בית יצחק חושן משפט קכה

חולין וחשנ"ב ל"ד ולא יהי' שחיטה שלא לצורך. וגם להפנ"י דבקדשים חייב משום מפרק וכשישאל לא יהי' קדשים ולא יהי' חייב משום מפרק ועיין מ"ש בספרי ב"י לאו"ח סוף סי' כ"ז ואין לומר דמוקמינן אחזקה שלא ישאל כדכתבו תוס' גיטין ל"ג דמשמע בגמ' דאפי' השוחט הוא אחר ולא הבעלים חייב. ועל אחר לא מהני חזקת הבעלים כמ"ש הרמב"ן הובא בר"ן גיטין ס"ד בהא דהאומר לשלוחו צא וקדש ומת השליח ולהנ"ל ל"ק דר"י ס"ל במכות ט"ז התראת ספק שמי' התראה ור"ל דס"ל ל"ש התראה כשיטתי' דס"ל דלאחר שבא ליד גזבר ל"מ שאלה כדכתיבנא

וכן מה שהקשה בברוך טעם אהא דזבחים צ"ז דמקשה בגמ' אהא דיקדש וניתי עשה וידחה ל"ת ומשני ר"א יקדש הו"ל עול"ת. והקשה דלפמ"ש תוס' כריתות י"ג דלאחר שנשחט ונזרק כהלכתו ליתא בשאלה ומשמע דבלא נזרק כהלכתו כגון בפיגול איתא בשאלה א"כ קשה לפי המבואר ביבמות ה' דהיכא דאית' בשאלה עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ קדשים כשרים לית' בשאלה וידחה ל"ת ועשה. דבקדשים פסולים דאיתא בשאלה. ל"ק דממנ"פ למ"ד חשנ"ב דאוריי' אם ישאל יהי' חשנ"ב ולא מיקרי איתא בשאלה רק אם ישאל לא יהי' איסור כלל. משא"כ אם ישאל יהי' ג"כ איסור תורה לא מקרי זאת איסור שישנו בשאלה. ואף דבברוך טעם כ' דאם ישאל לא יהי' רק ח"ש דבחולין ל"א היתר מצטרף לאיסור זה לא נהירא דכיון דאם ישאל יהי' ג"כ איסור תורה לא מקרי שאת איסור קל שישנו בשאלה ול"ק קושיתו רק לר"נ דחולין בעזרה אין כאן איסור כלל מן התורה ולר"ל כשיטתי' דאחר שבא ליד גיזבר ל"מ שאלה ומ"ה אין עשה דוחה לתו"ע דלדידי' גם בקדשים פסולים ליתא בשאלה

ו) והנה ראיתי במהרי"ט אלגזי סוף פ"ג דבכורות פלפול עצום אי יכול לישאל על הקדש דקרבנות לאחר שבאו ליד גיזבר עיי"ש שכ' דעיקר מה שכ' תוס' בכריתות י"ג דלאחר שנשחט ונזרק לית' בשאלה ומשמע דלאחר שבא ליד גזבר איתא בשאלה הטעם דכיון דנתחייב באחריות אף אחר שבא ליד גזבר עד לאחר הקרבה ולכן בידו לישאל עליו ויצא לו מזה דבקדשים שאינו חייב באחריות כגון בנדבה אינו יכול לישאל עליו ולפי דבריו מיושב ג"כ קו' הנ"ל בביצה י"ב בהשוחט עולת נדבה ביו"ט ונימא הואיל ואי בעי מיתשל עליו או דהוי התראת ספק. ולהנ"ל ניחא דבעולת נדבה ל"מ שאלה לאחר שבא ליד גזבר. ומיושב קו' תוס' שם הא דלא קאמר השוחט עולת חובה ביו"ט לוקה דב"ש אית לי' דעולת ראי' לא קריב ביו"ט. ולהנ"ל ניחא דעולת ראי' חייב באחריות ומצי לישאל עד לאחר הקרבה וא"ח מלקות דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל מיהו התוס' שפיר הקשו דכל קושיתם לב"ש וב"ש ס"ל אין שאלה בהקדש כדאיתא בב"ב ק"כ ושפיר הקשו. וממילא ל"ק ג"כ קושית ישועת יעקב דשם קאי לב"ש. אך קושית ישוע"י היא קשה בגמ' בהא דאמר דאמר לך מני ב"ש היא דאי ב"ה הא אמרי מתוך והרי בלא"ה לא אתי' בב"ה דלב"ה אינו לוקה משום הואיל ולהנ"ל מיושב ואין להאריך בפרט זה בכאן

אחת היא מה שנלע"ד לפ"ז דלר"ש דס"ל במעילה י"ט דבכל קרבנות א"ח באחריות עד שבאו ליד גזבר עיי"ש ברש"י א"כ לדידי' ל"מ לישאל אחר שבא ליד גזבר לפי סברת רי"ט אלגזי אך לפמ"ש בספרי ב"י חא"ח סי' צ"ב אות ט' בטעמא דר"ש דבאמת לא נפטר מאחריות דמיתה רק מאחריות דגניבה דהגזבר חייב הואיל דלדידי' קדשים שחייב באחריות שייך דין שומרין הגזבר חייב. ולפ"ז י"ל דמ"מ כיון דאחריות אונסין אכתי הבעלים חייב באחריות מ"ה מצי למיתשל אף לר"ש ואולי יבואר לפנינו (ודרך אגב יש להסתפק אי מהני שאלה בבכורים ע' מכות י"ט דזר אינו חייב עד שיראה פני הבית. ע"כ י"ל דלאחר שיראה פני הבית ל"מ שאלה ומ"מ צ"ע)

(ה) ואשוב להסוגיא. הנה התוס' הקשו בסוגין דף ס"ד ע"ב ד"ה יעמד חי דלמ"ל ב' מקראות לר' יוחנן דלעיל יליף ר' יוחנן דבעלי חיים נדחין מקרא דבהם דדוקא בעל מום עובר חזי ול"א דיחוי משא"כ שאר דיחוין ובשעיר דיו"כ ילפינן מדכתיב יעמד חי ולא שכבר עמד דיש דיחוי בבע"ח ולמה לי ב' קראי. ונ"ל ליישב להנ"ל דהנה כתבתי טעם דרב ס"ל בע"ח אין נדחין משום דהואיל ויכול לישאל על הקדישו ויעקור ההקדש למפרע ול"ה הקדש מעולם ולא נדחה כלל ושוב חזי להקדש ומ"ה לא מיקרי דיחוי משא"כ בשחוטין דל"מ לישאל. ולפ"ז באמר בסברת ר' יוחנן דס"ל בבהמה של ב' שותפים בהקדיש חצי' וחזר ולקח והקדיש חצי' דמיקרי דיחוי. ול"ל דאי בעי מיתשל משום דס"ל לר' יוחנן דבהקדש בעי פתח למפרע כמ"ש מחנה אפרים ה' צדקה סי' ה'. א"כ מה"ט ס"ל לר' יוחנן בהקדיש חצי' דנדחה ול"א דאי בעי מיתשל דשמא אין לו פתח חרטה כמ"ש במח"א שם עיי"ש שהביא דברי הר"מ פ"ז בעירוכין דמה"ט פסק הר"מ דאינו נאמן בהקדיש נכסיו לומר מנה יש לפלוני בידו משום דבידו לישאל על ההקדש משום דבעי פתח ושמא אין לו פתח וזה ל"ה פתח הואיל דל"מ להקריבו משום דיחוי דהרי הוי דיחוי מעיקרו וידע מתחלה שלא יוכל להקריב ועכ"ז הקדישו וה"ט לדר' יוחנן. ובהא דס"ל לר' יוחנן בזבחים נ"ט מזבח שנפגם כל הקדשים שהי' פד שלא נפגם המזבח ונפגם אף ששחטן משנבנה פסולין משום דיחוי טעמא דל"מ שאלה משום דפגימת מזבח הו"ל נולד ואין פותחין בנולד ומ"ה ל"מ שאלה. ולפ"ז לפמ"ש בב"י סי' רכ"ח בהא דאין פותחין בנולד ור"א ס"ל פותחין בנולד ויליף מכי מתו כל האנשים. ורבנן ס"ל שהענו ועניות שכיח. והקשה ב"י דהרי מיתה ג"כ שכיח ותירץ שימותו שונאי' בחיי' לא שכיח ועיין בשעה"מ פ"ד מה' סוכה מה שהקשה עליו. א"כ דוקא שימותו שונאי' בחיי' לא שכיח. ולפ"ז בשני שעירים ומת המשתלח שפיר מצי לישאל במת המשתלח ולא מיקרי נולד ומ"ה הי' אמרינן דל"ה דיחוי ואינו דומה לבעלי מומין עוברין דהקדיש מקודם ונעשי אח"כ בע"מ דהו"ל נולד ול"מ שאלה. ולכן דומיא דבע"מ אמרינן דיחוי משא"כ במת המשתלח. ולכן קמ"ל קרא מיוחד דיעמד חי דגם בזה אמרינן דיחוי וקרא דבהם איצטרך לר' יוחנן ולא יליף מקרא דיעמד חי דלר"י אף היכי שלא ידע שלא יוכל להקריב כגון שלא ידע הדין דבעלי חיים נדחין דיש לו פתח חרטה והוא דיחוי למפרע ובידו לישאל מ"מ קמ"ל קרא דנדחה אף דבידו לישאל וזה דוקא לבתר דכתיב קרא דיעמד חי דילפינן משם דיחוי ילפינן מקרא דאף ביש לו פתח למפרע. וגם בפשיטות איצטריך קרא דבהם דיליף ר' יוחנן אף דיחוי מעיקרא וזה לא יוכל ללמוד מקרא דיעמד חי וז"פ

(ו) ובהכי נ"ל לפרש דברי הגמ' יומא ס"ד דאמר רב אליבא דר' יהודה לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן וקשי' להבין באיזה סברא פליגי לרב ר"י ורבנן. ולהנ"ל ניחא לפי המבואר בש"ס דסוכה כ"ד למסקנא ס"ל לר' יהודה דל"ח למיתה ור"מ ס"ל חייש למיתה והא דס"ל לר' יהודה שמא תמות אשתו הוא מעלה בעלמא ולעולם ל"ח למיתה עיי"ש. ולפי"ז שפיר קאמר רב דכיון דטעמא דרב דבפ"ח אין נדחין משום דמצי לישאל על הקדשו. א"כ בהך דמת המשתלח אליבא דר' יהודה לא קאמינא דהוא ס"ל לא חיישינן למיתה הוי נולד ואין פותחין בנולד ול"מ לישאל על הקדשו ומ"ה ס"ל תמות דבע"ח נדחין דל"מ לישאל. כי קאמינא אליבא דרבנן דהוא ר"מ בר פלוגתא דר' יהודה דחייש למיתה דשכיח ול"ה נולד ומצי לישאל ומ"ה ל"ה דיחוי

והתוס' הקשו ביומא דף מ"ד ד"ה ברייתא ובפסחים צ"ח ד"ה ש"מ ר' יוחנן מה קמ"ל בבהמה של ב' שותפים בהקדיש חצי' דבע"ח נדחים הרי משנה היא בפסחים בהפריש נקבה פסחו ירעה עד שיסתאב. ונ"ל ליישב דטובא קמ"ל דבמשנה דמפריש נקבה לפסחו כיון דידע דנקבה אינו עולה לפסחו אין לו פתח חרטה דהרי ידע ודאי דפסח בעי זכר ומ"מ הקדישו וכיון דאינו יכול לישאל דשמא אין לו פתח אחר וזה גופה לא מיקרי פתח דידע מזה. ומ"ה סבירא לי' למשנה דמיקרי דיחוי. מה שאין כן בבהמה של ב' שותפים דיש לומר שהי' סבר שיהי' כשר להקרבה שיקח מחבירו ויש לו פתח חרטה וס"ד דל"א דיחוי ומ"ה קמ"ל ר' יוחנן ובהכי מיושבין דברי הרמב"ם דבפ"ד מקרבן פסח ה' ד' פוסק במפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב ויביא בדמי' פסח והוא גופי' לא קרב שלמים דנדחה. והקשה בלח"מ דהרי הרמב"ם פסק בפט"ו ממעשה הקרבנות דבהמה של ב' שותפים ולקח חצי' בע"ח אין נדחין והוא גופי' קרב. ולהנ"ל ניחא דבמפריש נקיבה לכ"ע בע"ח נדחים דל"מ למישאל משא"כ בבהמה של ב' שותפים מצי למישאל ולכן ס"ל בע"ח אין נדחין והא דפסק הר"מ בה' יו"כ במת המשתלח איזה שירצה יקריב כרב דבע"ח אין נדחין י"ל דס"ל כיון דבאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד דחייש שמא תמות כדאמר רבא וכ' זקיני הח"ץ סי' ק"ו דהר"מ פסק חיישינן למיתה אף לאלתר. ובשעה"מ פ"ד מסוכה חולק עליו עיי"ש א"כ לשיטת הח"ץ יסבור הר"מ דמיתה לא מיקרי נולד רק שימותו שונאי' בחיי' לא שכיח כדכתב הב"י ולכן מצי לישאל על ההקדש ולכן לא מיקרי דיחוי

(ז) ועפ"י מ"ש לעיל דהא דאמר רב אליבא דר"י לא קאמינא הכונה דכיון דר"י ס"ל מיתה לא שכיח כדאיתא בסוכה דף כ"ד הו"ל נולד ול"מ שאלה בהקדש ולכן בעלי חיים נדחין מיושב קו' תוס' בפסחים ע"ג ע"ב דאהא דתנן התם שחטו ונודע שמשכו ידיהם או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות. ותני עלה בחול ישרוף מיד. ומקשה הא ל"ב עקירה והו"ל שלמים ופסולי משום ששחט אחר התמיד ולבעי עבור צורה. ומשני ר"ה ברי' דר"י כגון שהפרישו קודם חצות ומתו בעלים אחר חצות והו"ל נראה ונדחה ואינו חוזר ונראה ומקשה מידי הוא טעמא אלא לרב ורב ס"ל בעלי חיים אינם נדחים והקשו תוס' ומה קושיא והרי רב ג"כ מודה דר"י ס"ל בעלי חיים נדחין ולוקמי מתניתין כר' יהודה דכמה משניות אתי' כר' יהודא עיי"ש

ולהנ"ל ניחא דנהי דמנטמאו הבעלים לא מקשה בגמ' שם דבנטמאו הבעלים לכ"ע בעי עקירה כדאיתא בסוף הסוגיא שם מ"מ בגמ' מקשה ממשכו ידיהם וממתו. וכשמשני ר"ה ברי' דר"י כגון שהפרישו קודם חצות ומתו בעלים אחר חצות ה"ה דבמשכו ידיהם צריך ג"כ לומר שמשכו ידיהם אחר חצות והו"ל נראה ונדחה ובמשכו ידיהם גם לר"י לא אמרינן דיחוי בבע"ח דכיון דלרב בעלי חיים אין נדחין מטעם שיכול לישאל על הקדישו ולא נדחה דנעקר ההקדש למפרע במת המשתלח הטעם דמיתה לא שכיח וא"י לישאל דהו"ל נולד ואין פותחין בנולד א"כ זה דוקא במתו המנוין על הפסח אבל במשכו ידיהם דהו"ל מילתא דשכיח ול"ה נולד אף לר"י יכול לישאל ול"ה דיחוי ואמאי קתני או שמשכו ידיהם דבזה אף ר"י מודה וזה ישוב נכון וחריף

אך דקשי' לי לפמ"ש דטעמא דרב דבע"ח אין נדחין משום שיכול לישאל א"כ בהך דפסחים דמתו בעלים אחר חצות מה מקשה לרב הא שם ל"ש לומר דישנו בשאלה ולא נדחה מעולם דכוון דמתו הבעלים שהקדישו מי יכול לישאל עלי' וכיון דא"י לישאל גם רב מודה דבע"ח