בית יצחק חושן משפט קיח

בנשים דהיא רשות ואיך ידחה ל"ת וע"כ צ"ל דכיון דנשים הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה וזולת זה לא ידעינן בנשים א"כ לכל דבריהם לא חמירי מאיש ומה שאיש מותר גם המה מותרות. וכבר כ' כן בברוך טעם פ"ג עשה דוחה ל"ת דמה"ט נשים אין לוקין בלאו דנותר אף דלגבייהו ל"ה ניתק לעשה והארכתי בפרט זה בספרי בית יצחק או"ח סי' נ"ה אות ט' י' ושם כתבתי דמה"ט נשים מותרות בכלאים בציצית כמ"ש תוס' מנחות מ'. וכעת אנכי הרואה דלר' יהודה דחולק על זה וס"ל דאסורות לסמוך ולא ס"ל סברת ר' יוסי יסבור ג"כ דנשים אסורות בכלאים בציצית ויבואר אי"ה לפנינו. ואמנם כ"ז באיסור שאין מבואר לנשים וצריך ללמוד מהיקש אך בשבת מבואר להדי' בקרא איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה למלאכת הקודש ודרשינן בשבת צ"ו מזה איסור הוצאה וכיון דהוצאה מלאכה גרועה נאסר לנשים כש"כ שאר מלאכות. ובזה מיושב קו' תוס' בשבועות ד' כ' ע"ב דנדרוש איפכא כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה. ולהנ"ל ל"ק דלהדי' מבואר בקרא דנשים ישנן בשמירה ושמא מה"ט כתב קרא איש ואשה דלא נדרוש ההיקש כקו' התוספות ודו"ק. וראיתי מקשים אתוס' שבועות הנ"ל מהא דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובתך הרי דנשים מוזהרות וזה ל"ק דלאבי' אזהר רחמנא דקרא על קטן וקטנה קאי כמ"ש הרמב"ן וחינוך והובא בספרי ב"י או"ח סי' מ"ד אות ח' ודו"ק

א"כ לפי הנ"ל שפיר מקשה בפסחים צ"א רשות ודוחה השבת דהרי איסור שבת אסור לנשים וא"צ להיקש ואף שלגבי אנשים דוחה מ"מ משום דרשות הוא אינו דוחה. וצדקו דברי הקרבן אהרן. ולפי הקדמה הנ"ל קשה בסוגיין דמייתי ראי' מר' יוסי דס"ל מותר לסמוך וה"ה דמותרות לתקוע ביו"ט. והרי התוס' כתבו בחולין פ"ד ע"ב דמ"ד נשים אסורות לתקוע ביו"ט הוא משום שמא יעבירנו ד' אמות דל"ה שום צורך ואסור ביו"ט ע"ש לתי' א'. א"כ לפמ"ש בטורי אבן סוף חגיגה דיו"ט ושבת חדא הוא לענין תחומין ושאר דינים וכן מוכח קצת בתוס' ב"מ צ"א לענין שבות וכיון דנשים מוזהרות אשבת ה"ה ביו"ט וא"צ ללמוד מאנשים. שפיר י"ל נהי דר' יוסי מתיר בסמיכה דלא חמירי מאנשים מ"מ באיסור יו"ט אסורות (ובאמת בשאג"א הקשה בפשיטות כן לשיטתי' דר' יוסי אינו מתיר רק בסמיכה שלא בכל כחו מנ"ל לגמ' דר' יוסי מתיר בתקיעה דאיכא איסור יו"ט. אך לפמ"ש בשיטת רש"י דר' יוסי מתיר סמיכה בכל כחו ל"ק קושיתו. אך לפמ"ש בסברת ר' יוסי עדיין קשה ודו"ק)

(ט) ונ"ל ליישב בדרך פלפול. דבשבת צ"ו מקשה מנ"ל דאיש ואשה אל יעשו עוד מלאכה קאי לאיסור הוצאה דילמא משום דשלימא לי' מלאכת' ומשני יליף העברה העברה מיוה"כ. וכתבתי בספרי ב"י לאו"ח סי' נ"ה אות י' דזה למ"ד עירוב והוצאה ליו"כ שפיר יליף העברה העברה אבל למ"ד אין עירוב והוצאה ביו"כ ל"ש למילף מיו"כ דהוי יום אסור כיון דשם גופא הוצאה מותר. ומה"ט כתבתי דמ"ד תחומין דאורייתא מוקי קרא דאל יצא לתחומין וקרא דאיש ואשה אל יעשו לאיסור הוצאה ומ"ד תחומין לאו דאורייתא מוקי קרא דאל יצא להוצאה וקרא דאיש ואשה משום דשלימא מלאכה ולא משום הוצאה עיי"ש. וכעת ראיתי בברוך טעם סוף ה' שבת שכ' ג"כ מסברא אחרת דמ"ד תחומין ל"ד ע"כ ס"ל אין עירוב והוצאה ביוה"כ עיי"ש. ונמצא דלדידי' ע"כ קרא דאיש ואשה ל"ק לאיסור הוצאה דליכא למילף העברה העברה כיון דביו"כ אינו איסור. ומעתה כיון דר' יוסי ס"ל תחומין ל"ד בעירובין ל"ז לא קאי קרא דאיש ואשה לאיסור הוצאה ונשים באיסור שבת הוקשו לאנשים שפיר אמרינן דלר' יוסי כמו שמותרין לסמוך דרשות הוא ולא חמירא מאנשים ה"ה דמותרות לתקוע ול"ח שמא יעבירנו דל"ח מאנשים. (ע' בספרי ב"י לאו"ח סי' נ"ה שכתבתי דהא דמצינו בשבת מ"ב דנשים חייבות בשבת מה שאנשים פטורות קאי למ"ד עירוב והוצאה ביו"כ עיי"ש)

ולפ"ז קשי' קו' גדולה בש"ס דעירובין דמייתי ראי' דר"מ לא סבר לה כר' יוסי דנשים סומכות רשות דסתם מתניתין ר"מ ותנן אין מעכבין תינוקת הא נשים מעכבין דילמא לעולם ס"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות ומותרות אף בכל כחן לשיטת קרבן אהרן דלא חמירי מאנשים בשאר איסורין ורק ר"מ כשיטתי' דתחומין דאוריי' ולדידי' קרא דאיש ואשה אל יעשו מלאכה קאי לאיסור הוצאה דיליף העברה העברה ולכן נשים אסורות לתקוע ביו"ט משום שמא יעבירנו דיו"ט ושבת א"צ ללמוד מהיקש כנ"ל. ומתוך קושיא זו נ"ל להוכיח דשבת חלוק מיו"ט לענין תחומין ולענין שביתת בהמה כמו שכ' הטורי אבן בראשית דברי' סוף חגיגה על כן אף דנשים בשבת א"צ ללמוד מהיקשא מ"מ לענין יו"ט אתיא מהיקשא ולא חמירי מאיש ושפיר הוכיח בעירובין דר"מ לא ס"ל כר' יוסי דלר' יוסי דנשים סומכות רשות אף בכל כוחן משום דלא חמירי מאיש ה"ה לענין יו"ט לא חמירי מאיש והרבה יש לפלפל בכ"ז

ומעתה הדבר מבואר דדברי האהל דוד וישועת יעקב סי' תקפ"ו ושאר אחרונים הובאו לעיל שהוכיחו דמשנתנו ע"כ לא אתיא כר"ע דס"ל תחומין דאורייתא דאס"ד דהמשנה אתיא כר"ע הוי תחומין רק ל"ת כמ"ש הריטב"א דבמלאכה דליכא כרת ומיתת ב"ד ל"ה רק ל"ת וליתי עשה ולידחי ל"ת וע"כ אתיא כמאן דאמר תחומין ל"ד וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והוי עול"ת כמבואר בדבריו וזה ליתא שנעלם ממנו במח"כ דברי הגמ' עירובין דמשנתנו סתם משנה כר"מ ור"מ ס"ל תחומין דאורייתא וע"כ צ"ל דלר"מ ביו"ט ל"ד וה"ה דמצר לאוקמי כר"ע ורק ביו"ט ל"ד. מיהו עדיין צ"ע דבשלמא אי תחומין כל עיקר ל"ה מהתורה י"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והו"ל עול"ת אבל אי משנתינו כר"מ ובשבת הוי דאורייתא ורק ביו"ט ל"ד לא יתכן דביו"ט יהי' עול"ת מכח כל דתיקון רבנן ובשבת לא יהי' רק ל"ת. ומכל זה מוכח דבאמת אף ל"ת גרידא לא נדחה דל"ה בעידנא והגמ' נקט ליתר שאת דהוי עול"ת כמ"ש הר"ן דלא כשבלי הלקט

(י) והנה הרמב"ם השמיט הך דינא דאין מעבירין עליו את התחום ונלאו כל חכמי לב למצוא הטעם. ונ"ל דהנה בשלמא הא דאין עולין באילן גזרו רבנן משום מלאכה גמורה והוי כחומר עול"ת. משא"כ איסור תחומין כיון דהרמב"ם פסק תחומין די"ב מילין דאורייתא מקרא דאל יצא. ומ"מ ל"ה רק ל"ת כשיטת הריטב"א הנ"ל כשגזרו על ב' אלפים לא חמור מי"ב מילין ול"ה כעין ל"ת ועשה דרבים דוחה ל"ת דרבנן ובסוגיא דידן הי' ס"ל דמשנה לא אתיא כר"מ ולכן ע"כ צ"ל דבתחומין הו"ל ג"כ עול"ת. ועול"ת אף דרבנן לא נדחית מפני עשה דרבים. אבל הרמב"ם דחה סוגיא זו מפני הסוגיא דעירובין צ"ו דאמרינן שם דסתם משנה דר"ה כר"מ. ור"מ ס"ל תחומין דאורייתא ולא דחי עשה לל"ת דאורייתא שלא בעידנא אבל הר"מ דפסק תחומין דרבנן ול"ה רק לתא דל"ת דרבנן עשה דרבים דוחה זאת ומפאת כן לא פסק כמשנה זו ודוק היטב כי קצרתי

(יא) והנה הקרבן אהרן כ' בשיטת רש"י דלר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות מותרות לסמוך בכל כחן. וכן הביא מדברי הר"ן פ"ב דסוכה ואמנם הקשה ע"ז מהא דפריך בחגיגה ט"ז ע"ב ומשום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. ומשני דלא הי' בכל כחן ומה מקשה והרי לר"י מותרות לסמוך בכל כחן. ונ"ל ליישב הקודם יש לבאר במ"ש בטורי אבן חגיגה ט"ז בטעם דסמיכה מותר בקדשים ואיך התירה התורה לעבוד בקדשים וכ' דהוא משום דעשה דוחה ל"ת. ואמנם לדעתי נראה לפמ"ש תוס' פסחים ס"ו ע"ב ד"ה והא קא עביד בשם ירושלמי דכל עבודה שהיא לצורך קרבן מותר בקדשים דילפינן מפרה דמידי דלצורכה לא פסל בפרה עיי"ש. א"כ סמיכה ל"ה עבודה כיון שהיא לצורך קרבן. אך הש"ס דידן חולק בזה על הירושלמי כדמוכח בפסחים שם דמשני אהא דעביד עבודה כהלל. ובהכי נלפע"ד ליישב דברי הרמב"ם התמוהין דבחגיגה ד' מקשה אהא דממעט מזכורך טומטום דאינו מייתי קרבן חגיגה איצטרך קרא למעוטי ספיקא אמר אביי כשביצי' מבחוץ והרמב"ם פ"ג מחגיגה מייתי דטומטום פטור ולא מביא דאף כשביצי' מבחוץ פטור וע' בשאג"א סי' ק"ד ק"ה מ"ש בזה

ונ"ל דהתוס' פירשו בחגיגה ד' וביומא ע"ד דהא דמקשה איצטרך קרא למעוטי ספיקא היינו דבלא"ה לא מייתי מספק דחגיגה בעי סמיכה ולא מצי לסמוך דילמא אשה היא וקא עביד עבודה בקדשים (דהתוס' כשיטתן דאף לר' יוסי נשים אסורות לסמוך בכל כחן) והנה זה פשוט לתוס' דמספק אין לסמוך שמא אשה היא. אבל נראה דלשיטת ירושלמי הובא לעיל דכל צורך קרבן ל"ה עבודה מותר לסמוך מספק דכיון דאנן מספקינן בקרבן זה אי הוי קרבן איש ובעי סמיכה או הוי קרבן אשה הוי צורך עבודה מחמת ספק ומותר לסמוך. וראי' מתשובת הר"ן סי' נ"א שכ' דבנודר שלא יהא שבת בעיר מותר להתיר הנדר בין השמשות הואיל ואסור להיות בעיר מחמת ספק מיקרי חלות הנדר ועיין בבעל המאור ורי"ף ורא"ש פרק ערבי פסחים דבה"ש קובע לקידוש הואיל וקובע למעשר דע"כ צ"ל הואיל ואסור מספק במלאכה ה"ה דלקולא קובע לקידוש ועכ"פ הדבר ברור דכיון דעביד מספק סמיכה הוי צורך עבודה. ולדעתי אף צורך דרבנן מיקרי צורך. ולפ"ז צ"ע דהא דמקשה בגמ' דחגיגה אצטריך קרא למעוטי ספקא ואמאי לא יוכל לסמוך מספק דמיקרי צורך וע"כ צ"ל דש"ס חולק על הירושלמי. מדלא משני בפסחים ס"ו כדברי ירושלמי וה"ה סמיכה הוי עבודה ורק דהתורה התירה דהעשה דסמיכה דוחה ל"ת דעבודה ומספק אין לסמוך דדוקא ודאי עשה דוחה ל"ת אבל ספק עשה אינו דוחה דשמא ליכא עשה ויעבור על ל"ת. ואמנם הרמב"ם יסבור כירושלמי דצורך קרבן ל"ה עבודה כלל ולכן קמ"ל קרא דטומטום דמספק לא יביא דלולא קרא הוי אמינא שיביא על תנאי ויסמוך כדכתיבנא. ולכן לא מייתי תי' אביי כשביצי' מבחוץ דלא פסק כן דלירושלמי ל"ב כלל הא דאיצטרך קרא למעוטי ספיקא

(יב) ויש מקום לומר דהנה השאג"א בחגיגה ט"ז הקשה איך סמיכה דוחה ל"ת דעבודה בקדשים והרי אין עשה דוחה ל"ת במקדש. ולזה י"ל דבאמת רבא דס"ל בזבחים צ"ז דאין עשה דוחה ל"ת במקדש סובר כשיטת ירושלמי הנ"ל דצורך קרבן ל"ה עבודה בקדשים ולכן אצ"ל לדידי' דעשה דוחה ל"ת. ובחגיגה דף ד' משני אביי כשביצי' מבחוץ ומסתמא הוא הי' המקשן כדכתבו תוס' ב"מ כ"א ד"ה וכמה. ולכן משני כשביצי' מבחוץ אבל לרבא לא קשי' כלל כדכתיבנא ולכן הרמב"ם פוסק כרבא. ושמא י"ל דכ"ע ס"ל כירושלמי והא דלא משני בפסחים ס"ו אקושיא דעביד עבודה בקדשים דצורך קרבן ל"ה עבודה היינו דשם כיון שאפשר לעשות בענין אחר והיינו שלא להקדיש הקרבן עד שיהי' בעזרה שוב ל"ה הבאת הסכין צורך קרבן להביא על הקרבן. ולכן מקשה והא קא עביד עבודה דהרי אפשר לעשות כהלל ולכן משני דבאמת עשו כהלל אבל לעולם לצורך קרבן ל"ה עבודה. ולפ"ז יש לומר דסברת ר' יוסי דנשים סומכות רשות ולשיטת רש"י והר"ן מותר לסמוך