בית יצחק חושן משפט קכב

ומינה וס"ל דמשקה היוצאה הוי דרך הנאתן כמ"ש זקיני הח"צ סי' כ' וס"ל לר"א דפטור שלא כדרך אכילתן בכל דוכתא. א"כ בנוקשה דהוי שלא כדרך, אכילה נהי דאיכא ריבוי לחייב מלקות אבל כרת פשיטא דאין בו. ומ"ה לא נקט ר"א בברייתא נוקשה כיון דקתני על חמץ דגן גמור חייב כרת ידעינן בלא"ה דאנוקשה א"ח כרת דהוי נמי שלא כדרך אכילתן כמ"ש הפנ"י ושפיר כתב הטור דר"א ס"ל חייב מלקות בין בנוקשה בין בתערובות דלא כרב יהודה דנדח' הוכחת הגמ'. ועוד ידובר אי"ה מזה

דרוש ו המשך דרוש

הנ"ל

(א) והנה התוס' כתבו בריש המסכתא דאף ר"י דס"ל חמץ לפני זמנו ולאח"ז אסור מן התורה דוקא בחמץ גמור אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה ומשמע דה"ה בתערובות דליכא ג"כ אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה. וצ"ע לפ"ז דהתוס' סתרו דבריהם דבדף כ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו הקשו ולחזקי' מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וסברא זו מוקמינן לתוך זמנו ולפי דבריהם בריש המכילתא לק"מ דהרי ג' קראי הם כל מחמצת לא יאכל לא תאכלו דהרי מכל מחמצת לא תאכלו ילפינן נוקשה ותערובות. ומוקמינן לקרא זה לתוך הפסח כמ"ש תוס' וע"כ קרא דלא יאכל אתיא או לפני זמנו או לאחר זמנו. ויותר יתכן דקאי לאחר זמנו דקרא דלא תאכל עליו חמץ קאי לפני זמנו והכונה לא תאכל עליו ס"ל לר' יהודה דקאי אשחיטת הפסח וכן הוא בירושלמי ולר"ש קאי אאכילת הפסח וקרא דכל מחמצת דמינה מרבינן נוקשה או תערובות קאי לפסח ולא יאכל חמץ ע"כ אתיא לאח"פ ומה הקשו התוס'

אמנם נ"ל דמ"מ התוס' יפה הקשו דלה"א מתיב דדוקא היכא דכתיב לא יאכל איסור הנאה משמע שפיר הקשו דמנ"ל דכל מחמצת דמינה ילפינן נוקשה ותערובות אתיא לפסח לומר להחמיר בנוקשה רק בפסח ולפ"ז קרא דלא יאכל אתיא לאח"פ ואסור בהנאה בכל הג' זמנים. יותר נימא דלא יאכל אתיא לפסח ול"א בהנאה רק בפסח וקרא דכל מחמצת לאח"ז ויהי' נוקשה ותערובות אסור בכל ג' זמנים. ואהא תירצו כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלקו ביניהם ולפי מסקנת דבריהם דבכל ג' זמנים אסור בהנאה שוב מוקמינן מסברא קרא דכל מחמצת בפסח שלא להחמיר בנוקשה ותערובות רק בפסח כדכתבו בריש המכילתא

(ב) ולכאורה יש ליישב סתירת דברי התוס' בדרך אחר. דמ"ש תוס' בריש מכילתין דר' יהודה ל"ל רק חד קרא בנוקשה קשה דהרי ר' יהודה ל"ל נוקשה כלל דאיתא דף מ"ח ע"ב דר' יהודה ס"ל נוקשה פטור וצ"ל כונתם מאן דאית לי' כר' יהודה בלפני זמנו וס"ל נוקשה והיינו ר"מ דמשמע מש"ס דידן דס"ל כר' יהודה בלפני זמנו כמו שהוכיח בצל"ח דף י"א דלא כשיטת ירושלמי אליבא דר"מ ונוקשה ס"ל לר"מ ומ"מ לא אסור רק בפסח. א"כ שפיר הקשו בדף כ"ח ד"ה וחד לפני זמנו. לחזקי' מנ"ל לפני זמנו איסור הנאה והיינו כיון דחזקי' אמר דבריו אליבא דר' יהודה דאית לי' דברים ככתבן כמ"ש תוס' דף כ"ב ד"ה ור"ש דחזקי' לא אתיא לא כר"מ ולא כר"ש רק כר' יהודה ור' יהודה ל"ל נוקשה ולר' נחמן דנוקשה חמיר מתערובות אם ל"ל לר' יהודה נוקשה כ"ש תערובות ל"ל. ולפ"ז שפיר הקשו נוקי מסברא דלא יאכל תוך הפסח וכל מחמצת לאח"פ כיון דר"י לא דריש מכל מחמצת לנוקשה ותערובות דל"ל נוקשה ותערובות כן י"ל לכאורה ואמנם מ"ש דלר"י דל"ל נוקשה ה"ה תערובות דל"ל. הגם שכ"כ הצל"ח דף כ"א אבל מנ"ל לתוס' להקשות דדלמא חזקי' ס"ל דר' יהודה ל"ל נוקשה אבל תערובות אית לי' ואתיא קרא דכל מחמצת לפסח דמרבינן ערובו וזה אסור רק בפסח וקרא דלא יאכל לאחר פסח ול"ק קושיתם. ונ"ל דיפה הקשו. דמוכח דר' יהודה ל"ל קרא לתערובת חמץ דהנה ר"י בודאי מוכח משרת לט"כ דלדידי' ליכא למילף מג"נ לט"כ דרש"י כתב טעם דט"כ ל"ד דבטל ברוב. ולפ"ז ליכא למילף מג"נ דט"כ דאורייתא ול"ב ברוב דשם צותה התורה להגעיל שמא יבשל במינו ובמינו ל"ב לר"י משא"כ בשאינו מינו מנין ידעינן וע"כ קרא דמשרת לט"כ וקרא דיקדש להיתר מצטרף לאיסור וזה דלא כמ"ש בלב ארי' חולין פ"ב ע"ב ולפ"ז קשי' על קרא דיקדש להיתר מצטרף לאיסור אמאי לא יליף מקרא דפסח. דהרי בחמץ אסרה תורה ערובו וה"ה בקדשים דקדשים מחולין גמרינן וליכא למימר דכתבה התורה בקדשים ובפסח שיהי' שני כתובים ואין מלמדין ונימא משום הכי בכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור. דז"א דהרי ר' יהודה ס"ל ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין. ואף אחר שנכתב בפסח ובקדשים מלמדין והק"ל למה כתבה בקדשים (מיהו יש לעיין לר' יהודה דשני כתובין מלמדין ל"ה קושיא למה כתבה תורה ב' פעמים דע"כ ס"ל דל"ה קושיא דס"ל מלמדין ול"ק למה כתבה ב' פעמים ודוק). וע"כ ס"ל לר' יהודה בפסח ליכא קרא לערובו ולא דריש כל. ומ"ה איצטרך בקדשים ושפיר הקשו תוס' דלחזקי' נימא דלא יאכל מיירי בפסח כדכתיבנא. אמנם השתא דאתית להכי מיושב קושית התוספות לפמ"ש בספרי בית יצחק או"ח סי' מ"א אות ט' ליישב הא דמקשים אגמ' דפסחים מ"ה דלמ"ל קרא בקדשים ונגמר מנזיר. דהרי ס"ד דבקדשים עשה דוחה לל"ת כדמקשה בזבחים צ"ז ואיצטרך יקדש שיהי' עול"ת וכתבתי שם דהא דמקשה בזבחים צ"ז הוא רק לחזקי' דס"ל זבחים נ"ז דאוכל בנותר באור ליום ג' אינו חייב כרת. שפיר הקשה וניתי עשה ונדחה ל"ת דבליל ב' ליכא כרת משא"כ לר' יוחנן דס"ל דחייב כרת ל"ק מידי כמ"ש תוס' שם דבנותר ל"ק ובפיגול ליכא לאוקמי קרא דיקדש דעדיין אף שנכתב יקדש והו"ל עול"ת עדיין קשי' דפיגול ישנ' בשאלה וקדשים כשרים ליתא בשאלה ונדחי עשה ללת"וע כדאמרינן ביבמות דף ה' וא"כ סוגיא דזבחים כחזקי' וסוגיא דפסחים מ"ה כר' יוחנן עיי"ש פלפול נחמד. ולפ"ז חזקי' כשיטתי' דאוכל בליל ב' א"ח כרת ומוקי קרא דיקדש בעשה אינו דוחה לל"ת כדאמרינן בזבחים ול"ק למ"ל יקדש ולעולם ר' יהודה מוקי קרא דכל מחמצת ותערובות ומיירי קרא דכל בפסח דקודם פסח ולאחה"פ לא אסור נוקשה לתערובות וע"כ קרא דלא יאכל לאח"פ ומוכח דאף לאח"ז אסור בהנאה וה"ה לפני זמנו דשוין הם ומיושב קו' התוס' ודו"ק

(ג) ובספרי ב"י לאו"ח סי' ע"ח אות ד' הקשיתי בגמ' חולין כ"ג דמיבעי לן לר"י אי שיאור לר"י הוי חמץ או מצה או הוי ברי'. ומקשה דאם נימא חמץ או מצה יצא ממנ"פ והא חייב בתודה ולחמה ולא ידע אי חמץ הוא דנייתי מצה או מצה הוא דנייתי חמץ והקשיתי לפ"מ דל"ל אלא חד ריבוי לנוקשה או לתערובות ויכול להביא עשרה חלות שיאור. ועשרה חלות שיש בו תערובות חמץ ואם נוקשה לר"י מצה היא ע"כ קרא דכל לתערובות ויצא בתערובות ידי חמץ ובנוקשה ידי מצה ואי נוקשה חמץ לר"י דריש כל לנוקשה ותערובות ל"ל ויצא בתערובות ידי מצה ובנוקשה ידי חמץ אבל אי נוקשה ברי' אינו יוצא לא חמץ ולא מצה ודא קושיא נפלאה. ולפמ"ש לעיל דהלכה כר' יוחנן נגד חזקי' דאוכל אור לשלישי בכרת א"צ קרא דיקדש שיהי' עול"ת דבלא"ה לא דחי בנותר ובפיגול ל"ה עול"ת וע"כ קרא דיקדש להיתר מצטרף לאיסור ולדידי' ליכא למימר דדריש כל לתערובות חמץ דא"כ למ"ל בחטאת ול"ל דכתבה התורה שיהי' ב' כתובים דלדיד' ס"ל מלמדין וע"כ לא דריש כל לתערובות חמץ שפיר מקשה בחולין דאף אי נוקשה לאו חמץ מ"מ גם תערובות ל"ה חמץ דלא יליף מפסח דגם בפסח ס"ל לר"י תערובות חמץ אינו לוקה. מיהו שמא יליף ר"י תערובות חמץ לענין תודה מהא דבקדשים היתר מצטרף לאיסור גבי יקדש ול"ק בלא"ה קושיא הנ"ל אמנם י"ל נהי דבקדשים היתר מצטרף לאיסור להחמיר. לא נימא להקל שיצא ידי חמץ מטעם היתר מצטרף לאיסור דבודאי אף למ"ד היתר מצטרף בשאר איסורין מ"מ אם יאכל חצי זית מצה וחצי זית ירקות לא יצא ידי חובת מצה ודוקא משום טע"כ יצא באורז שיש בו טעם דגן אבל לא נימא מטעם צירוף וה"ה בתערובות חמץ לענין עשר חלות תודה באופן דכל הקושיא בחולין יש לדחות. ובלא"ה י"ל נהי דר"י סובר נוקשה חמץ הוא מ"מ ס"ל תערובות גם כן חמץ ואינו יוצא ידי מצה כדס"ל לר"מ דנוקשה ותערובות אסור ולא תיקשי מנ"ל לר"מ די"ל דיליף נוקשה בחמץ מתודה דאיכא ריבוי ותערובות מכל וכ"כ הפנ"י וה"ה ר"י מסופק אי יש ריבוי בתודה ומ"מ תערובות אסור והרבה יש לדבר בכ"ז ועוד יבואר לפנינו אי"ה

(ד) והנה אביי הקשה בדף מ"ד א"ל אביי לר"ד וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והקשה ממקפה. וכתב מהרש"א בתוס' ד"ה אלא דאביי ס"ל דלר"א יליף בכל התורה היתר מצטרף לאיסור אפי' כשההיתר מועט מחמץ. וקשי' לדידי' למ"ל קרא דיקדש להיתר מצטרף לאיסור בשלמא לרב אבא ל"ק קרא דיקדש בנפיש חולין אלא לר"א קשיא ונ"ל ליישב דלכאורה קרא דיקדש איצטרך דהו"ל עול"ת ואין עשה דוחה לל"ת כדאמרינן בזבחים צ"ז ואמנם כתבתי לעיל ובספרי בית יצחק א"ח סי' מ"א אות ט' דלר' יוחנן לא איצטריך דבפיגול ל"ה עול"ת כיון שישנו בשאלה ובנותר הו"ל ל"ת שיש בו כרת. אולם ר' אליעזר כשיטתי' דס"ל אין שאלה בהקדש ושוב איצטרך יקדש לעול"ת בפיגול דלדידי' ליתא בשאלה. עיין בטורי אבן ר"ה כ"ח מ"ש דבר נחמד בפלוגתא דר"א ור' יהושע שם ושוב לר"א איצטרך יקדש. לאשמעינן דעשה לא דחי ל"ת דהו"ל עול"ת ומיושב קו' הנ"ל לאביי בטוב טעם

(ה) ואשוב לדברי התוס' ריש מכילתין שכתבו דר"י ל"ל נוקשה ותערובות רק בפסח. ולכאורה כמו שכתבו תוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה וחד לענין איסור הנאה לחזקי' כיון דכתיב בחד קרא לא יאכל לכך לא נחלוק ביניהם ה"ה י"ל כיון דכתיב בחד קרא ריבוי לנוקשה ותערובות שוב לא נחלוק ביניהם ואסור גם לפני הזמן ולאח"ז. ואמנם הקשה בדף כ"ג אתוס' שהקשו דלחזקי' נוקשה לישתרי בהנאה דנימא כיון דחד מהני בקרא משמע איסור הנאה לא נחלוק וכ"ת אם כן כרת נמי לחייב אם כן יהי' גם לפני זמנו בכרת ותי' דאיכא שום קרא דא"ח כרת לפני זמנו וכבר תמהו עליו דבקרא כתיב להדיא מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה ומבואר דלפ"ז א"ח כרת ולפ"ז בנוקשה ליכא למימר כיון דחד מהני קראי משמע נוקשה לא נחלוק ובכל ג' קראי מיירי בנוקשה דא"כ כרת ליחייב. ואף דמיעטה קרא להדי' מכרת מקרא דכל אוכל חמץ כמבואר דף מ"ג היינו המיעוט דכל אוכל חמץ משמע דוקא חמץ אם כן מזה גופי' מוכח דרק קרא דכל מחמצת מיירי בנוקשה. ע"כ נ"ל דלדעת רש"י דעובר בב"י אסור לאחר הפסח מדאוריי' הואיל ונעבדה בה עבירה ויש ללמוד ק"ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה זו שנעבדה בה עבירה אינו דין שאסור בהנאה אך י"ל חורש בשור וחמור יוכיח כדאמרינן בחולין קט"ו ודוקא בב"ח דאיכא גז"ש לאיסור אכילה יליף מק"ו דאסור בהנאה כמ"ש תוס' חולין ד"ה חורש. באופן דאינו אסור מדאורייתא רק מדרבנן אסור לאח"פ משום קנס דעובר בב"י כדאמרינן בדף כ"ט לר"ש וה"ה לר"י בנוקשה והא דלא מוקי