות שכתבו דרבה כשיטתי' דאין לינה מועלת בראשו של מזבח וליתא לקו' דרב חסדא. משמע להדיא דדוקא בלן בעמוד השחר על המזבח אין לינה מועלת אבל אם עלה למזבח וירד וכן למטה לכ"ע פסול וכן משמע פשטא דגמרא וליתא לכל הדברים שכתבתי לעיל

(י) והנה התוס' כתבו בזבחים דף ע"ז דאף למ"ד מב"מ ל"ב מ"מ אברים באברים בטלין דביבש ביבש אף ר"י מודה וזה צ"ע לפמ"ש תוספות ביבמות פ"ב דהא דאמרינן דמנחות אין מבטלין זא"ז אף דקמח בקמת הוי יבש ביבש ובטל אף לר"י משום דכשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה. א"כ ה"ה אברים באברים אין בטלין לר"י משום דכשיקטירם יתנו טעם זה בזה וצ"ל דכיון דבלא"ה ע"י ביטול אינו רשאי הקריב בפעם אחת דהוי כטומאת משא דאמרינן דל"ש ביטול משום נושא בבת אחת וע"כ הוצרך להקריב אחת אחת ול"ש נתינת טעם שפיר כתבו תוס' והרבה יש לפלפל בפרט ועיין בכו"פ סימן ק"י שכ' דהכא גלי קרא לרב דמותר להקריב בפעם אחת וזה ליתא דא"כ שוב הו"ל מין במינו כדכתיבנא

(יא) והנה התוס' הקשו בהא דקמ"ל ר"י בהקדיש חצי' וחזר ולקח והקדיש חצי' דקדושה ואינה קריב' משום דבע"ח נדחין והרי הדבר מבואר במשנה דפסחים במפריש נקבה לפסחו דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי. ונ"ל ליישב דטובא קמ"ל. דהנה במקדיש חלקו אסור גם חלק חבירו. ולדעתי מאן דדאין דינא דגרמי צריך לשלם לחבירו אף דחבירו יכול למכור חלקו לצורך קרבן מכל מקום החיוב עליו לקבל פחות משוי' כיון דאינו יכול למכור רק לקרבן וזה ההיזק צריך לשלם אף דעושה בשלו כמו במוחל שט"ח וחזר ומחלו דמשלם אף דבשלו הוא עביד כמ"ש הר"ן דשעבוד הגוף אינו נמכר והוא מוחל רק שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ממילא פקע ומ"מ צריך לשלם מדינא דגרמי. ועיין בתומים דמה"ט לרבנן פטור משום דעושה בשלו ע"ש ולפ"ז ה"ה הכא ומעתה נאמר דהבעל השור שחצי' שלו נתיאש מחלקו כיון שאינו יכול להנות כל זמן שהוא שותפות דמועל בהקדש ורק שיכול למכור חלקו להקדש וכיון דהמקדיש צריך לשלם לו נתיאש מחלקו שנאסר בהנאה ואף דמדמי לא מיאש מ"מ מגופו נתיאש. א"כ תיכף פשטה קדושה בכולו ובגמ' בקדושין ז' הקשה דנימא פשטה קדושה בכולה ומשני הואיל והוא של חבירו ל"מ לפשוט הקדושה עיי"ש דמשני התם בהמה הכא דעת אחרת וזה אם לא נתייאש אבל אם הוא מתייאש שכיר פשטה הקדושה ולפ"ז למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש תיכף כשהקדיש אף שלא שמע מהקדש הוי יאוש ותיכף פשטה קדושה ול"ה דיחוי כלל וכיוצא בזה כ' בטיב גיטין בגיטין נ"ג בהא דמשני בגמ' דחולין דאית לי' שותפות בגוי' ליישב קו' תוס' דהיינו מדמע ע"ש וכן כ' בעטרת חכמים להגאון מלייפניק על קו' תוס' הנ"ל קמ"ל ר"י דלא פשטה הקדושה דהבעלים לא נתייאשו כיון דיכול למכור חלקו לצורך קרבן

(יב) ושוב נ"ל בהקדיש חצי בהמה כיון דאף לר"י דיש דיחוי אסור למכרו עד שיסתאב כמ"ש רש"י זבחים י"ב א"כ כל עוד שלא נסתאב השותף השני אין לו שום זכות דלהשתמש אסור משום הקדש וגם אינו יכול למכור עד שיסתאב ודאי השותף שהקדיש צרי לשלם הזיקו. ולפ"ז י"ל שנתייאש ומה שצריך לעיין איך יכול להקדיש כלל לפי המבואר בנדרים ר"פ השותפין דבחצר שאין בו דין חלוקה למ"ד אין ברירה אינו יכול לאסור חלקו על חבירו ובהמה העומדת לחרישה הוי חצר שאין בו דין חלוקה. שמא מיירי בבהמה העומדת לשחיטה ועוד נראה דודאי יכול להקדיש חלקו. ועיין סנהדרין בסופו בבהמה חצי' של עיר הנדחת דכל הבהמה אסורה. ועיין מקור חיים ר"ס תמ"ח שכ' דמה דאמרינן בסנהדרין בעיסה חצי' של עיר הנדחת מותר לחלוק ומותר חלק חבירו אף דאמרינן אין ברירה משום דאדעתא דהכי נשתתפו שאינו יכול לאסור אחר חלוקה לא נהירא לומר כן בעיר הנדחת שלא אסרה הוא רק התורה אסרה. ומה שכ' דהגמר דין של ב"ד אסרה זה צ"ע דהב"ד אין גומרין רק שהיא עיר הנדחת וממילא נאסר חלקו אך בהקדש יש לומר כן. על כן במטלטלין שהקדיש חלקו מותר לאחר חלוקה כדאיתא סוף סנהדרין ושייך סברת המק"ח אך בבהמה דגם בעיר הנדחת אסור כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה על כן ודאי אף אחר חלוקה אסור והרי מחויב לשלם לחבירו הזיקו ומ"מ לא פשטה קדושה בכולה דלמא אינו רוצה למכור חלקו רק להמתין עד שתסתאב ומ"מ כיון שהוא רבותא גדולה מיושב קו' תוס' ודוק

ב"ה דרוש ט ברעזאן שנת תרכ"ו לפ"ק. בסוגיא דמריקה ושטיפה בזבחים צ"ו

(א) מ"ש ליישב קושית המהרש"א בתוס' פסחים מ"ד ע"ב דמנ"ל להגמ' דר"ע ס"ל נטלפ"ג מותר ולכן ס"ל געולי נכרים לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלמא לעולם ס"ל נטלפ"ג אסור ויליף מגעולי נכרים ולכן לאו חידוש הוא עפ"י מ"ש החו"ד בישוב קו' הש"ך בסי' צ"ח שהקשה על הרמ"א שפסק דאזלינן בתר שמא והש"ך הקשה דאיך ה"א דאזלינן באיסורין שפחות מס' בתר שמא דהרי הטעם נרגש וטע"כ דאורייתא. וביאר הוא ז"ל בדברים נחמדים מאוד. והוא דדבר זה ברור דמבשא"מ אף בדליכא טעמא אינו בטל ברוב. דהרי כותח הבבלי חייב בכזית כא"פ אף דליכא טעמא כמ"ש הטור א"ח סי' תמ"ב ולהדיא ביאר כן בת"ה. וראי' מדחזינן קמח בקמח דהוי לח בלח ובעי ס' דאורייתא אף דהטעם אינו נבלל. וע"כ דהתורה גזרה דבמבשא"מ לא אמרינן אחרי רבים להטות ובעי ס' מזרוע בשילה. ומעתה הנה בטע"כ כתב רש"י דלמ"ד טע"כ דרבנן דבטל ברוב מדאורייתא ולא כתב דהטעם רק מדרבנן. דזה אינו דהרי ילפינן מהטמאים לאסור צירן ורוטבן וטעם כעיקר ורק דה"א דבטל ברוב. ואמנם לפי הנ"ל דגזה"כ דמבשא"מ ל"ב ברוב מהלכה למשה מסיני מכזית בא"פ. ומזרוע בשילה תקשה למ"ל משרת. וע"כ אצטריך משרת לטע"כ דקמ"ל דבאין ס' איתהפך לי' כולא איסור ולוקה על כזית. ומהלכה לא ילפינן רק דאינו בטל ומ"מ הוי בעינן לחיוב שיאכל רק כזית מהטעם בלי צירוף היתר. ומטע"כ דמשרת ילפינן דחייב אף באכל כזית מפת עם יין. ומעתה י"ל דכיון דילפינן ממשרת ומשרת הוא מבשא"מ לא בטעם ולא בשמא. י"ל דכי ילפינן ממשרת היינו מבשא"מ בשמא דבלא"ה לא בטל מהלכה למשה מסיני וילפינן דהיתר נהפך לאיסור וחייב בכזית מפת ויין. משא"כ מבשא"מ בטעמא כיון דבטל מדאורייתא י"ל דהטעם בטל ברוב (דלא ס"ל כסברת הרשב"א דניכר האיסור ודו"ק) ועכ"פ אין ילפותא ממשרת וכפסק הרמ"א דמב"מ בשמא אף אם בטעם אינו שוה לא אמרינן טע"כ. ע"כ דבריו הנחמדים כצוף מתוקים

והנה אף אם יהיבנא לי' להגאון מליסא כל דבריו מ"מ צדקו דברי זקיני הש"ך דכבר כתבו התוס' והפוסקים דאי ילפינן ממשרת חייב מלקות. ואם ילפינן מגיעולי נכרים אין חייב מלקות דתעבירו באש לא הוי רק עשה והדברים עתיקין. ומעתה הדבר תליא בזה דאי ילפינן ממשרת י"ל דקרא אצטריך לחייב מלקות על כזית בכא"פ. ואמנם אם ילפינן מג"נ ע"כ לא אצטריך למלקות דאינו חייב. ולאיסור בלאו הכי ח"ש אסור מן התורה. ומעתה תקשה כיון דמהטמאים ילפינן לאסור צירן. וה"ה הטעם ושלא בטל ברוב זה נדע מהלכה דמבשא"מ בטעם לא בטל ולמ"ל קרא דגעולי נכרים. וע"כ קרא אצטריך למב"מ בשמא ואינו שוה בטעמא לזה ילפינן מגעולי נכרים לאסור דטעם לא בטל. וצדקו דברי הש"ך דהרי לדידן לא ילפינן ממשרת רק מג"נ דמשרת ויקדש הו"ל ש"כ. ומגעולי נכרים מוכח מב"מ בשמא ורק בטעמא אסור ודלא כהרמ"א ודו"ק. ואין לומר דקשה דאיך מוכח מג"נ דטעם לא בטל במב"מ בשמא אף לרבא. ודילמא התורה הצריכה להגעיל משום שמא יבשל בה מבשא"מ בשמא דבלאו הכי לא בטל. נ"ל ליישב דבאמת יש בגעולי נכרים ספק שמא בישל בה דבר הפוגם ורק דספק אחד התורה אסרה כמו שיבואר דכאן ספק דאורייתא מ"ם. ומעתה שפיר מוכח דאף אם בישל מב"מ בשמא ורק בטעם אינו שוה נמי אסור מן התורה. ולכן אם נדע בבירור שהעכו"ם השתמש בה היום אין כאן רק ספק אחד שמא בישל בה דבר הפגום ומדאורייתא לחומרא ובעי הגעלה. משא"כ אם נאמר דאף אם בישל מב"מ בשמא ואינו מינו בטעם נמי אין צריך הגעלה ורק שמא יבשל בה מבשא"מ בשמא. לעומת זה יש ס"ס שמא בישל דבר הפוגם ושמא מב"מ בשמא ובטעמא אינו שוה. וע"כ מוכח דמבשא"מ בטעמא ושוה בשמא אינו בטל כדברי הש"ך. וכעין זה כתב הרשב"א בקו' דגמ' יליף דנט"ל אסור דגעולי נכרים חידוש הוא. והקשה דילמא מש"ה ציותה התורה להגעיל משום שמא יבשל בה דבר חריף. ותי' דהוי ס"ס שמא לא השתמש בה ושמא יבשל דבר שאינו חריף ועיי"ש וה"ה הכא י"ל כן. ובזה יתיישב קו' המהרש"א דג"כ מוכח דר"ע ס"ל נטל"פ מותר וממילא מוכח מגעולי נכרים דטע"כ אסור. והיינו אף כמב"מ בשמא ואינו מינו בטעמא כנ"ל דאל"כ הו"ל ס"ס. וליכא למימר דנותן טפם לפגם אסור. דא"כ היכי מוכח מג"נ על טע"כ והוא מב"מ בשמא דאל"ה לא צריך ילפותא כנ"ל דילמא הצריכה התורה להגעיל משום שמא יבשל