בית יצחק חושן משפט קיב

על ק' ופירשו בגמ' דמקשה אלילה לחזקי' וכן פירש הצאן, קדשים ולפ"ז שפיר מתרץ רב אשי יקדש עשה היא דאם הקוש' היה דיאכל בזמן נותר הרי זה נזרק דמו ואין עשה דוחה לתו"ע. (ואין להקשות דא"כ עדיין יקשה מפסולה היא תפסול דז"א דבאמת רב אשי נמי סובר אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש רק שלא תיקשי דא"כ הך קרא דיקדש והקרא דאין שוברין עצמות דמייתי התם הדר הו"ל שני כתובים להכי משני רב אשי עוד תירוץ אחר דיקדש הו"ל עול"ת)

ואחר שהוכחנו דתי' רב אשי לא קאי רק אם נאמר דהמקשן הקשה אליבא דחזקי' דלדברי' קשי' מנותר ושפיר משני רב אשי אבל אליבא דר' יוחנן ל"ק רק מאם פסולה תיפסל ול"ש תירוץ רב אשי. ומיושב קושית העולם דשם מקשה לר"ע דיליף ממשרת להיתר מצטרף ומשני דהו"ל שני כתובים. ור"ע ע"כ ס"ל כר' יוחנן דס"ל עד מועד צאתך אתה אוכל וביום אז אתה שורף וע"כ ס"ל כר' יוחנן דבלילה נמי חייב כרת ולמאי כתבה רחמנא כנ"ל וכיון דלר"ע בנותר א"א לומר עשה דוחה לל"ת ורק בקדשים פסולים ובזה לא יועיל כלל יקדש דישנו בשאלה וע"כ מוכרח לתרץ משום דאין עשה דוחה ל"ת במקדש וזה לא מקרא ושפיר הו"ל ב' כתובים דלא יכתוב יקדש כלל ודוק כי הוא דרך חריף. (ע' בספרי ב"י או"ח סי' מ"א אות ו')

(ה) ונשוב עתה לענין שהתחלנו בביאורו למ"ד דהבערה ללאו יצאת וכתבו התוספות בפסחים דהבערה אינו אסור ביו"ט והיתכן שנאמר דלדידי' שורפין קדשים ביו"ט, והנה כבר כתבנו בספרי בתשו' א' דלפי הירושלמי בשבת שכתב כיון שרוצה בעיכולן כמבושל דמי. וכתבנו בביאור הירושלמי דחילק בין הבערה לבישול דהבערה לצורך דבר אחר שמבעיר העצים כדי לבשל אצלן קדירה ובישול הוא לצורך אותו דבר בעצמו. ולזה קאמר בירושלמי בשבת כיון שרוצה באכילתן היינו שמבעיר ואין לו כונה אחרת שעושה לצורך דבר אחר רק שרוצה להבעיר אותו דבר בעצמו ואין לו תכלית אחרת כגון בשריפת קדשים כמבשל דמי. ואמנם בש"ס דילן לא ס"ל הכי ביבמות דמקש' בדף ל"ב והאמר ר"י הבערה לל"י. ופירשנו בדרוש (פ' ב"י א"ח סי' מ"ב אות ט') דבאמת גם גמ' דידן ס"ל כירושלמי רק דהכי מקשה דתוס' כתבו ביבמות דף ו' ע"ב דמ"ד הבערה ללאו יצאת ע"כ ס"ל מקלקל פטור דאס"ד מקלקל חייב הא איצטריך קרא למקלקל וע"כ ס"ל מקלקל פטור. ולכן הקשה שם הכי דשם זר ששימש בשבת והוא קלקול. ורק דה"א דס"ל מקלקל חייב ולכן הקשה והא אמר ר"י הבערה ללאו יצאת וע"כ ס"ל מקלקל פטור וקשי' הא הוי מקלקל ובזה מיושב קו' התוס' שהקשו שם תימא אטו מי ל"ח נמי לאוי גרידא. ולהנ"ל ניחא דמקשה והרי מקלקל ל"ה אפי' לאו. ומעתה ס"ל לגמ' דידן נמי דאף אם הבערה לל"י אין שורפין קדשים ביו"ט. אך לפ"ז גבי חמץ נמי איך יליף בפסחים דהבערה לל"י. הרי גם שם תכלית הבערה לצורך אותו דבר בעצמו הוא וצריך לומר דכונת הירושלמי דבבשר או בשמן שצלה ונתבשל במקצת וחייב משום מבשל. משא"כ בפת כשמבער אין כאן שום בישול ועוד דאין אפי' אחר אפי' ועדיין צ"ע בדברי ירושלמי והארכתי במקום אחר

אמנם גם בלא"ה י"ל אף למ"ד הבערה ללאו יצאת אין שורפין קדשים ביו"ט דרחמנא אחשבי' לשריפת קדשים והוי מלאכה והא דדייק ש"מ הבערה לחלק יצאת ול"ק דרחמנא אחשבי' היינו דשם דייק תשביתו מעיו"ט דאס"ד ביו"ט מי שרי. וע"ז קאמר ש"מ לחלק דאס"ד מצד הדין מותר הבערה ביום טוב. ואי דמצוה אחשבי' שיהי' מלאכה חדא דילמא גלי קרא דלא אחשבי'. ועוד אי משום אחשבי' לא עדיף ממצוה גופי' דהרי באמת עשה דוחה ל"ת וליתי עשה דתשביתו ולידחי לל"ת דיו"ט אך דיו"ט הוה עול"ת וזה היכא שהוא מלאכה אבל אם אין כאן מלאכה רק משום דמצוה אחשבי' שוב עשה דוחה לל"ת דאתי' אך מכח העשה ולא עדיפא מהעשה. וזה דוקא בחמץ דלא גלי קרא משא"כ בשריפת קדשים דגלי קרא דיום ולא בלילה או בוקר אין קו' למ"ד הבערה ללאו יצאת מקרא. ולפמ"ש בנוב"י ובאור חדש פסחים בשם נוב"י לחלק בין חמץ לקדשים דבחמץ ל"ש אחשבי' דל"ב הבערה רק לבעלים משא"כ בשריפת קדשים דקנסה תורה לבער נותר מן העולם ג"כ ל"ק קו' זו ודוק היטב

(ו) ונבא ליישב איך פשיטא לי' לגמ' דעצמות שיש בהם מוח בעי שריפה והרי רש"י חולין כתב בדף צ' דה"ט דגיד הנשה ל"ב שריפה משום דכתיב לא תותירו והיינו כל היכא דקאי בבל תותירו חייב שרפה ועצמות שיש בהם מוח דאסור לשבור העצם ול"ק בבל תותירו לא ליבעי שריפה וצ"ל דפשיט' לי' לגמ' לחלק בין היכי דמצד עצמו אינו ראוי והיכא שראוי מצד עצמו רק ארי' רביע עלי' שהגיד הנשה מצד עצמו אינו ראוי משא"כ במוח המוח מצד עצמו ראוי לאכילה אלא דהוא בתוך העצם ודשא הוא דאחיד' באפי' שאינו יכול לבא לשם ומ"ה הוי בכלל נותר ובפי שריפה. עוד הי' מקום לומר דבאמת הקשו בגמ' ונשרפו לעצם ויקחו למוח ותירץ אביי משום שמא פקע ורבא משום שמא ישבור א"כ מדאורייתא חזי לאכילה ורק מדרבנן אסור ונמצא כיון דמדאורייתא בר אכילה בעי שריפה. ולפ"ז יקשה בגיד הנשה אמאי פשיט לי' לגמ' דל"ב שריפה והרי גם שם חזי מדאורייתא שלא כדרך אכילתן למ"ד יש בגידין בנ"ט מותר מדאורייתא שלא כדרך אכילתן. ולכן נלע"ד דאף דכל איסורין מותר מדאורייתא שלא כדרך אכילתן קדשים אסור לאכול שלא כדרך אכילתן אף קדשים דהיתר דכיון דל"ה אכילה הוי כמפסיד קדשים בידים. עיין ביבמות מ' דאכילה גסה אסור וכש"כ שלא כדרך אכילתן. ועדיף יותר שלא לעשות מעשה ולהותיר מלאכול שלא כדרך אכילתן דמפסיד קדשים בידים. ולכן בגיד הנשה ל"ק בבל תותירו האוכל שלא כדרך אכילתן הוה מפסיד קדשים בידים ולכן הוצרך להותיר ול"ב שריפה ולפ"ז נפשט הספק שנסתפק המ"ל בה' יסודי התורה אי יוצא ידי אכילת פסח שלא כדרך אכילתן ולהנ"ל מוכח דלא רק שאינו יוצא אלא אפי' אם כבר אכל כשיעור כזית אסור לאכול יותר וחייב להותיר ועדיף יותר מלאכול שלא כדרך אכילתן דאל"כ קשי' מגיד הנשה ע"ש מיהו בעיקר הקושי' י"ל דאם הוי אכילה לאכילת קדשים להמ"ל שוב אסור מצד איסור גיד דאחשבי' כמ"ש הרשב"א לענין גיד הנשה. ואם נאמר דאינו יוצא ידי אכילת פסח ל"ש אחשבי' וקשי' אמאי צריך להותיר גיד הנשה מדאורייתא הרי ודאי כבר אכל כזית ויצא אכילת פסח. יאכל עוד הגיד הנשה שלא כדרך אכילתן ועדיף מלהותיר וצ"ל סברא הנ"ל דעדיף להותיר מלהפסיד קדשים בידים וזה עדיף יותר והוא דבר חדש. ועדיין צריך ראיות בש"ס. והעיר בזה תלמידי הרב המופלג יוסף גראסוואקס ני' דהוי שלא למנויו דכיון דאינו יוצא ידי אכילת פסח שלא כדרך אכילתן לא נמנה על הגיד. ולכאורה יפה העיר. אבל לדעתי אין זה שלא למנויו כיון דנמנה על פסח זה ואם גיד הנשה מותר שלא כדרך אכילתן מותר לאכול כל אחד כמה שרוצה ואף שלא כדרך אכילתן ועדיין צ"ע ועיין מהרש"א חולין צ' שכתב בשמנו של גיד שאסור מדרבנן ואיך יבא לידי נותר וכתב דהעמידו דבריהם בשב ואל תעשה. וצ"ע להמג"א ה' נשיאת כפים סי' קכ"ח ס"ק מ"ה שכתב דבאבל תוך ז' אם קראוהו צריך לעלות דעובר בעשה וקשי' דהרי מדרבנן אינו נושא כפיו וצ"ל דכיון דל"ה רק ממנהגא לא העמידו דבריהם אף בשב ואל תעשה. ועיין בפרי מגדים סי' הנ"ל ס"ק כ"ט שכתב דבלא פלוג לא העמידו וצ"ע משמנו של גיד דל"ה רק מנהגא והעמידו דבריהם במקום איסור נותר וצ"ע

דרוש ב לשבת הגדול תרל"ה

בסוגיא דשוחט הפסח על החמץ פסחים

ס"ג

(א) ליישב קו' התוס' חולין פ"ה ד"ה ואין דנין בהא דפירש"י לר"ש בשוחט שלא לשמו פטור דשחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה והרי טעמא דר"ש דל"ג משחוטי חוץ משום דחולין מקדשים לא ילפינן אבל בקדשים נילף מש"ח. ונראה דהנה בלא"ה בשוחט שלא לשמו פטור דבגמ' יליף מלא ילין דא"ח בשוחט על החמץ אך בהנך דקיימי בלא ילין עיי"ש. א"כ כשהקרבן פסול א"ח בלא ילין דאינו זורק הדם ואין מקטיר אימורים והבשר אינו נאכל. א"כ מ"ה בפשיטות א"ע בלא תשחט וקשי' לרש"י שכ' הטעם דר"ש כשיטתי' וצ"ל דמקרא דלא תשחט דכתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח הוא דיליף. אבל בקרא דלא תזבח על חמץ דכתיב ולא ילין חלב חגי ליכא למילף דקרא דחלב חגי, מיירי בחגיגת ט"ו ולא מיירי בפסח כלל. ולכן ס"ד לחייב מקרא דלא תזבח. ומ"מ ליכא לחייב כשהי' חמץ לאחד בסוף העולם דאזה מקיש קרא דלא תזבח לקרא דלא תשחט כיון דאיכא סברא כמ"ש תוס' ד"ה וכיון דליכא ליחייב בשחיטה שא"ר רק מקרא דלא תזבח. ליכא למילף מש"ח דשם שחיטה כתיב דהא דהוצרך ר"ש לומר דאין דנין חולין מקדשים היינו שיותר הי' לו לילף מש"ח דדמי לי' בלשון שחיטה כמ"ש בגמ' לר"מ אבל לשון תזבח דל"ד ללשון שחיטה ויותר קרוב ללשון טביחה לא הוצרך לומר חולין מקדשים לא ילפינן ולכן ר"ש פוטר בשלא לשמו וזה שכ' רש"י בשוחט לשמו עובר בלא תשחט היינו אף בלא תשחט ובשלא לשמו קמ"ל רש"י דגם בלא תזבח א"ע ובכ"א קמ"ל רבותא ובלא תשחט בלא"ה א"ע ובלא תזבח ר"ש כשיטתי'

ודע דמה שכ' דהיכא דא"ע בלא ילין א"ע בלא תשחט אין להקשות דא"כ למ"ל לירושלמי קרא דזבחי להכשיר פסח ששחט על החמץ ת"ל דכשר דאל"כ א"ע בלא תשחט דא"ע בלא ילין י"ל דהיכא דהפסול מחמת ששחט על החמץ שאני דכונת הקרא שאם לא שחט אחמץ הי' עובר אלא תלין אזהריה רחמנא שלא ישחט על חמץ וכיוצא בזה כ' תוס' חולין פ' לענין חולין בעזרה משא"כ בשוחט שלא לשמו דאיכא פסול אחר וגם אם לא הי' איסור חמץ א"ע בלא ילין א"ע ג"כ בלא תשחט ודוק. והנה הי' מקום לומר דאף על פסח פסול משכחת לה שיעבור בלא ילין על אימורין. והוא למה דקיי"ל בכל הפסולין אם עלו לא ירדו ואם ירדו לא יעלו אך במשלה בהן האור מבואר בזבחים מ"ג דנעשה לחמו של מזבח ופקע פיגולו ואף אם ירדו יעלו ונ"ל במשלה בהן האור וירדו. יש להעלותן לכתחילה קודם עלות השחר כאימורין כשרין. כיון דל"ה ע"ג מזבח רק דנעשה לחמו של מזבח ונפקע פיגולו מ"מ לא עדיף מכשר. ודוקא אם הוא ע"ג מזבח אין חילוק ולא נפסל בלינה משא"כ אם משלה האור וירד ע"כ שייך לא ילין אבל צ"ע בעיקר הדין. דשמא ל"ש בזה לא ילין

והנה למ"ד חגיגת י"ד דאוריי' וכן לשיטת הר"מ דס"ל, חגיגת י"ד דאוריית' רק היא רשות. ולדידי' קאי קרא דלא ילין לבקר זבח חג על פסח וגם על חגיגה. י"ל נהי דהפסח פסול מ"מ על חגיגה קאי בלא ילין ועובר אפסח משום לא תשחט. מיהו משמע דתליא זאת בפסח שעובר על לא ילין וע' עוד לקמן

(ב) ובעיקר מ"ש לעיל אם עובר אפסח פסול משום לא תזבח דנ"ל