בית יצחק חושן משפט קכג

בדף כ"ט המשנה דחמץ של נכרי בנוקשה לר"י משום דדוחק לאוקמי סתם משנה בנוקשה ותערובות. ולפ"ז ה"ה לפני זמנו אם עובר בתשביתו אף בנוקשה בע"פ והארכתי לעיל מזה שמא קנסו אף בעבר בעשה לפמ"ש הפמ"ג. מיהו רוב הפוסקים ס"ל דבעבר בעשה לא קניס לר"ש וה"ה לר"ל בנוקשה והרבה יש לפלפל בכ"ז ואקצר הפעם

(ו) והנה דברי הרמב"ם תמוהים מאוד שכ' פ"א מחמץ ומצה ה"ו אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בהן כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת ג' ביצים הוא שלוקה מן התורה. והקשו עליו דאם פוסק כרבנן דלא דרשי כל ובכזית בכדי א"פ חייב אף לרבנן כדמוכח מסוגיא דף מ"ד א"כ כרת נמי לחייב ועוד דהרי הרמב"ם מייתי מכל מחמצת ואי פוסק כר"א הי' לו לחייב אפי' פחות מכדי א"פ כמבואר דף מ"ד בש"ס דלר"א חייב מטעם היתר מצטרף לאיסור

ונ"ל ליישב לפמ"ש בחדושי ליישב שיטת רש"י בע"ז ס"ו דס"ל דאיסור שנמוח מיקרי טעמו ולא ממשו ואין לוקין עליו אפי' איכא כזית בכדי א"פ דדוקא כשהאיסור בעין ולא נימוח. והקשה עליו הפ"ח דא"כ מה מקשינן בש"ס דפסחים דף מ"ד אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי והרי כותח הבבלי לא הוי רק טעמא ולא ממשו כמ"ש רש"י בסוף הסוגיא דרבנן ל"ל ט"כ וכותח הבבלי ל"ה רק טעמא ועיין בשעה"מ ה' חמץ ומצה וכן הקשה במנחת כהן בספר התערובת פ"ב וכתבתי ליישב דרש"י בע"ז סובר דהלכה למשה מסיני לא קאי רק אגוף הפסוק ולא על הריבוי והבאתי ראי' עש"ס דמכות י"א דס"ל לחד תנא דלהלכותי' לא איתקש וההיקש לא קאי על ההלכה ועיין ר"ן נדרים ז' דההיקש לא קאי רק אגוף קרא ולא על הריבוי וה"ה דהלכה ל"ק רק אגוף הקרא. ולפ"ז אף דהלכה למשה מסיני דכזית בכדי א"פ דאורייתא זה דוקא כשהוא בעין אבל כשהוא נימוח לא מיקרי אכילה רק נכלל בכלל קרא דהנפש דמרבינן בחלב וחמץ לרבות השותה בש"ס דחולין ק"כ נמצא דהלכה למשה מסיני לא קאי על זה וא"ח בכדי אכילת פרס רק כשאכלו בעין ובנימוח בעי שיאכל בב"א או בפני עצמו וישהה בנתים אבל בתערובת דל"ה רק מהלכה למשה מסיני לא קאי ההלכה על הריבוי ועיין בספרי בית יצחק או"ח סי' ו' אות ז' שכתבתי בשיטת א"ז דשי"ן של תפילין כשר בחק תוכות משום דההיקש דאיתקש תפילין למזוזה לא קאי על הלכה ובשי"ן ל"ה רק הלכה והארכתי בפרט זה

(ז) ואמנם התוס' חולין ק"כ ד"ה אלא גם חמץ כתבו דמה"ט איצטריך קרא לרבות השותה אף דנהי דל"ה אכילה לס"ד מ"מ הנאה הוא ולמ"ל קרא וכתבו דבהנאה ליכא כרת ולפ"ז ס"ל לרש"י דבחמץ לוקה על הנאה וכן הוא דעת תוס' פסחים כמ"ש המ"ל. ולפ"ז דוקא בחלב ס"ל לרש"י בע"ז ס"ו דאינו חייב בכא"פ בנימוח דהלכה לא קאי על ריבוי דנפש משא"כ בחמץ לענין חיוב מלקות א"צ קרא דהנפש אינו חייב מטעם הנאה ושוב קאי ההלכה אף בנימוח לענין מלקות דלזה א"צ ריבוי דהנפש. ושפיר מקשה אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי וכן מה"ט בשכר המדי חייב אף לרבנן דא"צ לחיוב מלקות ריבוי דהנפש וקאי ע"ז ההלכה

ומעתה נשוב לשיטת הרמב"ם הנה הוא ס"ל דבהנאה ליכא מלקות עיין שעה"מ ה' יסודי התורה וס"ל דאף בב"ח אין לוקין על הנאה כש"כ בחמץ. ולפ"ז ס"ל להרמב"ם דהוי ספק אי הלכה קאי אריבוי דבמס' מכות דף י"א פליגי ר' יהודה ור' מאיר בס"ת שתפרה בפשתן חד אמר להלכותי' לא איתקש וחד אמר להלכותי' נמי איתקש והלכה כר' יהודה לגבי ר"מ אך לא נודע איך ס"ל לר' יהודה. ומ"ה פסקינן בה' ס"ת להחמיר דס"ת שתפרה בגידין פסול אמנם למאן דס"ל במכות להלכותי' לא איתקש ה"ה להיפך הלכה לא קאי אריבוי ולפ"ז מה דמקשינן בפסחים מ"ד אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א כל הסוגיא ס"ל דהלכה למשה מסיני כזית בכדי א"פ אף בתערובות קאי ג"כ אנימוח דמרבינן מנפש לרבות השותה בחולין ק"כ. אבל אנן לא מצינן למלקי מטעם זה דשמא אין הלכה קאי אריבוי כהך מ"ד במכות ולפ"ז לשיטה זו י"ל דרבנן מודו לר"א דדרשינן כל ואתי קרא דמחמצת לחייב בכדי א"פ אף בנימוח ור"א כשיטתי' דחייב בכל איסורין שלא כדרך אכילתן כמו שהוכחתי לעיל מסוגיא דפסחים כ"ד א"צ קרא להכי ומוקי קרא דכל אף בליכא כדי אכ"פ ולרבנן בעי קרא דנפש אף לענין מלקות דאין דרך שתי' בהכי כמ"ש תוס' חולין וכיון דבעי קרא דנפש הלכה לא קאי אריבוי ולהכי איצטריך קרא דכל מחמצת לחייב בכדי א"פ אף בנימוח ומ"ה ס"ל דאינו חייב כרת דמקרא דכל מחמצת לא תאכלו לא שמעינן כרת. ולפ"ז הרמב"ם ס"ל דאף בחלב לא הי' חייב בנימוח בכדי א"פ כיון דס"ל דלא מצינן לחייב ע"ז דשמא הלכה לא קאי אריבוי רק כיון דכתיב בחמץ כל מחמצת ומרבינן שחייב בנימוח בכדי א"פ שוב ילפינן חלב מחמץ ואף דחמץ אסור בהנאה וחלב מותר בהנאה מ"מ כיון דאין החיוב מצד ההנאה דבהנאה ליכא מלקות רק מטעם אכילה דחלב שוב ילפינן חלב מחמץ דחייב בכא"פ אף בנימוח מלקות ולא כרת ה"ה בחלב חייב מלקות ולא כרת כמ"ש גם הכסף משנה

(ח) והנה לפי מה שביארתי לעיל שיטת רש"י יסבור רש"י דטעמו ולא ממשו היינו בנימוח א"ח היכא דל"ה איסור הנאה דהלכה ל"ק אריבוי רק אגוף קרא אבל בטעמו וממשו דהיינו שאינו נימוח שפיר חייב בכדי א"פ לא קשה מה שהקשו תוס' על רש"י ד זבחים ע"ט ד"ה אמור רבנן בטעמא ומשמע דס"ל לרבא דט"כ מדאורייתא ורש"י פירש דרבא ס"ל ט"כ ל"ד ועיין מנחת כהן פ"ב משער התערובות. אמנם רש"י סובר דט"כ ל"ד אף באכילת פרס דוקא בנימוח דלא קאי הלכה על זה ומיקרי טעמו ולא ממשו אבל שאינו נימוח גם רש"י סובר דטעמו וממשו מדאורייתא. ולפמ"ש לעיל דבאיסור הנאה גם רש"י מודה דחייב בכדי א"פ אף בנימוח דא"צ קרא דהנפש רק לכרת. א"כ בזבחים בהך דפיגול ונותר חייב אף בנימוח בכדי א"פ. ובהך דעושה עיסה מחטים ויש בו טעם דגן יוצא ידי חובתו בפסח ע"כ לא מיקרי נימוח דבנימוח אינו יוצא ידי מצה כדאמרינן בפסחים ל"ה המחהו וגמעו אינו יוצא ידי מצה וע"כ בלא נימוח רק הוא פת ומיירי ביש בו כדי א"פ כשיטת הרבה פוסקים ומ"ה מסיק רבא אמרו רבנן בטעמא. והיינו באיסור אכילה בטעמו וממשו ביש בו בכדי א"פ ובאיסור הנאה אפי' בנימוח ביש בו בו כדי א"פ ומ"מ טעמא נמי בעי כמ"ש השעה"מ והפ"ח דכזית בכדי א"פ בעי טעמא ובאיסור אכילה ונימוח ס"ל לרש"י ט"כ ל"ד אפי' ביש בו כדי א"פ ודוק כי קצרתי

והנה הא דמוסיף ר"א במתניתין ואמר אף תכשיטי נשים ופירש הר"ן דהיינו נוקשה ותערובות וכפי הנראה דת"ק חולק ע"ז וכן כתבו תוס' ד"ה למה ולא נודע טעם המחלוקת. ונ"ל דפליגי בסברא שכ' בעל שדה יהושע בפי' דברי הירושלמי בגיטין הובא לעיל דמיבעי לי' חצירו של שליח מה שתעשה כידו ופירש לפי ששליח מרבינן מקרא וחצר מרבינן מקרא ולא קאי ריבוי אריבוי. ולפ"ז פליגי בהכי דת"ק ס"ל נהי דמרבינן נוקשה וגם מרבינן תערובות מהאי קרא גופא דשקולים הם ויבואו שניהם או דחדא חמור ויליף מק"ו. מ"מ ריבוי אריבוי לא קאי ונוקשה ותערובות אינו חייב ור' אליעזר ס"ל דריבוי קאי גם אריבוי ולכן מחייב אף בנוקשה ותערובות

(ט) והנה כבר כתבתי לעיל דמאן דס"ל דדרשינן ריבוי אריבוי ה"ה דהיקש קאי אריבוי וילפינן שאור דהשבתה משאור דאכילה וכמו דבאכילה חייב מלקות בנוקשה ה"ה דעובר בב"י ובעשה דהשבתה ומאן דלא דריש ריבוי אריבוי ה"ה דההיקש לא קאי אריבוי. ומעתה יש ליישב דברי הטור התמוהין שכתב דר"א אית לי' נוקשה ותערובות והקשה עליו הב"י דהא תניא כוותי' דר"י דר"א לית לי' נוקשה. ונ"ל הנה בהא דכתבו תוס' דבסיפא לא גרסינן ר' אליעזר אך ר' אלעזר כתב באשל אברהם להגאון מ' אברהם ברודא דגרסינן ר' אליעזר. רק דברישא קתני אלו עוברין יש לומר דעוברין מעל השלחן וגם רבנן מודו (ולפמ"ש הפנ"י דגם לרבנן עובר בב"י בפשיטות י"ל דגם רבנן ברישא מודו) וגם ר"א דאמר אף תכשיטי נשים אין ראי' דאית לי' נוקשה די"ל דקאי לענין ב"י אי עוברין מעל השלחן. ורק דבסיפא קתני זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי אלו באזהרה ובעי בגמ' מאן תנא. הכוונ' מי אמר זה הכלל ופי' רב יהודא אמר רב ר"מ אמר זה הכלל. ור"א דאמר אף תכשיטי נשים קאי ארישא ולא ס"ל נוקשה ור"נ אמר ר"א אמר זה הכלל והנה אם נימא דר"א אמר זה הכלל קאי גם על תכשיטי נשים דחייב באזהרה. משא"כ אם נימא ר"מ הוא ור"א לא ס"ל זה הכלל יש לומר דבאמת בתכשיטי נשים יש איסור אבל אינו חייב מלקות לר"א. ועוברין היינו בב"י להפנ"י בשיטת רש"י ולר"ת היינו מעל השלחן. ומעתה הנה בגמ' אמרינן תניא כוותי' דר' יהודה א"ר דמתניתין לא אתיא כר"א דאס"ד ר"א אמר זה הכלל. א"כ ס"ל לר"א אף תכשיטי נשים עובר בלאו א"כ אמאי לא חשיב בברייתא נוקשה ול"ל דכש"כ הוא דז"א דא"כ ליחשב נמי תכשיטי נשים דזה ל"ה כש"כ. אבל כ"ז אי מתניתין ר"א אבל אי מתניתין ר"ע י"ל דלר"ח לא ס"ל דעובר בב"י כלל בנוקשה ולא בתערובות דלא קאי היקש אריבוי וה"ה דלא דריש ר"א ריבוי אריבוי ובתכשיטי נשים אינו אסור רק מדרבנן ומ"ה לא חשיב תכשיטי נשים דלא דריש ריבוי אריבוי ולעולם בנוקשה כש"כ היא. והגמ' לא מייתי תניא כוותי' רק אי מתניתין ר"א א"כ ס"ל תכשיטי נשים נמי עובר בלאו, ולפ"ז הטור שכתב דלדברי ר"א אסור להשהותו ולא כתב שעובר בלאו דב"י מבואר דס"ל לר"א אינו עובר בב"י. והטעם דלא דריש היקש אריבוי וה"ה דלא דריש ריבוי אריבוי ובתכשיטי נשים לא אסר בלאו רק איסור בעלמא ושפיר כתב כל אלו לר"א בלאו. ומיושב דברי הטור וקצת בדרך זה כתב בספר אשל אברהם רק שהוספתי נופך לבאר הענין בדרך נכון יותר

(י) ובעיקר המחלוקת דרב יהודה אמר רב ס"ל תערובות עדיף מנוקשה ומתני' קאמר ר"מ הוא ור"נ ס"ל נוקשה עדיף מתערובות. נ"ל דהנה לר"מ ודאי תערובות חמור מנוקשה דר"מ ס"ל נטל"פ אסור דיליף מגיעולי נכרים דקדירה בת יומא נמי פגמה פורתא ואין חילוק בין פגם רבה לפגם זוטא. ולשיטה זו י"ל דסרוח מעיקר' מותר אף בפגם פורתא דבסרוח מעיקרא ר"מ מודה דלר"מ אין חילוק עיין במק"ח סי' תמ"ז ומה שכתבתי בדרוש לפסחים ל'. ולפ"ז בנוקשה דמיירי שהי' נוקשה קודם פסח דבנתחמץ מעיקרא ונעשה נוקשה בפסח ודאי חייב כרת כמ"ש במק"ח. א"כ הו"ל סרוח מעיקרא והו"ל להיות מותר לר"מ אף דחזי קצת לאכילה מ"מ ל"ג מפגם פורתא ומדאמר ר"מ נוקשה כש"כ תערובות. ולפ"ז לכאורה רב יהודה אמר רב קאי בשיטתי' דס"ל ע"ז ס"ח נטל"פ אסור וכר"מ ס"ל וגם לדבריו אין חילוק בין פגם פורתא לפגם זוטא ולדבריו סרוח מעיקרא מותר