בית יצחק חושן משפט קכז

למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר והיא מהספרי. וע' בכסף משנה דמייתי להרמב"ן בהשגותיו שכ' וכך אמרו בספרי וישנו בגמ' תמורה אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין ת"ל כל אשר בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו. הנה מ"ש וישנו בגמרא תמורה לא מצאתי לע"ע בגמ'. ועכ"פ מבואר מדברי הראב"ד דעובר בחמשה שמות ומשמע דה"ה דעובר משום בל תקדיש. ושוב מצאתי במנחת חינוך מצוה רפ"ח שמסתפק אי עובר משום בל תקדיש בבעל מום עובר. א"כ שפיר מקשה בגמ' למ"ל קרא דל"ל קרא דאסור להקדיש לשעיר המשתלח. ות"ל דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם ואי דה"א שיקדיש בעל מום שיכול לתקנו איך יטיל הגורל הרי הגורל קבעו לשם קודם שיחתוך המום ואז עובר משום בל תקדיש שהרי הוא מקדיש לשם בעל מום ולע"ע הוא בעל מום ושפיר מקשה. ואף אם נאמר דבבעל מום עובר אינו עובר משום בל תקדיש מ"מ יקשה שפיר דהרי קרא מיירי בבעל מום קבוע ורק שהקשיתי לתוס' דיש בעל מום קבוע שיש לו תיקון דילמא קרא להכי איצטרך ולהנ"ל ל"ק דבבעל מום קבוע ודאי עובר משום בל תקדיש ואיך יטיל הגורל ויעבור בשעת הגורל משום בל תקדיש וזה ישוב נכון וברור. שוב ראיתי ברמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח ה' י' שכ' וכן המקדיש מחוסר זמן הרי זה כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה וכ' המ"ל דאיסורא איכא א"כ הדין מבואר

(יד) והנה במנחת חינוך סי' הנ"ל הקשה בהא דמקשה בגמ' למ"ל קרא והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם אמאי לא משני דקרא איצטרך בנפל בו מום לאחר הגרלה כדמשני ביומא ס"ג לענין מחוסר זמן דאיצטרך ששחט אמו לאחר הגרלה דנעשה מחוסר זמן לאח"כ. ומתוך כך פירש דגמ' משמע דקרא איצטרך לשעיר המשתלח דעובר משום בל תקדיש. וע"כ איצטרך שהקדישו בעל מום ושפיר מקשה וכן משמע מפירש"י ואמנם לפ"ז עדיין צ"ע דילמא קמ"ל קרא דלוקה משום בל תקדיש אף בשעיר המשתלח. ול"ק דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם ולמ"ל קרא דלולא הקרא נמי הוי ידעינן דאסור להביא אבל לא ידעינן שאם נטל בעל מום ועלה הגורל לעזאזל שיחייב מלקות קמ"ל דחייב מלקות. אך לפמ"ש בחינוך מצוה הנ"ל דאין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה שפיר מקשה דלכתחלה ודאי בלא"ה אסור להקדיש דשמא יפול עליו הגורל לד'. אך להרמב"ם דס"ל דלוקין על לאו זה צ"ע. וכן קשה בהא דאמרינן ביומא ס"ג ע"ב ואיצטריך למכתב בעל מום ואיצטריך למכתב מחוסר זמן. והרי קרא דבעל מום קמ"ל דלוקין משום מקדיש בעל מום אף בשעיר לעזאזל ובמקדיש מחוסר זמן ודאי אין לוקין עיין תוס' זבחים קי"ד ע"ב ד"ה היתר במה שכתבו דאסור להקדיש דילפינן מדכתיב ביום השמיני ומעיקרא לא ולא מצינו לאו בזה. ואם כן מה מקשה בגמרא איצטרך הרי אין הדרשות דומין כלל דמחוסר זמן קמ"ל דאסור להביא שעיר המשתלח וכן איצטריך דלוקה וצ"ע לשיטת הרמב"ם

(טו) הנה קשה לי בסוגיא דדיחוי בבע"ח. ברש"י בזבחים ל"ה דרב אשי אמר כל שבידו ל"ה דיחוי ומייתי ראי' מאן שמעית לי' דאית לי' דיחוי ר"י דתנן ימות המשתלח ושמעינן לי' דכל שבידו ל"ה דיחוי וכ' רש"י דבההיא דמת המשתלח ל"ה בידו דמי יימר דיהבי לי' אחרינא. וקשה לי נהי דבמת המשתלח שייך מי יימר דיהבי לי' אחרינא אבל בנשפך הדם ל"ש לומר כן דהרי כתבו תוס' בשבועות דף ח' ע"ב ד"ה לטומאה הא דלא אמר ונפקא מינה היכא דלא עביד פנימי משום דפנימי קודם לחיצון ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון. והקשה הגאון ר"ע איגר בהגהות ובספר מעיין החכמה דף ע' ע"ב דפוס לבוב דהרי המשנה שם קאי לר"י ור' יהודא ס"ל הגרלה מעכבא ואיך יביאו שעיר אחד ואי אפשר להגריל. ומה שתירץ בספר יד דוד יומא מ' דהתוס' מיירי דליכא אלא תרי שעירים ולא ג' דאז יעשו פנימי ולא חיצון זה ליתא דא"כ הו"ל לגמ' לומר נפקא מינה היכא דלא עביד פנימי כגון דליכא אלא חד דאז הפנימי א"א לעשות דא"א בלא ב' משום הגרלה וע"כ עושין החיצון ולא הפנימי וע' מ"ש במעיין החכמה ויבואר לפנינו ואני כתבתי בספרי בית יצחק א"ח סי' צ"ח ליישב דבריהם עפ"י דברי התוס' יומא דף מ' ד"ה ואזלי לטעמייהו דטעמא דר"י דס"ל נשפך הדם ימות המשתלח דכיון דקרינן ולקח שני השעירים קרינן בי' ונתן על שני השעירים גורלות. וכיון דלר"י לא נאמר חוקה רק בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים. א"כ יכול להקריב שעיר הנעשה בפנים ולא שעיר המשתלח ודוקא היכא שלוקח ב' דמקיים ולקח את ב' השעירים וקרינן ונתן על ב' השעירים גורלות ואז הגרלה מעכב דכתיב אשר עלה ב' זימנא משא"כ אם אין לו ב'. ומה"ט השמיט הרמב"ם ולא פסק כמשנה דמנחות כ"ז דב' שעירים מעכבים זא"ז דמשנה אתיא כר' נחמי' דחוקה נאמר אף בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ אבל לר"י לא מעכב

(טז) ועכ"פ כיון דאם אין לו רק שעיר אחד לא מייתי חיצון רק פנימי בלא שעיר המשתלח. א"כ קשי' לר"י דס"ל במת המשתלח ישפך הדם משום דהשעיר הפנימי נדחה ואמאי נדחה כלל הרי בידו להביא שעיר המשתלח אחר וכל שבידו ל"ה דיחוי. ואין לומר מי יימר דיהבי לי' אחרינא ומה בכך דלא יהבי לי' הרי אם אין לו שעיר המשתלח אין מעכב השעיר הפנימי. אך זה ל"ק דהתוס' כתבו דף מ' דאם מת המשתלח ישפך הדם דגלי קרא דלא יוכל לכפר בחבירו עד שיביא שנים וכן להיפך בנשפך הדם ימות המשתלח למ"ד הגרלה לא מעכבא משום דבעינן שיהי' נקחין כאחת כיון שכבר הוקבעו כאחת וכן אין להקשות לר"י במת המשתלח אמאי נדחה השעיר החי או להיפך בנשפך הדם משום דלמא לא יהבי לי' אחרינא. הרי אם לא יהבי לי' אחרינא יקח השעיר הנעשה בחוץ כמ"ש תוס' בשבועות דשעיר הנעשה בפנים עדיף. א"כ אם מת המשתלח ואם לא יהי' שעיר המשתלח אחר לא יקריב שעיר הנעשה בפנים דאף שכתבתי דאם אין לו שעיר המשתלח אין מעכב לר"י. זה דוקא היכא דבתחלה אין לו אבל אם כבר נקבעו כאחת שוב בעי שיהי' שנים וכתבו תוס' דכיון דבעי שיהי' שנים כאחת בעי נמי להגריל למצוה למ"ד הגרלה לא מעכבא לר"י. א"כ אם לא יקח השעיר החיצון לשעיר המשתלח ולא יהבי לי' אחרינא לא יוכל להקריב שעיר הפנימי והוא קודם כמו שכתבו תוספות וע"כ יעשה השעיר החיצון לשעיר המשתלח ומה דבעינן שיקח שנים כאחת בשביל להגריל הוא רק למצוה למ"ד הגרלה לא מעכבא. אם כן שוב ל"ש מי יימר דיהבי לי' אחרינא. ואין לומר דמשנה מיירי באין לו שעיר החיצון ולכן נדחה דז"א דהתוס' ישנים הקשו במשנה דיקח זוג לשני כיון שראוי לשעיר הנעשה בחוץ קודם הגרלה למה לא יקח ב' אחרים ותירצו דמיירי שכבר הפרישו אחד לשעיר הנעשה בחוץ וכיון דמשנה מיירי ביש לו שעיר הנעשה בחוץ א"כ לא נדחה דאם לא יהבי לי' יקח שעיר הנעשה בחוץ לשעיר המשתלח ואם אין לו אחר הגרלה לא מעכבא וכיון שבידו ל"ה דיחוי. אך ל"ק דכונת התוס' דהגרלה ל"ה רק למצוה אבל כיון שכבר הוקבעו כאחת בעי לקיחתן כאחת אף לעיכוב. אם כן במת המשתלח אף אם יקח שעיר החיצון ויעשהו למשתלח לא יצטרף עם שעיר הראשון דל"ה לקיחתן כאחת ע"כ צריך ליקח שנים ומי יימר דיהבי לי' ולכן נדחה וכ"ז למ"ד הגרלה לא מעכבא אבל באמת מ"ד הגרלה לא מעכבא איתותב לר"י וכיון דלר"י הגרלה מעכבא א"כ כיון שלקח שנים כבר והוקבעו שנים צריך לאתויי ב' שעירים. וכיון דמקיים ולקח ב' שעירים צריך לקיים הגרלה אף לעיכוב. א"כ לא יוכל ליקח כלל שעיר החיצון בצירוף עם השעיר הנשאר דבעי הגרלה לעיכוב. ועיין עוד בתוס' יומא הנ"ל שכתבו א"נ כיון דהוקבעו כבר כאחת אם מת אחד מהם גם השני ידחה. הנראה ברור דתוס' לא ס"ל כרש"י דזבחים דל"ה בידו משום דמי יימר דיהבי לי' ורק אף יש בידו כיון שאחד נדחה גם השני נדחה. אך י"ל דתוס' לא קאי לרב אשי דכל שבידו ל"ה דיחוי אך לרב אשי דכל שבידו ל"ה דיחוי צ"ל כדכתיבנא דל"מ ליקח השעיר החיצון דבעי לקיחתן כאחת. והיותר נראה דרש"י דזבחים לא יסבור דאם אין לו שעיר הפנימי יקח חיצון לפנימי ולכן כ' רש"י דשייך סברת מי יימר וס"ל לרש"י דר' יהודא ס"ל ב' שעירין מעכבין זא"ז

(יז) והנה ק' לי בסוגיא דכריתות כ"ח דמייתי בגמ' ראי' דר"ש ל"ל בע"ח נדחין מדס"ל דמת אחד מביא שני שלא בהגרלה ומה ראי' הרי זה הוי בידו ליקח שני. דהרי ר"ש ע"כ לא ס"ל כר' יהודה דכיון שכבר הוקבעו כאחת בעי שיהי' נקחין כאחת דהרי ס"ל דמביא שני שלא בהגרלה ומ"מ יש סברא לומר דמיקרי דיחוי דגם ר"ש יסבור דב' שעירים מעכבין זא"ז ושייך דיחוי דדילמא לא יהבי לי' כמ"ש רש"י בזבחים ל"ד א"כ לדידי' קשה לפמ"ש תוס' שבועות ח' דאם אין לו שעיר הפנימי עדיף ליקח שעיר החיצון לפנימי. א"כ כשיש לו שעיר החיצון הוי בידו דכשלא יהבי' לי' יקח שעיר החיצון למשתלח או לפנימי איזו שיחסר דכיון דב' שעירים מעכבין זא"ז ההכרח ליקח החיצון להשלים א"כ הוי בידו. ומנ"ל לגמ' דר"ש ל"ל דיחוי דילמא שאני התם דהוי בידו ודא קו' גדולה ונפלאה. ויותר קשה דרב אשי גופיה משני בפסחים צ"ח דמשנה ר"ש דל"ל דיחוי ורב אשי גופיה תי' בזבחים ל"ד כל שבידו ל"ה דיחוי א"כ מנ"ל דר"ש ל"ל דיחוי. וליישב זאת נאמר דלר"ש אין ליקח שעיר החיצון לשעיר המשתלח להורידו מקדושתו ודוקא לעשות משעיר החיצון שעיר הפנימי מותר כדמוכח מתוס' שבועות הנ"ל דזה ל"ה הורדה מקדושה. משא"כ להוריד מקדושת שעיר החיצון דהיא קדושת הגוף לשעיר המשתלח. ויתכן יותר דלר"ש דל"ל לב ב"ד מתנה עליהם כדאמרי' בשבועות י"א אין להוריד מקדושה משא"כ לר"י ס"ל לב ב"ד מתנה מותר להוריד

ובהכי יתיישב מה דקשה לפי הנ"ל דאין להוריד מקדושה א"כ הדרא קושית תוס' לדוכתא בשבועות ח' דלא קאמר ונפקא מינה דלא עביד פנימי ול"ל כדכתבו תוס' דפנימי קודם ולא יקריב החיצון רק הפנימי. די"ל דאין לו שעיר המשתלח וב' שעירין מעכבין ולכן לא יקריב הפנימי רק החיצון והחיצון אסור לעשות לשעיר המשתלח ח אך דלעיל כתבתי דס"ל לתוס' דלר"י לא מעכב אם אין לו. אך דעדיין קשה דלמא הי' לו שנים וכבר הגריל ועתה מת המשתלח דבזה כבר זקוק להביא ב' ואין לו שנים ולכן לא יביא שעיר הפנימי רק החיצון. אך לפמ"ש ניחא דאם מת המשתלח יקח החיצון תמורתו דלב ב"ד מתנה ומ"מ עדיין קשה דלמא מת המשתלח וזקוק להביא שנים ולהגריל ואין לו ואף אם יקח החיצון לא יועיל דלר"י בעי ב' וע"כ לא יביא שעיר הפנימי ועדיין קשה קושית תוס' ושמא דוחק לאוקמי עיקר כפרה במת אחד ודוקא לאוקמי עיקר כפרה באין לו פנימי ל"ה דוחק כל כך מלאוקמי שהי' לו ב' ומת אחד ועדיין צ"ע. ועכ"פ לר"ש יש ליישב קושיתי הגדולה הנ"ל כמ"ש. עוד יש ליישב הקו' הנ"ל דר"ש סתמא אמר מת אחד מביא ב' שלא בהגרלה. ומשמע אף באין לו שעיר החיצון ובכה"ג ל"ה בידו דשמא לא יהבי לי' ודו"ק. וראיתי במעיין החכמה דף פ' ע"ב דפוס לבוב