בית יצחק חושן משפט קכד

בפגם פורתא ומ"ה ס"ל נוקשה קיל מתערובות. אך הגמ' מסופק איך ס"ל לרב בנטל"פ בע"ז שם. ועוד דלרב דמב"מ לא בטל אין להוכיח מגיעולי מדין דנטל"פ אסור דשם יש שמא יבשל במינו והיכא דמשהו אסור נטל"פ נמי אסור וכבר הקשו כן המפורשים וע"כ לרב יליף ממקום אחר דנטל"פ אסור לדידי' שוב יש לחלק בין פגם רבא לפגם זוטא. ע"כ אין לומר דרב בזה לשיטתי'. ובאמת יש דקדוק בגמ' דבתחלה נקט אמר רב יהודה א"ר ולבסוף לא נקט אלא ור"נ מ"ט לא קאמר כרב יהודה ולא נקט רב יהודה אמ"ר וכן לקמן

(יא) והנה סברת רב נחמן דנוקשה עדיף מתערובות י"ל כשיטתי' דס"ל בשבת קמ"ד ע"ב הלכה דאין סוחטין ברמונים אף דרמונים אינם עומדין למשקין מ"מ ס"ל כרב חסדא דכיון דאחשבינהו איהו וסחיט הו"ל משקה עיי"ש. ה"ה בנוקשה דהוי חמץ גמור רק שאינו ראוי לאכילה כיון דאוכל אחשבינהו. משא"כ בחמץ ע"י תערובות דמהסברא לא הי' לנו לומר היתר מצטרף לאיסור על כן ס"ל לר"נ דנוקשה עדיף מתערובות ורב יהודה לא יסבור גם שם כר"נ

ובאמת קצת הי' מקום לומר לפמ"ש הריטב"א במכות בטעמי' דר"ש דס"ל כ"ש למכות ול"א כזית אלא לענין קרבן דטעמ' דר"ש משום דאחשבי' ובשוגג פטור מקרבן דל"ש אחשבי' בשוגג. וע"כ צ"ל בסברתו דמנ"ל דאחשבי' דילמא אדרבה אלו ידע שהוא איסור ושחייב עלי' לא הי' אוכל אך במזיד נהי דהוא ח"ש אבל ח"ש ג"כ אסור מן התורה ועביד איסור תורה ומ"מ אכל ש"מ דהוא חשיבות לגבי'. ומ"ה חייב משא"כ באוכל בשוגג י"ל אלו ידע שהוא איסור לא הי' אוכל דח"ש לא חשיב לגבי' רק משום דסבר דהיתר הוא. ולפ"ז בנוקשה דלולא סברת אחשבי' אף איסור תורה לית בי' כדמוכח מתוס' דלולא הקרא לא הי' איסור תורה וכן כתב הטו"ז. א"כ ליכא למימר מטעם אחשבי' דאדרבה י"ל כיון שאין כאן איסור תורה אכל ואין חשיבות לגבי' אך כיון דהותרו בו דלולא זאת אין לוקין ע"כ חשוב הוא לגבי'. אך זה אם בעי במלקות לקבל התראה ולומר אעפ"כ אני עושה אך לרמב"ם דל"ב במלקות שיקבל התראה ולומר אעפ"כ ל"ש לומר כן די"ל דלא חש לדברי העדים כיון דלאו חשיבות הוא לגבי משום הכי אכל. אך י"ל לשיטת הטו"ז והפנ"י דגם לרבנן עובר בב"י וכיון דחזינן דאיתרע חזקתו שוב אין אומרים דלא חשיב לגבי' דדוקא באוכל בשוגג ל"ש אחשבי' דלא איתרע חזקתי' ואמרינן דלא חשוב בעיניו דאלו ידע מהאיסור לא הי' אוכל אבל במזיד ועובר בב"י דאיתרע חזקתו אמרינן שוב דחשוב בעיני' אכילה זו מדאכל ושפיר לוקין. אך י"ל לפמ"ש הב"י יו"ד סי' קי"ט דמאן דחשוד אשאר עבירות אבל לאכול מאכלות אסורות לא חשוד. שוב לענין אכילת דבר איסור לא איתרע חזקתו. אך לר"מ דס"ל בבכורות חשוד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה י"ל ה"ה חשוד לשאר עבירות הוא חשוד באכילת איסור ומ"ה שוב מהני סברת אחשבי' כיון דבלא"ה איתרע חזקתו ומ"ה ס"ל לר"מ נוקשה דאורייתא דכשיטתי' אזיל. ולפ"ז ה"ט דר"נ דס"ל נוקשה חמור מתערובות לר"מ. ורב יהודה יסבור דאף לר"מ חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה באיסורין דכותי' אבל משאר איסורין אינו חשוד לאיסורי מאכל אף לר"מ. ושוב לענין אכילת דבר איסור לא איתרע חזקתו ול"ש אחשבי' דשמא אכלו בשביל שאינו אסור ולכן ס"ל דגם לר"מ נוקשה קיל מתערובות והרבה יש לפלפל בזה. ושוב נ"ל דכיון דתוס' כתבו דף כ"ח דתשביתו הוא שלא כדרך אכילה. וכתב במק"ח סי' תמ"ז דאוכל חמץ אף שלא כדרך אכילה עובר בעשה דתשביתו עיי"ש. א"כ כיון דחשוד לעבור באיסור עשה אף אם לא חשוב בעיני' שוב אמרינן דחשוב בעיני' וחייב מלקות לר"מ בנוקשה וכ"ז לר"מ דחשוד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה ובענין אם לר"מ חשוד לעשה הוא חשוד לכה"ת עיין מה שכתבתי בספרי בית יצחק יו"ד ח"א סי' ל"ה אות ד' דתליא במחלוקת וישבתי קו' הגאון ר' יצחק בכר דוד בנוב"י סוף סי' ע"ד חלק אהע"ז בטוב טעם ולפ"ז ס"ל לרב יהודה א"ר דלר"מ חשוד לעשה ל"ה חשוד לכל התורה ול"ה אחשבי' בנוקשה סברא ברורה ומדס"ל לר"מ נוקשה בלאו כ"ש תערובות ור"נ ס"ל דעשה חמור מל"ת ומדחשוד אעשה הוא חשוד אלאו ושייך אחשבי' ומ"ה ס"ל דלר"מ נוקשה חמור מתערובות. ועיין תוס' ד"ה אף תכשיטי נשים שכתבו מדנקט אף מכלל דמודה לקמייתא. מיהו בקדושין כ"ה ופסחים נ"ז משני הגמ' מאי אף אקמיית'. ועיין תוס' חגיגה ד' בשם הירושלמי והרבה יש לדבר בפרט זה

ב"ה דרוש ז

לשבת שובה שנת תרל"ט פה פרעמישלא בסוגיא דבע"ח אין נדחים יומא ס"ד

(א) לבאר הא דאמרינן דרב ס"ל בע"ח אין נדחין ופירש"י דבשחוטין ס"ל לרב דנדחין וכן הוא בגמ' דזבחים ע"ד לחלק בין שחוטין לבע"ח ולא נודע הסברא. ונלע"ד דטעמא דבע"ח אין נדחין דכיון דבידו לשאול על ההקדש ובודאי אם ישאל על ההקדש לאחר שיהי' ראוי נעקר ההקדש למפרע ולא יקרא דיחוי. א"כ מה"ט גופי' בע"ח אין נדחין דלא מקרי הקדש גמור לענין דיחוי הואיל ובידו לישאל על הקדשו. דכיוצא בזה כ' בטורי אבן מגילה כ"ג באבני שוהם דמה"ט הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל משום שבידו לשאול. וע' מ"ש בספרי ב"י לאו"ח סי' מ"ו אות ה' בזה וה"ה מה"ט אין דיחוי בבע"ח משום שבידו לישאול וכשישאל ל"ה דיחוי על כן ג"כ בלי שאלה ל"ה דיחוי משא"כ בשחוטין כגון אברי בעלי מומין שנתערבו בתמימים דאמרינן בזבחים ע"ד דלמ"ד אם קרב אחד מהם יקרבו כל האברים. והא התמימין כבר נדחו ומקשה מזה לר"א. דשם כבר נזרק הדם ותוס' כתבו בכריתות י"ג דלאחר שנזרק הדם כהלכתן ליתא בשאלה ומיקרי דיחוי גמור ומ"ה בשחוטין נדחין. ואין להקשות לפ"ז מה משני בזבחים שם אקושיא שהקשה בגמ' לר"א הרי כבר נדחה ומשני הוא דאמר כחנן המצרי דאמר אפי' דם בכוס מביא חבירו ומזוג לו. ומה"ט ס"ל לר"א דגם אברי תמימין לא נדחו. דילמא ע"כ לא ס"ל לחנן המצרי רק באברים קודם זריקה דמשמע מתוס' כריתות י"ג דדוקא לאחר זריקה אינו יכול לשאול אבל קודם זריקה יכול לשאול. וע' במ"ל פי"א ממעה"ק ובספרי לאו"ח סי' כ"ז אות ז' ח' ויבואר לפנינו א"כ מה"ט ס"ל לחנן המצרי דאפי' דם בכוס מביא חבירו ומזוג דלא מיקרי דיחוי הואיל ובידו לישאל. משא"כ באברי תמימים דכבר נזרק הדם דילמא אף חנן המצרי מודה הואיל ול"מ לישאל עלי'. אבל לר"מ דטעמא מאי אמרינן דבע"ח אין נדחין משום דבידו לישאל על ההקדש ויעקר ההקדש למפרע ויחזור ויקדיש מחדש ומ"ה לא מקרי דיחוי. משא"כ בדם בכוס ליכא למימר דלא מיקרי דיחוי משום שבידו לישאל דאם ישאל שוב לא יוכל להקדיש מחדש לאחר קבלת הדם ול"מ סברא הנ"ל רק היכא שיכול לישאל ולהקדיש מחדש דחזי לקדושה. משא"כ לאחר שחיטה וקבלה דל"מ להקדיש מחדש ומדס"ל לחנן המצרי דמ"מ לא נדחה ה"ה לר"א באברי תמימין לא ס"ל דיחוי

ובהכי נלע"ד להבין הטעם דס"ל לר"א כחנן המצרי דאף בשחוטין ל"ל דיחוי. דהנה בגמ' יליף רב דבע"ח אין נדחין מבע"מ עובר דגלי קרא וס"ל לרב דמקרא ליכא למילף רק בע"ח שישנו בשאלה ולא מיקרי דיחוי משא"כ בשחוטין ור"א כשיטתי' דס"ל אין שאלה בהקדש כדאיתא בעירוכין כ"ג. וכיון דגלי קרא דבע"ח אין נדחין ה"ה בשחוטין דלר"א גם בבע"ח לא מועיל שאלה. ואין לחלק דלפ"ז אפשר לומר דחנן המצרי דס"ל גם בשחוטין אין נדחין יסבור כר"א דאין שאלה בהקדש ומ"ה יליף מבעל מום עובר אף שחוטין דלדידי' ג"כ אין מועיל שאלה ומ"ה אין חילוק בין שחוטין לבע"ח

(ב) הן אמת דקשי' לי לפ"ז אמאי ס"ל לרב בעלי חיים אין נדחין הרי כאן במת השעיר לאחר הגרלה אינו יכול לישאל אף על השעיר החי כיון דנתקדש בהגרלה והגרלה מיקרי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ודוקא בקדושת פה מהני שאלה דאתי דיבור ומבטל דיבור משא"כ בנתקדש ע"י מעשה. ונ"ל דאף דהגרלה מיקרי מעשה כדאמרינן בגמ' מ"מ לא מיקרי גמר מעשה וכמו דאמרינן במקדש לאחר ל' יום חוזרת לר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור אף דנתינת מעות ליד האשה כמעשה דמי מ"מ לא מיקרי גמר מעשה כיון דלא נגמר המעשה וכמ"ש תוס' ומהרש"א בקדושין נ"ט ובגיטין ל"ג ע"ב ה"ה הגרלה לא מקרי גמר מעשה ויכול לישאל. ובזה מיושב מה שכתבו תוס' כריתות י"ג דלאחר שנשחט ונזרק דמו כהלכתו ליתא בשאלה ומשמע דקודם זריקה יכול לשאול והרי תיכף כשבא לעזרה ומסרו לכהנים דהם גזברים ל"מ שאלה וכ"כ הש"ך סי' רנ"ה דלאחר שבא ליד גזבר ל"מ שאלה. ועיין בקצה"ח סי' ר' שהקשה כן וע' בנתיבות וע' מ"ש בספרי ב"י לאו"ח סוף סי' כ"ז. ולהנ"ל נכון דדוקא בתרומה דבנתינה ליד כהן גמר המעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה וכן קדשי בדק הבית אין צריך עשי' משא"כ בקדשי מזבח דמחוסר הקרבה לא מקרי נתינה לגזבר מעשה כמו דאמרינן בגיטין ל"ג ע"ב דנתינה לשליח ל"ה מעשה בגט ומ"ה יכול לבטל גוף הגט ול"א לא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון ולא אתי הגט ליד האשה ולא נגמר המעשה ה"ה הכא אף שבא ל"ד גזבר כיון דצריך עוד שחיטה וזריקה ולא נגמר המעשה מ"ה מהני שאלה ואף דכהנים שלוחי דרחמנא לא דמי לשליח לקבלה דאם בא הגט ליד שליח דידה ל"מ לבטל דשם כבר נתגרשה נגמר המעשה משא"כ קודם זריקה לא נגמר המעשה וקודם שחיטה בודאי נכון דמצי לישאל דכיון דבשחיטה ודאי שלוחי דידן כמ"ש הפנ"י הוי כמו שהגט ביד השליח אך אפי' לאחר שחיטה נמי מצי לישאל דלא נגמר המעשה. ולפ"ז יצא לנו דלר"ל דס"ל אף בלא נגמר המעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה כדאיתא בקדושין מ"ט. ולדידי' משמע מגיטין ל"ג ע"ב דלא מצי לבטל הגט אף ביד השליח דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ה"ה דלר"ל ל"מ לשאול בהקדש אף קודם שחיטה תיכף כשבא ליד גזבר

(ג) ועפ"י דברי הנ"ל מיושב מה שהקשה בישוע"י ה' יו"ט סי' תקי"ח אהא דתנא תנא קמי' דר' יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ואמאי לוקה נימא הואיל דאי בעי מיתשל עלי' וכי תימא אי מיתשל עלי' יהי' חולין שנשחטו בעזרה והוי מלאכה שלא לצורך הרי איכא למ"ד חולין שנשחטו בעזרה ל"ד ומדאורייתא הוי לצורך דמותר באכילה לדעת תוס' פסחים כ"ב שחולק על רש"י עיי"ש שמפלפל הרבה. ולהנ"ל ל"ק דהרי לר' יוחנן משמע דס"ל בנזיר כ"ט חשנ"ב דאורייתא ורק ר"ל ס"ל לאו דאורייתא ולר"ל כשיטתי' דס"ל בקדושין נ"ט במקדש לאחר ל' אינה חוזרת דלא אתי דבור ומבטל מעשה אף דלא נגמר המעשה עדיין ולדידי' משמע בגיטין ל"ג ע"ב דמקשה הלכתא אהלכתא. ומשמע דלר"ל אינו יכול לבטל גוף הגט אצל השליח רק השליחות מצי לבטל עיי"ש. ולדידי' כתבנו לעיל דאף כשבא הקרבן ליד הגזבר לעזרה אינו יכול לשאול דלא אתי דבור ומבטל מעשה אף שלא נגמר וא"כ ממנ"פ ל"ק לא לר"י ולא לר"ל. עוד ראיתי מקשים שם בביצה י"ב בדרך אחר אמאי לוקה הלא הוי התראת ספק שמא ישאל ויהי'