בית יצחק חושן משפט קכט

דילפינן ממעשר. וכמו שכ' תוס' דלענין דיעבד ילפינן עכ"פ. א"כ בבכורות כ"א דמקשה בגמ' לר"ש אדיליף מעשר מבכור ליליף משאר קדשים. שפיר כ' רש"י שאין קדושה חלה עליהן דלר"ש לא חל הקדושה כמו בבן שנה דלא יועיל לר"ש מה דחזי לאח"ז ושפיר הקשו דניליף מקדשים דלא חל קדושה כלל וזה לה"א אבל לבתר דמסיק דר"ש העברה העברה יליף מעשר מבכור. שוב ילפינן קדשים ממעשר לענין דיעבד כדאמרינן בתמורה ה' באופן דמדברי רש"י אין ללמוד מאומה ודברי רש"י מזוקקין

(ה) אך אם אמרינן כמדארל"ת אעל"מ יש לומר דאין מועיל ההקדש רק לר"ש דיליף מעשר מבכור מגז"ש העברה העברה. אך לדידן דלא ס"ל כר"ש הדרא קו' תוס' לדוכתא וסוגיא דמעילה י"ב דמבואר דלרבנן מועלין במחוסר זמן קאי בליל ח' דמותר להקדיש מדאורייתא או דקאי לאביי דס"ל א"ע מהני. ור"י ס"ל כרבא דרבא פוסק כר"י בכל דוכתא לבד מג' כדאיתא יבמות ל"ו ועוד דריטב"א כ' בקדושין ט' דר' יוחנן ס"ל כר' יונתן דמשמע אחד בפני עצמו והרי מאן דס"ל כר' יונתן ע"כ ס"ל אעל"מ כדאיתא בתמורה ה' ע"ב דרבא ס"ל כר' יונתן ע"ש. ומ"ה ס"ל בעלי חיים נדחין ול"ק ממחוסר זמן ודוק בכ"ז

איברא דאליבא דאמת לא נהירא לי לומר דלר"י מחוסר זמן לא קדיש כלל ויותר י"ל דכיון דכל עיקר מה דמהני קדושה בדיעבד למ"ד מחוסר זמן אין נכנס לדיר להתעשר וליכא למילף ממעשר מ"מ ילפינן מבכור. דלענין דיעבד דקדיש ילפינן אפשר משאי אפשר. ומזה ילפינן אף לענין דיחוי דהרי בבכור ע"כ קדוש מרחם ול"ה דיחוי דאל"כ לא משכחת בכור דקדיש דכיון דכל עיקר מה דקדיש בדיעבד ילפינן מבכור ילפינן נמי לענין זה ולא קשיא לתוס' רק היכא דהקדיש בליל ח' בזה ילפינן מקרא דגופי' ולא מבכור ואזה הקשו דנימא דיחוי. ובטהרת הקודש הקשה בבכור דקדוש מרחם ונימא דיחוי ולק"מ דשם אי אפשר בלאו הכי ולא משכח בכור רק בכה"ג וכדאמרינן בחולין צ"א שאני חלב ודם דהכשירו בכך

עוד נ"ל בפירוש דברי התוס' וזה יותר מחוור. דהנה המ"ל פ"ג מאיסורי מזבח ה' ח' כ' דהא דאסרה תורה להקריב קודם ח' ימים הוא משום לתא דנפל ואף דאסרה תורה אף בכלו לו חדשיו ודאי טעמא דקרא משום נפל אלא שלא רצה הכתוב לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו וגזר ואמר דבשום אופן אינו ראוי לקרבן. והנה בלא כלו חדשיו אף להדיוט אסור מדאורייתא כמו שהוכיח בטורי אבן ר"ה דף ו' מהא דמקשה בעל מום היכי מצי אכיל להו. ומקשה אין מונין שנה מיום שנולד ואס"ד דהוא מדרבנן ומדאורייתא מצי אכיל לא תקשה מידי ועיין בראש אפרים בתשובה באריכות. והנה דיחוי ל"ש אלא בקדשים אם הוא איסור קדשים אבל אם לא נדחה באיסור קדשים רק אף אם הוא חולין הי' אסור להדיוט ול"ה מן המותר בפיך ל"ה דיחוי. וזה דברי התוס' שהקשו ממחוסר זמן ותירצו דשאני בהמה של ב' שותפים שמשעה שהקדישה היתה דחוי' והיינו שהדחוי' שבה היא באיסור הקדש משא"כ במחוסר זמן כיון דעיקר האיסור הוא משום לתא דנפל ואינה באיסור הקדש ל"ה דיחוי ואף דגם בכלו חדשיו אסרה תורה וזה רק בקדשים כיון דעיקר האיסור הוא משום נפל ובזה ל"ש דיחוי דאינו מחמת קדשים ממילא אף בכלו חדשיו דאסרה תורה משום לא פלוג ומשום לתא דנפל לא חמיר מהיכא דהוא משום חשש נפל ורק שהקשו אח"כ מליל ח' דאז ודאי יצא מידי נפל ומ"מ אסרה תורה להקריב משום מחוסר זמן וזה רק בקדשים ובזה הקשו דהוי דיחוי. וזה פירוש נכון מאוד בעזה"י

(ו) ועתה נבא לסוף דברי התוס' הנה על קושיתם דהרי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה ונימא דיחוי ואין לומר דלילה ל"ה מחוסר זמן דהא חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומי' ותירצו כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו ל"ח נדחה. ועוד דלילה לא חזי להקרבת שום קרבן אבל הכא שקדיש והביא שנים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעשה ועוד דהוא זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי לאקרובי' הלכך חשיב דיחוי. הנה יש לפרש דבריהם דהוא ב' תירוצים ותירוץ הראשון דבליל ח' ל"ה מחוסר מעשה משא"כ הכא שצריך להביא ולהגריל. ותירוץ ב' דלילה ל"ה זמן הקרבה וכאן הוא זמן הקרבה. ומה שקשה לפי תירוץ הב' אמאי אמרינן בזבחים י"ב לענין פסח קודם חצות אין מחוסר זמן לבו ביום ול"ה דיחוי אף דהוי זמן הקרבה צריך לומר דכיון דל"ה קודם חצות זמן הקרבת הפסח לא מיקרי אז זמן הקרבה ואינו דומה להך דיו"כ במת אחד דהוי זמן הקרבה גם לקרבן זה ואם נימא כן א"כ ליתא לראיית הגאון ר' שמחה דלעולם בעינן שלימים לענין ז' ימים ומ"מ מקשה שפיר בגמ' דלמ"ל קרא ומחוסר זמן ות"ל דאינו ראוי לשם וליכא למימר דקרא אצטריך שלא יקח שעיר שנשלם ז' ימים בחצות ואם יפול הגורל לשם ימתין עד אחר חצות דכיון דהקדישו קודם חצות הוה דיחוי דכיון דזמן הקרבה הוא אף קודם חצות הוי דיחוי ואינו דומה לפסח קודם חצות דל"ה זמן קרבנו כמו לילה דל"ה זמן הקרבה דהרי לתירוץ ב' של התוס' כן הוא הדין. א"כ נהי דלתירוץ הא' של תוס' ראיית הגאון ר' שמחה קיימת דגם כאן ל"ה מחוסר מעשה מ"מ לתירוץ ב' של התוס' אין ראייתו ראי' דאם יקדיש לשם קודם חצות יהי' דיחוי. הן אמת דלפמ"ש לעיל דאם מחשש נפל אסור להקריב ל"ה דיחוי כיון דזה שייך אף להדיוט א"כ ראייתו קיימת מ"מ מי יודע אם הדין כן

אולם באמת תי' זה לא נהירא בתוס' חדא אמאי עירבו ב' תירוצים דבתחלה הי' תוס' לאסיק ולסיים תירוץ הראשון ולכתוב כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו ל"ה דיחוי משא"כ הכא שצריך להביא ולהגריל ואח"כ לכתוב תירוץ ב'. ועוד דבתירוץ זה לא סגי כלל דהרי גם בליל ח' מחוסר מעשה דאין להקריב קרבן עד שיפתחו דלתות ההיכל וזה מעשה וכן אין להקריב עד שיקריב קרבן התמיד קודם. וזה מקרי מחוסר מעשה כמו שפירש"י בר"ה דף ז' ע"ב ד"ה והרי רגלים. ובתירוץ ב' לא סגי דגם בפסח קודם חצות הוי זמן הקרבה. על כן המובחר דתירוץ תוס' אחד ובעי ב' תנאים שיהי' מחוסר מעשה ושיהי' זמן הקרבה. ע"כ בב' שעירים שמת אחד איכא ב' התנאים ולכן הוי דיחוי וסוף דברי התוס' דוקא. ותחילת דברי תוס' הוי או או והיינו דל"ה מחוסר מעשה בגופו. ועוד אף דמחוסר מעשה היינו הקרבת תמיד של שחר מ"מ ל"ה זמן הקרבן. ולפ"ז ניחא סוגיא דזבחים י"ב דפסח ל"ה דיחוי דל"ה מחוסר מעשה ולפ"ז ראיית הגאון מ' שמחה נכונה. וכעת ראיתי להגאון מטארנפאל במנ"ח מצוה רצ"ג שדחה ראי' הנ"ל בשתי ידים דאיך יטיל הגורל ויחול קדושת השם על מחוסר זמן דאסור להקדיש מחוסר זמן וזה מחוסר זמן עד חצות ואין בדחייתו ממש דמבואר להדיא בזבחים דאין מחוסר זמן לבו ביום, וה"ה דאין איסור להקדיש מחוסר זמן כזה. והרי להדיא אמרינן לילה לקדושה אף דכתבו תוס' דהוי מחוסר זמן לקדשים ואם עלה ירד. אף למ"ד בלילה אם עלה לא ירד ומ"מ מותר להקדיש וה"ה וכ"ש קודם חצות אין שום איסור להקדיש א"כ ראיית הגאון מ' שמחה כראי מוצק. הן אמת דלפמ"ש אח"כ דהרמב"ם לא פסק להך דלילה לקדושה וס"ל דאסור להקדיש בלילה שפיר כ' אלא שקיצר אבל לפי המבואר להדיא בגמרא אין בדחייתו ממש

(ז) שם בסוגיא ורב ההוא בהם בעיניהו הוא דלא מרצי הא ע"י תערובות מרצי כדתנן אברי תמימין וכו'. הנה התוס' כתבו בזבחים ע"ד ד"ה רב דאמר כר"א דקרא אצטריך לחד בחד דברוב' בלא"ה בטל מן התורה. וצ"ל אף דרב כר"י ס"ל דמב"מ ל"ב. ואמאי הכי בטל גם לולא הקרא. כוונתם כמ"ש בזבחים ע"ז ע"ב ד"ה הא עבר מומם בסופו דיבש ביבש גם לר"י מב"מ בטל וכאן אברים באברים הוא יבש ביבש. ושם כ' תוס' דאף עולין לרבנן ביבש ביבש בטל ע"ש. אמנם לפמ"ש תוס' מנחות כ"ב ע"ב ד"ה ור' יהודה דר"ת חזר בו וס"ל דלר"י אין חילוק בלח ליבש שוב י"ל דלעולם קרא לרובא אצטריך וקמ"ל אף דבכל דוכתא מב"מ ל"ב מ"מ הכי בטל ולעולם חד בחד

והנה התוס' הקשו מה מייתי רב מר"א דס"ל אם קרב ראש אחד והרי רבנן פליגי. וכתבו דרבנן דמתניתין מודים לר"א דר"א מרצה ע"י תערובות וראייתם דמשמע דרבנן ס"ל דלא יקרבו הא אם עלו למערכה לא ירדו. ואס"ד דמדאורייתא רבנן ס"ל דלא מרצה הו"ל למימר דירדו עיין בתוס' זבחים ע"ז ד"ה ורבנן הוכיחו ג"כ הכי. ולפענ"ד יש לסתור ראייתם דבאמת י"ל רבנן ס"ל מב"מ לא בטל ולא ס"ל כר"א דיליף מקרא דע"י תערובות מרצה. והנה התוס' כתבו במנחות כ"ב דלמ"ד בתר מבטל אזלינן ובעינן שהמבטל יכול להיות כבטל מ"מ דם חולין בקדשים לא בטל. דהמבטל שהוא קדשים יכול להיות כבטל שאם ילין לילה אחת יפסול בלינה וכן כ' רש"י במנחות כ"ג ע"ב ד"ה לעולם אליבא דר"י ע"ש. ואמנם למ"ד זבחים פ"ז אין לינה מועלת בראשו של מזבח ואף אם ירד יעלה א"כ בראשו של מזבח ל"ה מב"מ דהמבטל אינו יכול להיות כבטל. ומעתה י"ל דה"ט דרבנן לא פליגי רק בלא עלו אבל עלו למזבח מקצת אברים לא ירדו דבראשו של מזבח לכ"ע בטל אברים בעלי מומין ברוב דשם ל"ה מב"מ דהמבטל א"א להיות כבטל דלא משכחת שיפסול בלינה דאף א ירדו יעלו. ואמנם יש להסתפק כיון דבתחלת התערובות הי' למטה ואז הי' מין במינו אם אח"כ כשיעלה ושוב ל"ה מב"מ דהמבטל אינו יכול להיות כבטל אי בטל השתא אך הדין מוכח מסוגיא דב"מ נ"ד דאמרינן שם במע"ש שאין בו ש"פ ל"ה דבר שיל"מ משום דא"א לפדות ומקשה ויצרפה עם אחר ומשני דאוריי' ודרבנן לא מצטרפי הרי דאף דהתחלה קודם התערובות הי' דשיל"מ דאז הי' דאורייתא והי' בידו לפדות ע"י צירוף מ"מ כיון שעתה ל"ה דשיל"מ בטל השתא וכש"כ כשהי' בתחלה מב"מ ועתה א"א להמבטל להיות כבטל בטל השתא

(ח) והנה דברי הרמב"ם צ"ע בזה דהוא פסק כרב דבע"ח אין נדחים ולדידי' אמרינן דקרא דבם אצטריך דע"י תערובות ירצו כר"א והרמב"ם פ"ו מפסולי המוקדשים ה' כ"א פסק דאברין של בעלי מומין שנתערבו יצאו כולם לבית השריפה דלא כר"א. ונ"ל דלכאורה איך נילף מקרא דפ"י תערובות ירצו להקריב לכתחלה. דלמא קרא קמ"ל דאם עלו לא ירדו. דאברי בעלי מומין אם עלו ירדו קמ"ל קרא דע"י תערובות לא ירדו. אך התוס' הקשו בזבחים למ"ל קרא דבלא"ה בטל ברוב ומה שתירצו דקרא קמ"ל אפי' חד בחד בטל. זה תמוה כמו שהקשיתי מש"ס מנחות ה' פ' בספרי ב"י לאו"ח סי' ה' אות טו"ב וגם הפליתי כ' דלא אשכחן ביטול חד בחד והמובחר דקרא קמ"ל אף דמין במינו ל"ב הכא בטל ולרבנן קמ"ל אף דעולין אין בטלין הכא בטל ומ"ש תוספות דבעלי מומין לאו עולין נינהו כ' בפליתי סי' ק"י דכיון דהמבטל הוה עולין לא בטל דאם יבטל יהי' עולין כמ"ש תוספות יבמות פ"ב לענין ראוי' להתכבד דאם יבטל יהי' ראוי' להתכבד שוב לא בטל. והנה מה דלא בטל בפולין ולר' יהודה במב"מ בעינן דמבטל יכול להיות כבטל דאז הוי מב"מ ובקדשים המבטל יכול להיות כבטל ע"י פסול