בית יצחק חושן משפט קיא

דרוש א

לשבת הגדול תרכ"ד. בסוגיא דהעצמות והגידין פסחים דף פ"ג

(א) בישוב קו' התוס' חולין קכ"ה ד"ה אי הכי מאי קמ"ל רב מרי מתניתין היא כו'. ונר' הנה כבר הקשיתי שמא הטעם דישרפם כדי לבער נותר מן העולם שהעצמות בלעו בשעת צלי' ובישול ונעשו נותר. ולעולם שימוש נותר לאו מלתא והנה לשיטת התוס' סוף ע"ז שהוכיחו דכל הלילה בעי שיפגום הטעם דאין לומר לינת לילה פוגמת היינו סוף לילה דא"כ אמאי אמרה תורה שבירה בכלי חרס והרי אימת נעשה נותר בעלות השחר ואז כבר נפגם וע"כ בעי כל הלילה וצותה התורה שבירה בכלי חרס לכלים שבישל בהן בשר בלילה עיי"ש. ולפ"ז יש חילוק בין אם צלה עצמות הפסח בלילה דנעשו נותר קודם שנפגם ובין אם צלה ביום דנעשו פגום בכל הלילה קודם שנעשה נותר. ומעתה לכאורה קשי' איך מייתי ראי' בסוגיין לרב מרי לעצמות ששימשו נותר ממתניתין דלמא מתניתין מיירי שצלו הפסח בלילה דנעשה נותר קודם שיפגום וצריך לבער אותו מן העולם. ונ"ל דבר נכון דהנה במתניתין דידן קתני חל להיות ע"ז בשבת ישרפו בשבעה עשר וכיון דנחית כבר לחלק אמאי לא ביאר במשנה דאם חל ט"ו בשבת לא ישרפו העצמות כלל. דאם חל בשבת אין צליית הפסח דוחה שבת וצלו מבעוד יום ונעשה פגום בלילה קודם שנעשה נותר ואז אין צריך לבער נותר מן העולם דדוקא בצלה בלילה צריך לבער דנעשה נותר קודם שנפגם. וכיון דמתני' נחית לחלק אמאי לא ביאר כל החילוקים. וע"כ הטעם משום שימוש נותר לא משום הבליעה ומייתי שפיר ממתני' לרב מרי ולפי"ז מיושב קושי' התוס' מאי קמ"ל רב מרי דמתניתין הכא בחולין קולית המוקדשין אי ממתני' לא ידענא די"ל מתניתין מיירי בקדשים שנתבשלו בלילה ומטמאים את הידים שנעשה נותר קודם שפגם ובלע העצם. ולעולם שימוש נותר לאו מילתא. ואין לומר אמאי לא חילקו במתניתין דשם אגב אורחא מייתי להך ולא נחית לחלק וקמ"ל רב מרי דשימוש נותר גופי' מלתא היא לא מצד הבליעה. ומייתי ראי' ממשנה פסחים דשם נחית לחלק בין חל בשבת לחל בחול ואמאי לא קמ"ל חילוק יותר גדול בחל ט"ו בשבת אין שורפין עצמות וע"כ שימוש נותר מלתא היא

ולפ"ז יש להקשות קו' נחמדה מאי ראי' ממשנה פסחים דילמא לעולם שימוש נותר לאו מילתא היא ואי דלא קתני חל בשבת אין שורפין הטעם משום דמתניתין אתי' כר' אלעזר בן עזרי' דס"ל פסחים ק"כ דאחר חצות מטמא ידים דנעשה נותר מחצות וכיון דאף דצלה ביום נעשה נותר קודם שנפנם דמחצות נעשה נותר ובעי שרפה לבער נותר מן העולם ומאי מייתי לרב מרי. ונ"ל בישוב הדבר. הנה מחלוקת ר' אלעזר בן עזרי' ור"ע מבואר בברכות ט' ואמרינן שם דגם ר' אליעזר ור' יהושע פליגי בזה והיינו דפליגי בקרא דכבא השמש מועד צאתך ור' אליעזר כבא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף וכן מ"ל לראב"ע בודאי והקש' רש"י דהרי אין שורפים קדשים ביו"ט ותי' דהזמן נקבע למועד צאתך ממצרים אבל באמת אין שורפין ביו"ט ובאמת הדבר תמוה מאוד דאיך קבע קרא זמן לשריפה אם באמת אין שורפין וגם בצל"ח תמה על זה ועיין לקמן. והנ"ל דר' אלעזר ב"ע יסבור דשורפין קדשים ביו"ט דהתוס' כתבו בפסחים ה' דמ"ד הבערה ללאו יצאת ליכא איסור הבערה ביו"ט ולפ"ז לדידי' מותר לשרוף קדשים ביו"ט ומעתה הקרא אתי' כדכתיב דביו"ט שורפין לדידי'

ומעתה מיושב קושיתי דליכא למימר דמתני' אתי' כראב"ע ומש"ה שורפין העצמות משום הבליעה לבער נותר מן העולה ולא נעשה פגום דנעשה נותר בחצות דא"כ ע"כ מותר לשרוף קדשים ביו"ט מכח קרא דמועד צאתך אתה שורף ובמתניתין דידן מבואר דאין שורפין קדשים ביו"ט וליכא למימר דאתי' כראב"ע. וזה ישוב נחמד מאוד. ומעתה מיושב קו' התוס' חולין עוד באופן אחר דממשנה דחולין אין להוכיח דשימוש נותר מילתא היא די"ל משום הבליעה ואי דנעשו פגום קודם י"ל דמיירי בפסח ונעשה נותר מחצות וקמ"ל רב מרי דשימוש נותר מילתא וראיתו ממשנה דפסחים דשם ל"ל דאתי' כראב"ע דהרי מבואר דאין שורפין קדשים ביו"ט ולראב"ע שורפין ביו"ט. ודוק כי היא פרפרת נאה בדרך פלפול

(ב) עוד באופן אחר נ"ל בישוב קו' התוס' הנה הקשיתי לעיל דלמא הטעם דמטעא את הידים משום שבלע מהקדשים ונעשה נותר ולאחר העיון בסוגיא דנדה ס"ב ע"ב נראה שם בטומאה בלוע' אם יכול לצאת תלי' בקפידא דאם מקפיד עלי' לצאת מטמא אעפ"י שלא יצא ואם אינו מקפיד עלי' אינו מטמא וכן פסק הרמב"ם כר' יוחנן. והנה בעצמות שבלעו קדשים ונעשו נותר צריך לבער הנותר מן העולם כמ"ש הר"ן דמה"ט בעי מריקה ושטיפה או שבירה בכלי חרס א"כ הוי כמו הקפיד לצאת. והנה כבר כתבתי בהא שהקשתי דלמא צריך לבער העצמות כדי לבער הבליעה וכתבתי דא"ל דליסגי במריקה ושטיפה ככלי עצים דז"א דהתוס' הקשו בהא דמשני בו בכשר ואפי' בפסול דמ"מ יוציא המוח ע"י גומרתא ותי' דטריחא לי' מילתא. א"כ במריקה ושטיפה נמי טריחא מילתא ועדיף לשרוף עצמות ונ"ל דכ"ז ל"ש רק בפסח אבל לא בעצמות שאר קדשים דעצמות הפסח כיון שאין שורפין בעזרה רק בירושלים ומבואר במשנה פסחים פ"ב דנותר פסח שורפן מעצי עצמו לא אכפת לן אבל עצמות קדשי קדשים דשורפין בעזרה מעצי המערכה לא ישרפו מה שא"צ בשביל טירחא כיון דאין דינו בשריפה איך ישרף בעצי המערכה וז"ב ומעתה נחזי אנן עצמות פסח כיון שאין סופו לצאת דהרי עדיף לי' לשרוף עצמות כ"ש א"כ ליכא קפידא דינו כמו שאין יכול לצאת ואינו מטמא משא"כ עצמות נותר מקדשי קדשים דאם שימוש נותר לאו מילתא א"צ לשרוף וכדי לבער הבליעה עדיף מריקה ושטיפה מלשרוף מעצי המערכה ונמצא שסופו לצאת והיכא שסופו לצאת מטמא אעפ"י שלא יצא. ומעתה מיושב קו' התוס' דממשנה דחולין דקולית המוקדשין מטמא את הידים אין להוכיח דשימוש נותר מילתא די"ל לעולם לאו מילתא ומ"מ מטמא דמיירי בנתבשל בקדשים ובלע ונעשה נותר וע"כ צריך מריקה לבער נותר דעדיף משריפה מעצי מערכה והיכא שסופו לצאת מטמא אעפ"י שלא יצא וקמ"ל רב מרי דעצמות באמת צריך שריפה משום שימוש נותר והא דמייתי בגמ' ראי' מפסח אף שי"ל משום הבליעה ועדיף שריפה ממריקה ושטיפה שאין טירחא כדכתבו התוס' היינו כדכתיבנא לעיל דהוכיח מדלא קתני בחל בשבת אין שורפין דאז כבר נעשה פגום כמו שהארכתי לעיל

(ג) ושוב נ"ל דלמאי דאיתא בנדה דף ס"ב ופסק הרמב"ם בפי"ד מכלים דמשקים קלים הואיל ואינו מטמא רק מדרבנן אעפ"י שסופו לצאת אינו מטמא רק עד שיוסק א"כ ה"ה בעצמות נותר כיון דאינו מטמא רק מדרבנן ליכא למימר דליטמא משום הבליעה. ומ"מ משמע שם דבדם תבוסה דהוי דרבנן אם סופו לצאת שלא ע"י הדחק מ"מ טמא ודוקא בע"י הדחק יש חילוק בין דרבנן לדאורייתא והרבה יש לדבר מפרט זה ואקצר. ומעתה מיושב מאי שקשה לי בגידי צואר דמקשה לישדינהו ואמאי הרי בלעו נותר וצריך לבער נותר מן העולם. והנ"ל דבאמת צריך להבין דברי הר"ן סוף ע"ז שכתב דהבלוע נעשה נותר והרי נבלע בקדירה וכמאן דליתא דמי וטומאה בלוע' אינו מטמא וה"ה לענין איסור אמאי צריך שבירה ומריקה ושטיפה וצ"ל כיון שיכול לצאת דבכלי נחושת ודאי יכול לצאת ואף בכלי חרס כיון שיכול לצאת ע"י היסק לאו טומאה בלועה הוי וה"ה בנעשה נותר כדמוכח, מסוגיא דנדה ע"ש ומעתה כ"ז בעצם אבל בגידי צואר כיון דבאמת אוכל היא ורק שאינו חזי לאכילה. והנה קיי"ל אפשר לסוחטו אסור דלא מצינו הגעלה באוכלין וגם ליבון ל"מ באוכלין ונמצא דאותו בליעה אין סופ' לצאת והוי טומאה בלועה וה"ה דלא נעשה נותר מה"ט ולכן מקשה שם לישדינהו. והיא דבר חדש אך עדיין יש לעיין בזה. ואמנם לאחר העיון במשנה תרומות פי"א בעצמות יבשים בזמן שמכניסן אסורין משליכן מותרין וכתבו התוס' בזבחי' פ"ו דמיירי בעצמות קדשים שיש מקצת אוכל עליהן ובזמן שמכניסן ל"ב שם אוכל ומיחשב נותר ואסור משליכן בטל שם נותר עיי"ש והר"ש וירושלמי פירשו דמיירי דחזי במקצת אוכל א"כ לפירושם ה"ה בעצמות שבלעו נותר שלא בטל שם נותר. ולפ"ז השלכת העצמות זה ביעור' ודוקא בכלי חרס צריך שבירה משא"כ בעצמות השלכתן הוי ביעורן. ולפ"ז אתי' המשנה כפשוט' וא"צ לפרש כמ"ש הר"ש והתוס' מטעם חזי ע"י הדחק או מטעם שיש עלי' נותר אך מטעם הבליעה ומיירי המשנה דתרומות בעצמות שאין בהן מוח אבל עצמות שיש בהן מוח בעי שריפה משום שמוש נותר והתוס' בזבחים והר"ש קיצר בדבר ועיין עוד לקמן

(ד) והנני חוזר למה שהתחלנו לפרש מקודם סוגיא דברכות דס"ל שם לר' אלעזר בן עזרי' ולר' אליעזר כבא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף והקשה רש"י דהאי אין שורפין קדשים ביו"ט ותי' בצל"ח דנ"מ אם חייב כרת באכל ביום המחרת דראב"ע ס"ל כחזקי' דס"ל בזבחים נ"ז דאין חייב כרת בנותר בלילה וכן במחשב לאכלו בלילה משום דלא מינתק לשריפה ור' יוחנן ס"ל דחייב ונמצא דנ"מ מה שכתבה התורה מועד צאתך אתה שורף משום דאז אינתק עכ"פ לשריפה וחייב כרת האוכלו משא"כ בלילה ור"ע ס"ל כר' יוחנן דס"ל גם בלילה חייב כרת ולמאי נ"מ כתבה התורה מועד צאתך אתה שורף דבלא"ה חייב כרת וביו"ט לא נשרפנו וע"כ מכבוא השמש עד מועד צאתך אתה אוכל וזה דבר נכון בישוב קו' רש"י. ונ"ל בזה לישב קו' העולם דבפסחים מ"ד אמרינן חטאת ונזיר הוה ב' כתובים ואס"ד בכל תורה אמרינן היתר מצטרף לאיסור לא יכתוב בחטאת והרי בזבחים צ"ז מקשה הש"ס וניתי עשה וכו' ומשני ר"א יקדש עשה הוא א"כ הא בעי האי יקדש לעיל"ת ול"ה ב' כתובים. והנ"ל הנה קשה קו' גדולה דהתוס' כתבו שם דהא דמקשה וניתי עשה ולדחי ל"ת על כרחך לא הקשה אנותר דיאכל בזמן נותר דהו"ל ל"ת שיש בו כרת ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"כ צ"ל דקו' הגמרא קאי אאם פסולה היא תפסול דשם ליכא כרת עיי"ש. ולפ"ז מאי מתרץ רב אשי יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והרי התוס' כתבו בכריתות דלאחר שנשחט ונזרק דמן כהלכתן ליתא בשאלה אבל קודם שנזרק כהלכתן איתא בשאלה ונמצא דבקדשים פסולים דלא נזרק כהלכתן ישנו בשאלה אבל העשה דהיא על אכילת קדשים כשיזרק ליתא בשאלה דהרי נזרק דמן כהלכתן וכיון דביבמות ה' איתא דעשה דליתא בשאלה דוחה עול"ת שישנו בשאלה א"כ מאי משני ר"א יקדש עשה היא ואין ע' דוחה ל"ת ועשה והרי העשה דאכילת קדשים דליתא בשאלה דוחה לעול"ת דקדשים פסולים דאיתא בשאלה ומצאתי שכבר הרגיש זה בספר ברוך טעם

וע"כ צ"ל דהגמ' שם הקשה דלאכול בזמן נותר ואי דאין דוחה ל"ת שיש שיש בו כרת י"ל דס"ל למקשן שם כחזקי' דבלילה אינו חיב כרת ומקשה שיאכל בלילה דאז ניתי עשה וידחה וכן יש סברא זאת בדברי התוס' שכתבו ומיהו ק' דכי הוה לילה ניתי עשה ופירשו הגמ' דזה תי'