בית יצחק חושן משפט קכ

עשה דתשביתו בנוקשה מלאו דלא ימצא וכ"כ בצל"ח הנ"ל דמה"ט נשים חייבות בעשה דתשביתו. ואני תמה דמנלן דילפינן גז"ש זו דלא אשכחן בתלמוד ואין אדם לומד גז"ש אלא א"כ למדה מרבו ולפמ"ש תוס' שבת צ"ז שהי' להם קבלה על מנין הגז"ש כש"כ דאין ללמוד שאור דהשבתה משאור דראי' דדילמא כבר נשלם מנין הגז"ש ואף דאותן תיבות נלמוד מגז"ש מ"מ בעינן שילמוד מסיני גם המקומות ובשלמא אי לא דרשינן רק גז"ש אחת לא ידעינן המקומות שפיר יש לומר כיון שניתנו התיבות ללמוד מסיני אין דורשין מעצמן המקומות כמ"ש בכללי הש"ס משא"כ אם דרשינן גז"ש למנין גז"ש לדרוש אותן התיבות בב' מקומות בעי קבלה מרבו. ואמנם במלא הרועים בכללי הש"ס אות ג' סי' כ' מייתי ראי' מש"ס דשבת קל"ב ע"ב רש"י ד"ה אלא מעתה דאם י"ל דאות נלמד מסיני ליגמר מינה נמי לתפילין שכ' דאם התיבה ניתן לדרוש יכול ללמוד לכמה מקומות וה"ה בגז"ש שפיר יש לומר כן אך עיין בסי' הנ"ל דמייתי ראי' מרש"י סנהדרין דצד הנלמד ניתן מסיני והוא יליף מסברא צד הלמד א"כ מנ"ל דצד הנלמד בנידן דידן דהוא עשה דתשביתו ניתן בסיני ללמוד משאור דראי'. ושוב נ"ל ראי' מירושלמי פסחים דאף אם התיבות ניתנו לגז"ש מסיני אין ללמוד גז"ש דבעי דוקא שהענין נמסר מסיני דמבואר ריש פ' אלו דברים בזה"ל אם בא אדם לדון אחר גז"ש מעצמו עושה את השרץ מטמא באהל ואת המת מטמא בכעדשה זו דריש בגד עור בגד עור לגז"ש. והרי בשבת ס"ד דרשינן בגד עור לגז"ש עיי"ש ומבואר דבעי' שיהי' הענין נמסר מסיני לא התיבות בלבד. ואין להביא ראי' להנוב"י מהא דאמרינן דף כ"ט לרב אחא בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראי'. דשמא ר' יהודה קיבל זאת מרבו ועוד הרי הדר בי' רב אחא בר יעקב ושמא מה"ט הדר בי'

והנה מצאתי בשאג"א סי' ע"ח שכתב ג"כ כהנוב"י דדרשינן שאור דהשבתה משאור דלא יראה והוכיח זאת במישור דגם לענין חמץ של אחרים שוה עשה דהשבתה ללאו דבל יראה מה"ט. ונראה שהדבר ברור כשיטת הני אריותא עילאי. ובכ"ז נלע"ד דלר' אליעזר דס"ל מופנה מצד אחד למדין ומשיבין. וכיון דדרשי' הגז"ש לענין שאור דבתים ושאור דגבולין ל"ה הגז"ש דשאור דהשבתה רק אולי מופנה מצ"א ואולי ל"ה מופנה כלל ולמדין ומשיבין ויש להשיב דלאו חמיר מעשה שלוקין עלי'. ולהיפוך אם ילפינן ל"ת מעשה י"ל מה לעשה שכן דוחה לל"ת ומ"מ י"ל דל"ה גז"ש רק מה מצינו דמסברא עשה דהשבתה ול"ת דבל יראה שוין ואכ"מ להאריך

(ג) ואשוב לענין הנ"ל הנה לשיטת רש"י ב"ק כ"ט ושיטת הרמב"ם דעובר בבל יראה בע"פ. ולפ"ז נכון דס"ל לרש"י בדף צ"ה דאלאו דבל יראה אין לוקין דהו"ל לאו הניתק לעשה. ולכאורה הו"ל לאו שקדמו עשה דתשביתו הוא מע"פ ובל יראה הוא רק בפסח ואלאו שקדמו עשה לוקין עלי' אך לשיטת רש"י דבל יראה עובר בע"פ ל"ה לאו דבל יראה לאו שקדמו עשה. וכן כתבתי בחבורי בית יצחק א"ח סי' ע' אות א'. ולפ"ז נ"ל לפמ"ש התוס' בריש מכילתין דאף לר"י חמץ נוקשה ותערובות אינו אסור רק בפסח כיון דליכא רק חד קרא עיי"ש. א"כ כש"כ דאינו עובר בבל יראה רק בפסח כיון דמותר לאכול ומ"מ חייב להשבית כמ"ש תוס' דף כ"ח דאף לר"ש דחמץ בע"פ מותר עובר בעשה דתשביתו ה"ה נוקשה בע"פ א"כ שוב אף לר"י בנוקשה לוקין אבל יראה דבנוקשה ל"ה לדידי' ניתק לעשה דהוי לאו שקדמו עשה כמו לר"ש בכל חמץ שכ' רש"י בנוקשה דלוקין וכתבתי בספרי בית יצחק אות הנ"ל דמה"ט לוקין לר"ש עיי"ש וה"ה לר"י בנוקשה. ובהכי יש ליישב מה שמקשים לשיטת התוס' דף כ"ט דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו א"כ בהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה וקשה יניחה עד שנתחמץ ומה בכך והרי יהי' משהה חמץ ע"מ לבערו. ולהנ"ל י"ל דדוקא בחמץ גמור דהו"ל לאו הניתק לעשה דל"ה לאו שקדמו עשה כיון שחל איסור דב"י בע"פ מהני משהה חמץ ע"מ לבערו. משא"כ בנוקשה גרוע טפי כיון דלוקין על ב"י דהו"ל לאו שקדמו עשה (ולא תיקשי דהו"ל טפל חמור מן העיקר דקולתו של נוקשה שאינו עובר בע"פ גורם החומרות כמו דאמרינן בזבחים מ"ח שאני התם דלא אלים למיתפס פדיונ') א"כ כיון דבכל עיסה בתחלה נעשה הכסיפו פני' ואח"כ נעשה סידוק ונעשה בתחלה נוקשה שפיר אסור להשהות שהרי יעבור בב"י בעת שיהי' נוקשה ואז ל"מ משהה חמץ ע"מ לבערו וזה עצה נכונה

איברא דלא ראיתי להרמב"ם שפוסק דלאו שקדמו עשה לוקין עלי' אך מדפסק דבא אל המקדש טמא מוכח דס"ל כהך מימרא דר"י במכות דלוקין בלאו שקדמו עשה ועיין מה שכתבתי בספרי בית יצחק לאו"ח סימן ג' אות א' בסופו דלר' יוסי הגלילי לא הוי עשה דתשביתו לאו שקדמו עשה. דלדידי' הכוונה דתשביתו היינו ביטול בפסח דלדידי' חמץ מותר בהנא' והוי ברשותו ומ"ה ניחא דברי התוס' דף כ"ט שכתבו דלריה"ג מותר להשהות חמץ ע"מ לבערו ודוק. ושוב מצאתי בכסף משנה פ"ב מה' נערה שכ' דר"י גופי' חזר בו וס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו ועיין שושנת העמקים כלל כ' שתמה עליו דהרי בגמ' משני לר"י מהקושיא מאונס שגירש דשאני התם דכתיב כל ימיו. אמנם בריטב"א מבואר דהדבר תליא במחלוקת בין רבב"ח אמר ר"י דהכי ס"ל דר' יוחנן חזר בו ורבנן ס"ל בשם ר' יוחנן דלא חזר בו עיי"ש

(ד) ועיין בסוגיא דמכות וברש"י שם דמאן דס"ל קיימו ולא קיימו ס"ל דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו ומאן דס"ל ביטלו ולא ביטלו ס"ל לאו שקדמו עשה לוקין עליו עיי"ש. ובהכי נ"ל ליישב מה שקשה בהא דאר"י במכות בהך דביטלו ולא ביטלו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת וקשי' דהרי משכחת לה בחמץ ביטלו ולא ביטלו דאם עבר בבל יראה ואח"כ זרק לים החמץ דלר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שרפה בטל העשה ולוקה. ואפי' למ"ד השבתתו בכל דבר משכחת לה שאכל החמץ דתוס' כתבו דף כ"ח דדוקא שלא כדרך אכילה קיים עשה דהשבתה דלא כשיטת בעל המאור א"כ משכחת לה ביטול העשה ועיין נוב"י תניינא חלק או"ח סי' צ"א שנתקשה בזה. ולהנ"ל נכון. דבאמת עשה דהשבתה הי' קודם ללאו לא מבעי לשיטת הראב"ד ורוב הפוסקים דבע"פ אינו עובר בבל יראה הו"ל בודאי עשה שקדם ללאו אלא אפילו לשיטת רש"י ב"ק כ"ט דעובר בע"פ מ"מ לפמ"ש הפנ"י דף ד' דהכונה אך ביום הראשון תשביתו הכונה שיהי' בשעה י"ב מושבת ועומד עיי"ש אם כן העשה קודם ללאו ול"ה ניתק לעשה אך למ"ד קיימו ולא קיימו כבר כתב רש"י דס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו ומ"ה הו"ל לאו דבל יראה לאו הניתק לעשה. ולפ"ז ר"י דס"ל ביטלו ולא ביטלו לדידי' לאו שקדמו עשה לוקין עליו ול"ה ב"י לאו הניתק לעשה ושפיר קאמר דבלאו הניתק לעשה לא משכחת אלא זאת ועוד אחרת דהוא ס"ל ביטלו ולא ביטלו ולא משכחת בחמץ דל"ה לאו הניתק לעשה לדידי' ואם נאמר דר' יוחנן סבירא לי' כר"ש גם לפני זמנו כמו דס"ל בלאחר זמנו בדף כ"ט ע"ב כש"כ דלדידי' הו"ל לאו דבל יראה לאו שקדמו עשה וניחא טפי מ"ש בישוב קו' נוב"י ויבואר עוד לפנינו אי"ה

(ה) ובהכי מיושב מה שקשה לי בסוגיא דנוקשה קו' אחת וגדולה היא דהנה דעת הטו"ז בסי' תמ"ב דאף לרבנן דס"ל תערובות לאו דאורייתא זה דוקא דאינו חייב אם אכל אבל בב"י עובר מן התורה וכן כתב המג"א דאף דתערובות כשאין בו כדי אכילת פרס א"ח באכילתו ומ"מ עובר בב"י וכ"כ הפ"י גבי נוקשה דאף למ"ד אינו חייב אם אכלו מ"מ עובר בב"י וכתב בא"ח דמה"ט לא אמרו בגמ' מאן תנא רק בסיפא דהרי אלו באזהרה משום דסיפא מיירי באכילה מדקתני דאין בו כרת ולכן הוצרך לומר ר"מ או ר"א אבל רישא דאלו עוברין בב"י אתיא ככ"ע וקשה לי דא"כ מאי אמרו בגמ' דר"מ ס"ל נוקשה לוקין עלי' דמדקתני בברייתא והאוכלו בארבעים דר"מ לדר"מ. דלמא לעולם ס"ל לר"מ נוקשה באכילה א"ח משום אוכל חמץ ורק דמיירי דעבר בב"י במעשה כגון שקנה חמץ נוקשה דבב"י לכ"ע עובר ורק בבל יראה הו"ל לאו הניתק לעשה ורק בשאכל דביטל העשה אז חייב מלקות משום ב"י דזה לכ"ע חייב מלקות גם לרבנן לשיטת הטו"ז אבל מתניתין דמשום דחייב מלקות משום אכילה מדקתני ואין בו כרת ומשום לאו דב"י ודאי פשיטא דאין בו כרת שפיר קשי' מאן תנא. ודא קו' נפלאה. אמנם לפמ"ש מיושב דאם נימא דחייב באכילה מלקות משום ביטול העשה. ע"כ ס"ל לר"מ ביטלו ולא ביטלו דאם ס"ל קיימו ולא קיימו חייב מלקות משום ב"י בלא קיים העשה אף בלא אכילה רק שהותרו בו לקיים ואמאי נקט האוכלו וע"כ ס"ל ביטלו ולא ביטלו ומאן דס"ל ביטלו ולא ביטלו ס"ל לאו שקדמו עשה לוקין עליו ושוב הו"ל ב"י לאו שקדמו עשה כדכתיבנא דבנוקשה דאינו עובר בב"י בע"פ ודאי הו"ל לאו שקדמו לעשה וחייב מלקות בב"י אף בלא ביטלו ואמאי נקט האוכלו בארבעים דתיכף חייב מלקות משום ב"י וע"כ הוכיח דחייב מלקות משום עשה א וזה ישוב נכון לקושיא הנ"ל ודו"ק

אמנם כ"ז נכון לשיטת רש"י ותוס' במכות אבל לגי' ריטב"א ורמב"ם ג"כ סובר כשיטה זו דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו ור"ל ס"ל ביטלו ולא ביטלו ולשיטה זו מאן דס"ל עשה שקדמו ללאו לוקין עלי' ס"ל קיימו ולא קיימו ומאן דס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו מ"מ ס"ל ביטלו ולא ביטלו ור"י דאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת וכל הפלפול שם למ"ד ביטלו ולא ביטלו הוא ר"י אמר לשיטת ר"ל עיין בריטב"א ולדידי' הק"ל דלר"ל ס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין ומשכחת ביטלו ולא ביטלו בחמץ. גם איך מוכח דר"מ ס"ל בנוקשה חייב מלקות דילמא האוכלו בארבעים משום דעבר בב"י וחייב מלקות משום דביטל העשה. אך כיון דאין הלכה כר"ל רק כר' יוחנן ולגירסא זו קיי"ל קיימו ולא קיימו ל"ק בגמ' דקאי אר' יוחנן דהלכתא כוותי' ושוב מצאתי בשאג"א סי' פ"ב שכתב דאף ר"ל דס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין מודה בחמץ כיון דתשביתו קדים בזמן גם לדידי' לוקין ומיושב קושיתי אבל אין דבריו מוכרחין ואבאר אי"ה עוד לפנינו

(ו) והנה מה שהקשיתי לעיל דילמא ר"מ ס"ל ג"כ נוקשה פטור. והא דס"ל האוכלו בארבעים הוא משום דעובר בב"י לשיטת טו"ז וביטל העשה בידים באכילתו וכיון דס"ל לר"מ לשיטת תלמודא דידן דחמץ לפני זמנו אסור מן התורה כמו שהוכיח הצל"ח דף י"א דלא כשיטת הירושלמי דר"מ ס"ל חמץ לפני זמנו מותר מן התורה עיי"ש. ואם ס"ל לר"מ חמץ לפני זמנו אסור מן התורה גם בב"י עובר בע"פ כמ"ש הנוב"י סי' י"ט ול"ה לאו דב"י לאו שקדמו עשה ושפיר יש לומר דא"ח רק כשביטלו. וקשה כהנ"ל דחייב באכילתו משום שביטל העשה. ונראה ליישב דכיון דבנוקשה לכ"ע אינו אסור בע"פ מדאורייתא כמ"ש תוס' דף ב'. מסברא ליכא בל יראה בע"פ והו"ל בנוקשה בודאי לאו שקדמו עשה וחייב מלקות בב"י אף בלא ביטל העשה וליכא למימר דחייב מלקות משום שביטל העשה דתיכף חייב מלקות. הנה לשיטת הטו"ז והפנ"י דלדידי' אנן קיימין דס"ל דאף בתערובות ונוקשה אינו אסור מדאורייתא באכילה מ"מ עובר בב"י דאף דל"ח כ"כ לאכילה מ"מ