בית יצחק חושן משפט קטז

דילמא אתי למיכל רק טעמי' דר"י משום דיגרע בבדיקתו כמ"ש בהבנת מהרש"א ומה מקשה דר"י אדר"י. וקצת מזה הערו המפורשים ע' א"ח וע"כ צ"ל דס"ל לגמ' כשיטת הטור דגם באינו יודע עובר ולא יגרע בבדיקה וע"כ טעמי' דר"י משום דילמא אתי למיכל. ומ"ה גם לחכמים ע"כ גם בתוך הפסח יבדוק כיון דלא גרע בבדיקה. אבל בפסחים פירש"י כן אמשנה קודם שהקשה בגמ' הייתי יכול לפרש פלוגתא דר"מ ור"י בדרך זה דר"י ס"ל כשיטתי' דעובר בב"י בע"פ ויגרע בבדיקה וחכמים ס"ל א"ע בע"פ בב"י ולא יגרע בבדיקה. ומ"ה פירש"י דוקא בערב פסח ולא בתוך הפסח. והרבה יש לדבר קצת בפרט זה וכתבתי דרך אגב

(יג) ואשוב לסוגיא דף י"ג. הנה דברי הגמ' שם צ"ע דאר"נ אמר רב הלכה כר"י ומקשה רבא לר"נ ונימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כוותי' ומשני האי לאו סתמא ונימא מר הלכה כר"ג דה"ל מכריע ומשני ר"ג לאו מכריע ואבעית אימא רב דאמר כי האי תנא. והלא רבא לא הקשה לרב רק לר"נ ומה משני לרב וכבר הקשה כן בא"ח

וליישב זאת ניישב מקודם מה שהקשו המפורשים אהא דבפסחים ז' מביא הגמ' המקדש בחיטי קורדנייתא בשם ר"ג אמר רב ובפסחים כ"א מייתי בשם ר"ג א"ר יוחנן. ונראה דהנה בספרי בית יצחק א"ח סי' נ"ט אות י"א כתבתי ליישב בהא דפסקינן באה"ע במקדש בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן הוי ספק קדושין דלא כר"ג א"ר. וכתבתי דרש"י כ' בטעם דאין חוששין לקדושין משום דהפקר ב"ד הפקר והתוס' כתבו ביבמות אף דבתרם מטהור על הטמא ל"ש הפקר ב"ד כיון דבתר הכי נמי שלו. ולמד מזה בישוע"י ה' פסח בסופו ובאבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג ד"ה ומה שהוכיח דהיכא דחכמים הניחו לו איזה זכות ל"ש הפקר ב"ד הפקר א"כ ר"ג א"ר סובר דחמץ מנקברין ואפרן אסור כמ"ש הח"מ בשם הב"ח ולא הניחו לו שום זכות יש לומר הפקר ב"ד הפקר אבל אנן חיישינן דחמץ מהנשרפין ואפרן מותר ול"ש הפקר ב"ד כיון דחכמים הניחו לו זכות ומ"ה הוי ספק קדושין דשמא הלכה שהאפר מותר עיין בספרי בית יצחק מדוע נטיתי מתירוץ הח"מ בשם הב"ח. ואמנם בדרוש לסוגיא דפסחים ל"א (עיין בספרי דברי יצחק ובספרי בית יצחק ליו"ד חלק א' סוף סי' קנ"א) כתבתי דיש בזה מחלוקת דהנה עיקר סברת התוספות והאחרונים דל"ש הפקר ב"ד היכא שחכמים הניחו לו זכות הוא משום דאין הפקר לחצאין כמ"ש השיטה מקובצת ב"מ כ"ו דאין יאוש מועיל לשליש חפץ. ובקצה"ח סי' רנ"ז בביאור הירושלמי דלא מצינו הפקר לזה ופירותי' לזה עיי"ש שכ' דהפקר ילפינן משמיטה דהוא הפקר ולא נשאר לו שום זכות ולפ"ז כתבתי דמאן דיליף הפקר מפיאה והוא שיטת ר' יוחנן הובא בשיטה לב"מ ל'. ובפיאה יש לו זכות למ"ד טובת הנאה ממון. ומבואר בטעם המלך פ"ה מה' אישות הלכה ו' דגם בפיאה יש לו טובת הנאה לשיטת תוס' חולין קל"ב דאינו יכול ליטול בע"כ ולכן אף אם נשאר זכות שייך הפקר ב"ד. וזה כתבתי ליישב מה דס"ל לר' יוחנן בכריתות כ"ד בשור הנסקל שהוזמו עדיו ובעיר הנדחת דהוי הפקר וכ' התוס' דל"ה הפקר רק מה ששוה מחיים יותר מלאחר מיתה. הרי דהפקר מועיל לחצי חפץ וקשי' אשיטה מקובצת הנ"ל אך לפמ"ש ר' יוחנן כשיטתי'. ושם כתבתי ליישב קו' תוס' ב"מ מ"ט בהא דאמר רבא הלכתא כוותי' דר"ל בתלת ולא חשיב הא דאמר קרא ומתניתא מסייע בדברים ערבים ומתוקים עיי"ש

ולפ"ז אף דר' יוחנן יסבור דחמץ מהנשרפין ואפרן מותר מ"מ ס"ל המקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין דס"ל הפקר לחצאין מהני וה"ה דמהני הפקר ב"ד אף היכא דחכמים הניחו לו איזה זכות. והנה בדף כ"א מקשה עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא ומשני ל"צ דאפי' לשעות דרבנן כדאר"ג המקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין ואח"כ מקשה אהא דתנן שם ולא יסיק תנור וכירים פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לר"י דאמר בשריפה וסד"א דבשעת ביעורו יהנו ממנו וכ' תוס' דס"ד הואיל ואפרן מותר יהנו בשעת הסקה. וכיון דהמשנה ס"ל אפרן מותר איך קאמר לעיל דקמ"ל כדר"ג והרי אי אפרן מותר חכמים הניחו לו זכות ול"ש הפקר ב"ד ואיך אפשר כדר"ג. ולכן הוצרך הגמ' לאתוי' מר"ג א"ר יוחנן ור' יוחנן כשיטתי' דהפקר לחצאין מהני וה"ה הפקר ב"ד ושפיר קמ"ל דבשעות דרבנן אין חוששין לקדושין וגם ס"ל אפרן מותר ולא סתרי אהדדי. אבל לעיל דף ז' דקאי ליישב דברי רב מייתי ר"ג אמר רב וזה דרך נחמד. ומעתה מיושבין דברי הגמ' דלעיל כשהקשה ונימא מר הלכה כר"מ הואיל דסתם תנא כוותי' לא מצי להקשות לרב. דרב ע"כ לא ס"ל כמשנה שם מדקתני ולא יסיק בו תנור וכירים דס"ד דבשעת מצותו והיינו זמנו משום דאפר מותר ורב ע"כ לא ס"ל דאפר מותר מדס"ל אין חוששין לקדושין משום דהפקר ב"ד והיכא דחכמים הניחו לו זכות ל"ש הפקר ב"ד ולכן לא מצי להקשות לרב רק לר"כ אבל לבתר דמקשה ונימא כר"ג דהו"ל מכריע קאי הקושיא גם לרב ולכן משני רב דאמר כי האי תנא ודו"ק

(יד) עוד יש מקום לפרש דברי הגמ' דהנה האפר דקמ"ל בשעת מצותו לא יהנו ממנו אין הכוונה דס"ד משום דהאפר מותר רק דס"ד דמצות לאו ליהנות ניתנו אף בהנאת הגוף כשיטת הרשב"א הובא בשעה"מ ה' שופר ולולב קמ"ל דבהנאת הגוף ל"א מלל"נ. והנה בספרי ב"י או"ח סי' י"א בסופו הוכחתי דרב דס"ל אין מדליקין מנר לנר ע"כ ס"ל מללה"נ אף בהנאת הגוף עיי"ש בדרוש. אם כן רב ע"כ לא סבירא לי' כמשנה דבאמת לרב דמצוה דאורייתא מותר ליהנות ומ"ה לא מקשה רק לר"כ דלימא הלכה כמשנה. ולבתר דמקשה מר"ג דה"ל מכריע דזה קשה גם לרב מתרץ לרב דס"ל הלכה כר"א איש ברתותא ודו"ק

(טו) ודרך אגב ראיתי במקור חיים סי' תמ"ד סק"א דכל הני דחשיב בתמורה לנקברין דאפרן אסור אפשר דהאי תנ' מבעל השור נקי נפקא ודוקא באיסורין שלא כדרך הנאה מש"ה גם אפרן אסור עיי"ש וזה תמוה. ומבואר להדיא בפסחים בחלב של שור הנסקל דאינו חייב שלא כדרך הנאה. וכן כתבו תוס' סנהדרין פ' דבשור הנסקל אינו אסור שלא כדרך הנאתן. גם תמוה דא"כ מאי קאמר בב"ק מ"א דאיסור הנאה יליף מלא יאכל כדר' אבהו ובעל השור נקי להנאת עורו ולמה לא אמר דבעל השור נקי אתי' לשלא כדרך אכילתן. סוף דבר שדבריו צע"ג

(טז) ורגע אדבר בדברי הש"ע סי' תמ"ד דפסקינן דאם נשאר פת יכול ליתנו לעכו"ם ע"מ שלא לצאת בו לרה"ר והיינו משום דברה"ר איכא איסור הוצאה דאורייתא והקשה בישוע"י דהרי הוצאת החמץ הוי משאצל"ג כמו הוצאת המת ול"ה לישראל איסור דאורייתא ולפענ"ד נראה לפמ"ש התוס' שבת ק"ו דתיקון מצוה הוי צריך לגופה (וזה דלא כמ"ש תוס' סנהדרין ל"ה דדוקא תיקון הילד או בת כהן משום כפרה) א"כ הוצאת חמץ הוי תיקון מצוה דמקיים מ"ע דתשביתו קודם זמנו בנתינתו לנכרי והוציאו מהבית כמ"ש לעיל. והא דקבורת מת ל"ה הוצאתו צל"ג עיין בספרי בית יצחק או"ח סי' ל"ד אות ו' כתבתי דר"ש כשיטתי' דקבורת מת לאו דאורייתא עיין שם ותמצא נועם. ונמצא דהוצאת החמץ בזמן תחילת שש הוי צורך לגופו להפוסקים דמקיים מצות תשביתו והוי איסור תורה ומיושב דברי הש"ע ודוק

בעזה"י דרוש ד לשבת שובה תרל"ז פה פרעמישלא בסוגיא דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ר"ה ל"ב

(א) הנה רש"י פי' במשנה אין מעבירין עליו את התחום לילך חוץ לתחום לשמוע תקיעה. אבל הטור סי' תקפ"ג כ' וכן אין מוציאין אותו חוץ לתחום ומשמע דקאי אשופר. וע' כפ"ת שהניח בצ"ע אמאי לא פי' הטור כרש"י. ונ"ל דבט"א הקשה בגמ' דמקשה השתא בדרבנן אמרית לא בדאורייתא מיבעי. והקשה בט"א מה קושיא דילמא המשנה אתיא כר"ע דס"ל תחומין דאורייתא ונמצא דאין מעבירין עליו את התחום הוי איסור דאורייתא עיי"ש. ומתוך כך פי' הטור דמשמע דאין מעבירין עליו את התחום קאי על השופר דאין מוציאין חוץ לתחום והיינו דבאמת מוציא השופר הוא בתוך תחומו רק דיוציא השופר חוץ לתחום דהשופר אינו שלו והבהמה והכלים כרגלי הבעלים ואינו רשאי שופר להוציא חוץ לתחומו. והרלב"ח כ' הובא במג"א סי' ת"ד ס"ק א' דאף למ"ד תחומין דאורייתא אבל בהמה וכלים לכ"ע מדרבנן ולכן שפיר מקשה השתא דרבנן אמרת לא. וע' בספרי בית יצחק לא"ח סימן ל"ז בשולי המכתב שתמהתי על הרלב"ח מגמ' ערוכה עירובין ע"ט עיי"ש. וסוגיא דביצה ל"ז משמע כשיטת מהרלב"ח דמקשה שם לרב לאסור מוקצה לא חששו לאסור תחומין חששו. ודילמא ס"ל לרב שאני תחומין שיש לו עיקר מן התורה ביותר מי"ב מילין ומ"ה חייש רב משא"כ מוקצה אין לו עיקר מה"ת ואף דתוס' ישינים כתבו ביצה דף ג' דמוקצה חמיר' והוי כעין דאורייתא הובא במהרש"א מ"מ אין לו עיקר מן התור' משא"כ תחומין. ועוד דהרי רב ס"ל מב"מ ל"ב ורק באיסור דרבנן מודה ר"י בחולין צ"ט ומ"ה איסור מוקצה שהוא דרבנן בטל משא"כ תחומין כיון דאם מוליכו חוץ לי"ב מילין אסור מהתורה ול"ב חלק חבירו או מה שינק ממנה ולכן אף פחות מי"ב מילין ל"ב. והכי חשש לתחומין. אלא ודאי כשיטת מהרלב"ח דבכלים לכ"ע דרבנן. (ועיין בספרי ב"י ליו"ד ח"ב סי' קנ"ט וק"א שם סי' ח') ושמא קו' הנ"ל יהי' כונת ספר משפט צדק שהביא השעה"מ סוף ה' שבת עיי"ש שתמה השעה"מ ואם כוונתו ע"ז שהקשיתי יפה הקשה ודו"ק כי קצרתי

ובהכי יש ליישב מה דקשה קו' גדולה דהתוס' עירובין פ' ד"ה מעשה כ' בשיטת רש"י דר"ח כשיטתי' דס"ל תחומין דאורייתא וכ' מהרש"א דרב ע"כ ס"ל תחומין דאורייתא. א"כ מה מקשה בביצה לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו נימא דרב כשיטתי' בתחומין דאורייתא ודא תימא רבתי. אך לשיטת הרלב"ח הנ"ל א"ש דאף דרב ס"ל תחומין דאורייתא. בבהמה וכלים ל"ה אלא דרבנן ודא ראי' נכונה. מיהו למ"ש בטורי אבן באבני מילואים חגיגה י"ז דאף למ"ד תחומין דאורייתא זה דוקא בשבת ולא ביו"ט עיי"ש שהאריך ויבואר לקמן ג"כ מיושב קושיתי מהא דביצה ל"ז אהא דמקשה לרב ודו"ק

(ב) והנה בדברי רלב"ח הנ"ל מיושב הא דמקשה ביומא ס"ו עתי אפילו בשבת למאי הלכתא. וכ' רש"י אי משום תחומין דרבנן הוא. והקשה בשעה"מ סוף ה' שבת דלמא כר"מ דס"ל שהי' י"ב מילין עד ההר ותחומין י"ב מילין לכ"ע דאורייתא ובשעה"מ הקשה דהרי ר"מ בלא"ה ס"ל תחומין דאורייתא וכן ר"י עיי"ש. וכ"ז ל"ק אם נימא דבבהמה ל"ה רק דרבנן לכ"ע. לפ"ז ל"ל דקרא אתי שמותר להוציא הבהמה וליכא לתרץ רק דקרא אתי שהאדם המשלח מותר לצאת חוץ לתחום. ובזה י"ל דבאמת אסור. דהרי להלכה דחלה משלח משלחו ביד אחר, אולי כשחל בשבת לכתחילה י"ל דהמשלח אינו יוצא לי"ב מילין דבשלמא בכל יו"כ. י"ל מקרא משמע דלא הי' רק שליח אחד אבל כשאל