בית יצחק חושן משפט קכא

בב"י עובר אולי גם בנוקשה עובר בב"י בע"פ דהרי גם לרבנן עובר בב"י אף דליכא קרא וה"ה בנוקשה בע"פ דתוס' לא כתבו בדף ב' רק דליכא קרא בע"פ משא"כ לשיטת הטו"ז ולפ"ז הק"ל. ואמנם כתבתי דחמץ לר"י הו"ל לאו שקדמו עשה לפמ"ש הפנ"י בדף ד' אהא דכתב רש"י מדאורייתא בביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והקשו תוס' דהרי מאך חלק ילפינן תשביתו והוא לאחר זמן איסורא ולא מצי לבטל. ותירץ הפנ"י דכונת התורה שיהי' בשעה ששית מושבת א"כ בא העשה דתשביתו קודם. ולפ"ז הוי עשה דהשבתה לאו שקדמו עשה ולוקין על בל יראה ול"ק כנ"ל

(ז) אמנם בעניותי נראה דלשיטת הטו"ז ופני יהושע הנ"ל מיושבת ו קו' תוס' דף ד' על רש"י בפשיטות. דהנה בקרא דאך ביום הראשון תשביתו שאור כולל הן חמץ בעין והן חמץ ע"י תערובות ואין בו כדי אכילת פרס. דלטו"ז אינו אסור מן התורה ומ"מ עובר בב"י וה"ה בעשה דתשביתו וכיון דמיירי קרא בתערובת חמץ דמותר מן התורה באכילה שפיר הוי ברשותו לבטל ומ"ה לא כתיב תבערו דבזה מהני ביטול ומקיים מ"ע דתשביתו ומ"מ יליף ר"ע דאך ביום הראשון בעיו"ט דמסתמא הקרא מיירי בשאור בעין דאסור בפסח מדאורייתא ובע"פ מחצות ול"ה ברשותו לבטל ול"מ רק ביעור ואסור לבער ביו"ט. ומ"מ מדלא כתיב תבערו מוכח דהיכא דיכול לבטל כגון בחמץ על ידי תערובות מהני ביטול. ולפמ"ש תוס' דף מ"ה ד"ה משום דר"ע דריש כל וס"ל תערובות חמץ דאורייתא ניחא בפשיטות מה דדייק ר"ע דלדידי' בתערובת חמץ ג"כ ל"מ ביטול לאחר זמן איסורו ואף לתוס' דף ב' דתערובות חמץ ודאי לא אסור בע"פ מ"מ שפיר דייק ר"ע דליכא למימר אך ביום הראשון מיירי ביו"ט וע"י ביטול דביו"ט ודאי לא מצי לבטל דאסור' בהנאה לר"ע דדריש כל. ועכ"פ כיון שאין אנו מוכרחין לומר כונת הקרא שיהי' מושבת ועומד בשעה ששית די"ל לאחר שעה ששית יבטל תערובת חמץ ויבער חמץ בעין. א"כ שוב ל"ה אף בנוקשה ותערובות עשה שקדמו ללאו והק"ל דלישני לר"מ דהאוכלו בארבעים משום ביטול העשה דתשביתו ולקי משום בל יראה דל"ה לאו שקדמו עשה ודא ודאי קושיא

(ח) ולכאורה יש ראי' לטו"ז ופני יהושע דלדבריהם דברי הגמ' דף ז' מדוקדקים דקשי' בגמ' שם דמקשה וכי משכחת לה לבטלה ומשני דילמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא דלבטלה ומקשה וניבטלה בשית ומשני כיון דאיסורא דרבנן עלה כדאורייתא דמיא. ומקשה ולבתר איסורא לא מצי לבטל והתניא הי' יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלה בלבו אחד שבת ואחד יו"ט ואמאי מקשה השתא הך קושיא ולא הקשה מקודם לזה כדמשני דילמא משכחת לבתר איסורא דנהי דלא ידע הגמ' דגם בשעות דרבנן ל"מ לבטל הרי בברייתא מיירי ביו"ט דהוי איסורא דאורייתא ולא ברשותי' קיימא וכבר הקשה כן בא"ח. אמנם לשיטת הטו"ז ניחא דבברייתא י"ל דנזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מיירי בתערובות חמץ דעובר בב"י ואינו אסור באכילה מדאורייתא והוי ברשותו לבטל ול"ק קו' הגמרא ומשום הכי לא הקשה רק לבתר דמשני דגם באיסור דרבנן ל"מ לבטל אם כן אף אם מיירי בתערובת חמץ או בנוקשה הרי מדרבנן אסור בהנאה ולאו ברשותי' קיימא וזה פירוש נכון

אמנם מ"ש הטו"ז דתערובות חמץ אינו אסור מדאורייתא וכתב דעובר בב"י זה תמוה דאם עובר בב"י שוב עובר בעשה דתשביתו כמ"ש השאג"א והנוב"י דדינם שוה א"כ אסור באכילה מדאוריי' דאם משמע שלא כדרך אכילה ועובר באיסור עשה כמ"ש תוס' דף כ"ח לר"ש בחמץ בע"פ. וע"כ להט"ז דלרבנן עובר בב"י אסור באכילה מדאורייתא באיסור עשה. אך בהנאה י"ל דמותר מדאורייתא להטו"ז ומ"מ דברינו לעיל נכונים דכיון דמותר בהנאה מדאורייתא הוי ברשותו מדאורייתא ומהני מדאורייתא הביטול וי"ל כמ"ש רש"י מדלא כתיב תבערו משמע דתשביתו ביטול והיינו בתערובות חמץ דמותר בהנאה מדאורייתא וכ"כ תוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש דתשביתו לא ילפינן לאיסור הנאה

והנה בגוף דברי הטו"ז והמג"א דאף היכא דאין עובר באכילתו עובר בבל יראה וכן בדברי הפנ"י דאף בנוקשה לרבנן עובר בב"י אף דא"ע באכילתו צ"ע דכיון דילפינן מגז"ש שאור דהשבתה משאור דאכיל' כמ"ש הנוב"י והשאג"א א"כ אס"ד דעובר בב"י הי' לנו לעבור גם באכילה ואם אינו עובר באכילה גם בראי' אינו עובר ועוד דהרי אנן פסקינן כב"ה דילפינן ביעור מאכילה לענין כזית עיין ביצה ז' וה"ה להיפך ילפינן עשה מביעור. ע"כ דבריהם ז"ל צ"ע ויבואר עוד לפנינו אי"ה

(ט) והנה יש להקשות בגמרא דאמרינן מאן תנא ר"מ דאמר נוקשה בלאו וכש"כ על ידי תערובות. וכן אמר רב יהודה ר"א הוא דס"ל ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה. הנה אין לנו רק קרא אחד ריבוי דכל מחמצת כדמשמע בגמ' ואם כן לר"מ דנוקשה דאורייתא משמע דיליף מכל לנוקשה ומנ"ל תערובות וכן קשיא לר"א להיפך. וע"כ צ"ל דיליף תערובות מק"ו מנוקשה וקשי' הרי אין מזהירין מן הדין. ובשלמא לגירסא שגורסין לר' נחמן וה"ה נוקשה בלאו וס"ל דשוין הם ניחא די"ל דס"ל שקולין הם ויבואו שניהם כדאיתא כעין זה ב"ק ל"ט ע"ב ובכמה דוכתא משא"כ למ"ד כש"כ נוקשה א"כ קשי' כיון דנוקשה עדיף ניקו קרא לנוקשה דמסתבר טפי וע"כ משמע לי' לשון מחמצת יותר לנוקשה ולמר משמע לי' יותר לתערובות ויליף השני מכח ק"ו א"כ אין מזהירין מן הדין ועדיין קשי' דממשנה משמע דלוקין כמו שכתב הח"י מדקתני הרי אלו באזהרה (הגם דדברי הח"י תמוהין מיומא ע"ג דתני גבי ח"ש לר"י דהוא באזהרה וכמדומה שכבר העירו בזה האחרונים אמנם מכל הסוגיא משמע דמשנה ס"ל דלוקין על תערובות ונוקשה). ונראה ליישב לשיטת הטו"ז והפנ"י הנ"ל דאף לרבנן דליכא קרא לנוקשה ותערובות מ"מ בב"י עובר ולפ"ז איכא ג"כ עשה דתשביתו כמו שכתבתי לעיל בשם נוב"י ושאג"א. וכיון דחל עליו העשה דתשביתו אסור באכילה באיסור עשה כמו שכתבו תוס' דף כ"ח א"כ שפיר מזהירין מן הדין כמו שכתב הרב המגיד פ"ב ממאכלות אסורות. אולם התוס' פסחים דף מ"א שהקשו בד"ה איכא ביניהו דאין מזהירין מן הדין אף דאיכא בלא"ה עשה דכי אם צלי אש כמו שכתבו שם חילוקים ע"ז עיין בשאג"א סי' פ"א מ"מ לשיטת הרב המגיד מיושב קו' הנ"ל

(י) והנה בטור מבואר דר"א ס"ל בין תערובות בין נוקשה בלאו ותמה עליו הב"י דהא תניא כוותי' דרבי יהודא דאלו נוקשה בעינא לא קאמר משמע דר"א ל"ל נוקשה. ונראה ליישב בפשיטות דהתוס' הקשו דילמא לא נקט נוקשה דכש"כ הוא. ואמנם כתבתי לעיל דאס"ד דכש"כ נוקשה הו"ל לאשמועינן דלוקין עליו אף דאין מזהירין מן הדין מ"מ כיון דאסור בלא"ה בעשה דתשביתו שפיר מזהירין מן הדין. והנה הפני יהושע כתב בגוף סברתו דנוקשה עובר בב"י דטעמא דנוקשה דבאמת הוי חמץ גמור רק דהוי שלא כדרך אכילתן ומ"ה אין לוקין על אכילה אבל בב"י עובר עיי"ש. והנה בפסחים כ"ד מייתי אביי ראי' דכל איסורין אין לוקין אלא כדרך אכילתן מהא דאין סופגין את ארבעים אלא ביוצא מזיתים וענבים וס"ל דהטעם דהוי שלא כדרך אכילתן. ולפ"ז סובר ר' אליעזר במשנה דתרומות פי"ב דהמקבל קרן וחומש דחייב אף ביוצא משאר פירות דכל איסורין לוקין שלא כדרך אכילתן ואף למה דמסיק ר' זירא דטעמא משום דזיעה בעלמא וגרע משלא כדרך אכילתן זה לדחות הראי' דאביי אבל באמת למה דס"ל לר' יוחנן דאין לוקין שלא כדרך אכילתן טעמא דר' יהושע משום שלא כדרך אכילתן או בזיעה גרע יותר ור"א דחייב בזיעה כש"כ דחייב שלא כדרך אכילתן. ואמנם התוס' הקשו שם דהרי בהעור והרוטב אמרינן דטעמא משום דגמר פרי מפרי. וכתב זקיני הח"צ סי' כ' דסוגיות חלוקות. ולפי הסוגיא דהעור והרוטב ס"ל לגמ' דיוצא מפרי ל"ה שלא כדרך אכילתן רק משום דגמר פרי מפרי ולפ"ז ר"א סובר דון מינה ומינה עיי"ש ומשום הכי ס"ל דחייב ביוצא משאר פירות אבל בכל איסורין ס"ל דאינו חייב שלא כדרך אכילתן

ומעתה י"ל דסוגיא דפסחים מ"ג קאי לפי שיטת הש"ס דהעור והרוטב דר"א ס"ל שלא כדרך אכילתן פטור וביוצא משאר פירות אין הטעם משום שלא כדרך אכילתן. ולפ"ז שפיר מקשה דאס"ד דר"א אית לי' נוקשה הו"ל למיתני בברייתא ול"ל דכש"כ נוקשה כמו שהקשו תוס' דהרי עדיין איצטרך למילף מתערובות חמץ בק"ו והו"ל לאשמעינן דלוקין אף דאין מזהירין מן הדין כיון דיש בלא"ה איסור עלה כדכתיבנא אבל הטור ס"ל דהלכה כסוגיא דפסחים כ"ד דטעמא משום דהוי שלא כדרך אכילתן ור"א סובר בכל איסורין שלא כדרך אכילתן ושפיר ס"ל לר"א נוקשה וא"צ לאשמעינן דא"צ לילף מתערובות דבלא"ה ס"ל לר"א בכל איסורין לוקין שלא כדרך אכילתן כדאית לי' במשנה דתרומות פי"ב דבש תמרים ויין תפוחים וכו' ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר וזה ישוב נכון. ועיין בפנ"י בקונטרס החדש באריכות

(יא) ושוב נ"ל דיתכן ליישב דברי הטור בהיפך ממה שכתבתי לעיל בדרך זה דהתוס' הקשו דילמא משום הכי לא קתני ר"א נוקשה בברייתא דכש"כ הוא מתערובות ותירצו דהו"ל לאשמעינן דאין כרת בנוקשה. ולכאורה נהי דבלאו ידעינן מכח כש"כ מתערובות אבל דאין חייב כרת בנוקשה הוא ג"כ פשיטא כיון דמקרא כי כל אוכל חמץ ונכרתה לא משמע רק חמץ גמור כמ"ש מהרש"א ומהיכי תיתי שיתחייב כרת. ועוד דהרי עיקר נ"מ אם חייב כרת הוא לענין קרבן בשוגג דהרי בכל חייבי כריתות יש מלקות ולר' יצחק דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אין נ"מ בחיוב כרת רק בשוגג ולפמ"ש הפוסקים דטעם מ"ד נוקשה חייב הוא משום דאיהו אחשבי' לאכילתו. ולפמ"ש הריטב"א בשבועות דטעם דר"ש דכ"ש למכות ול"א כזית אלא לענין קרבן הוא משום דבשוגג ל"ש אחשבי' וטעמא דר"ש משום אחשבי' א"כ פשיטא דבנוקשה ותערובות א"ח קרבן בשוגג וא"צ לאשמעונין ועוד קשי' כיון דקתני בברייתא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ידעינן שפיר דא"ח בנוקשה כרת וכן הקשה הפנ"י. וע"כ נראה דזה תליא ג"כ בב' סוגיות הסותרות הנ"ל דלטעם דאמרינן בפסחים כ"ד דטעמא דר' יהושע דאין סופגין את הארבעים אלא ביוצא מזתים וענבים משום דהו"ל שלא כדרך אכילתן וכן למה דמסקינן שם דטעמא משום דזיעא בעלמא וגרע משלא כדרך אכילתן א"כ ר"א דס"ל פי"א דתרומות דיוצא משאר פירות חייב קרן וחומש וה"ה דמה"ט יסבור דחייב בערלה ומתניתין דאין סופגין שם אתיא כר' יהושע ע"כ דס"ל בכל מקום דחייב בכל איסורין שלכד"א סד"א דלדידי' חייב כרת בנוקשה ואיצטרך לאשמעינן דא"ח כרת וע"כ ס"ל לגמ' להוכיח דר"א ס"ל נוקשה גרע משלא כדרך אכילתן דנהי דחייב ר"א בשלא כדרך אכילתן אבל נוקשה ל"ה חמץ לא מטעם שאינו ראוי לאכילה ושפיר הוכיח דר"א ל"ל נוקשה. אמנם כ"ז לשיטת הגמרא בפסחים כ"ד אבל למה דמסיק פ' העור והרוטב דבכל איסורין משקה היוצאין כמותן ול"פ רק בערלה ותרומה משום דפליגי אי דון מינה