בית יצחק חושן משפט קי

האב ולא מאחרים גם קרא המכתב בן השו"ב הוא נוגע ואינו נאמן ועדיין הוא בספק גם י"ל דכתב גופא הוי מתורת יד ואם נכתב בח"ח ובשד"א ראשי תיבות הוי יד ליד כמבואר לעיל גם מה שאומר שבהכתב הי' נכתב עד"ר הוה נוגע. אמנם אף אם נכתב עד"ר היכא שיש מצוה בהתרתו ודאי מתירין לו כמבואר במחבר וצורך פרנסה הוי מצוה כמבואר ברמ"א. וכבר כתבתי לעיל שבתשו' המיוחסות צ"ע גם יש לחלק בין הך דרמב"ן כמ"ש בחסד לאברהם ובספר נדרי זריזין הנ"ל על כן הדבר פשוט שיש להתיר לו

סימן פג

ב"ה. לבוב תרנ"ד לפ"ק להרב החריף ובקי בכל חדרי תורה כש"ת מ' אליעזר רוזין נ"י דומ"ץ דק"ק ראזוואדיב ולהרבנים המופלגים שבבד"צ מ' יצחק חיים ומ' אברהם נ"י

יקרתם הגיעני ע"ד השו"ב המופלג מ' אברהם מק' שלמד בק"ק פרעמישלא ומקצתם רוצים לפסלו ביען שזה בערך שבע עשרה שנה הכשיר בהמה בכפר שהי' נסרך הטרפש לביה"כ ומצא קוץ תחוב ולא נודע אם הי' המחט תחוב ממש כנגד הסירכא והבשר הי' שלם ויפה בינתים בלי שום נקב ושאלו אם השו"ב כשר

(א) תשובה הנה בק"ק פרעמישלא שלמד שם יש מנהג מהרב הגאון מו"ה שמואל זיינוויל העליר האבד"ק פרעמישלא שסמך על הכו"פ וכן שמעתי שם מכל השוחטים. ובבואי לשם לא הסכמתי כמבואר בספרי ליו"ד ח"א סי' ס"ט מ"מ לא מחיתי בידם אך חפשתי תמיד אחר צד להיתר כמבואר שם ע"כ בנ"ד שהי' ספק אם הסירכא כנגד המחט כדין הורה. אמנם אף אם לא הי' ספק כיון שהכו"פ מתיר וכן המנהג בכמה מקומות אין דינו כטבח שיצא טרפה מתחת ידו דבודאי אף האוסרים אין אוסרים רק מדרבנן דהק"ו שדן הצ"ץ נפרך מכמה, פוסקים ומבואר בעבודת הגרשוני סימן ט"ו דבשביל איסור דרבנן אין לפסול שו"ב וזה לא הוצרך רק להעדפה דבלא"ה כבר כתבתי דאין להאשימו אחר שלמד בק"ק פרעמישלא ומה שלא שאל אז להרב הוא גם כן מהאי טעמא שלמד בפרעמישלא להכשיר אמנם אף אם ח"ו נכשל כיון שעבר עליו כמה יו"כ אין לזוז מכשרותו וגם זה לא הוצרך אלא להעדפה ע"כ הדבר פשוט שהשו"ב מ' אברהם הוא כשר ויכולין לאכול משחיטתו ובדיקתו אף המהדרין מן המהדרין בלי שום חשש ופקפוק

(ב) והנה במש"ל דכיון שכבר עבר עליו כמה יו"כ אין לזוזו מכשרותו יש לבאר הנה אם אחד כבר נפסל לעדות עפ"י עדים בב"ד קודם יו"כ בודאי אחר יו"כ אינו חוזר לכשרותו דבעי עדים שעשה תשוב' ועשה כפי המבואר בסי' ל"ד ובפ' זה בורר ולא מיבעי בעבירות שבין אדם לחבירו דאין יו"כ מכפר אלא אפי' בעבירות שבין אדם למקום כגון אוכל נבילות כ דיו"כ אין מכפר רק עם התשובה מי יודע אם עשה תשובה אף בק כגון ל"ת שפוסק הרמב"ם פ"א מתשובה דיו"כ מכפר בלא תשובה כ שוב ל"ה רשע י"ל זה דוקא כשהי' שעיר המשתלח אבל בליכא שעיר המשתלח גם קלות אין מכפר בלא תשובה על כן אף בלא גבה עדות עד לאחר יו"כ על עבירות שעבר לפני יו"כ נפסל לעדות דהרי איתרע חזקת כשרות שלו ולא ידעינן אם עשה תשובה

אך בזמן שהי' שעיר המשתלח לא נפסל לעדות בקלות בעבר יו"כ. ועיין במה שהארכתי בספרי לאו"ח סימן צ"ו בענין אם יו"כ מכפר בקלות בלא תשובה אמנם לפמ"ש בשל"ה הקדוש סוף הלכות ר"ה ומשמע דאף דיו"כ מכפר מ"מ בעי אח"כ לעשות תשובה ויתקן כל מה שקלקל ויעשה על כל עבירה ועבירה התשובה הראוי לה בכלי' ופרטי' כפי מה שמבואר בדיני התשובה. משמע כאן דלא נעשה כשר עד שיתענה ויעשה תשובת המשקל אך דברי השל"ה הקדוש צ"ע דבגמרא משמע דיו"כ מכפר עם התשובה וא"צ לשום תיקון עוד. ושמא כונתו קודם יו"כ צריך לעשות התיקונים ושמא כונת השל"ה בעבר על כריתות ומיתות ב"ד דתשובה ויו"כ תולין ויסורין ממרקין ובזה צריך לעשות תשובה ותיקונים הראוי בכלל ובפרט אף לאחר יו"כ ודו"ק

וע' בשל"ה מסכת ראש השנה פרק תורה אור בסופו שכ' גם כן קודם ד"ה ר"ה דבעי תשובת המשקל המיוחדת לכל עבירה ואחר כך ערב ר"ה מוותר לו שליש. ומשמע מפשטא דלישנא דגם יו"כ בעי תשובה המיוחדת לכל עבירה. והנה לפמ"ש בתשובה דלר"ש דדריש טעמא דקרא הטעם דהתורה אמרה אל תשת רשע עד משום דחשוד לשקר. ואם לא דרשינן טעמא דקרא הוא גזה"כ דאל תשת רשע עד אם כן למ"ד דקלות יו"כ מכפר בלא תשובה ושוב ל"ה רשע וכשר לעדות משא"כ למ"ד דפסול משום שהוא חשוד לשקר מה בכך שיו"כ מכפר כיון דלא עביד תשובה עדיין חשוד לשקר. ע"כ אף לאחר יו"כ פסול כנ"ל

(ג) ודע דמה שכתבתי דאם עבר עבירה קודם יו"כ לדידן דאין לנו שעיר המשתלח אף קלות אין מכפר בלא תשובה ופסול אף לאחר יו"כ שמא לא עשה תשובה אין להקשות מהא דאמרינן בברכות י"ט ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה וה"מ דברים שבגופו אבל בממונא עד דמהדר למרי'. נ"ל דזה ודאי דוקא בעד אחד שראה אמרינן שודאי הרהר תשובה. דמצוה לדון חבירו לכף זכות כדאמרינן בשבת קכ"ז. אבל שני עדים שראו אחד שאכל נבילות ודאי באין לב"ד ופוסלין אותו לעדות. ולא אמרינן שעשה תשובה עד שיתברר בב"ד שעשה תשובה כדאיתא בכתובות כ"ב ובח"מ סימן מ"ו ובש"ך ס"ק ס"ו

והא דאמרינן בפסחים קי"ג אף ביחיד שראה דבר ערוה מחבירו מותר ומצוה לשנאותו ול"א ודאי עשה תשובה מבואר ברמב"ם פי"ג מרוצח ה' י"ד דדוקא בהותרה בו ולא חזר וכן הוא בח"מ סי' רע"ב ועדיין צ"ע דעבירה שעשה יצרו תקפו ומ"מ ודאי עשה תשובה ושמא דוקא בת"ח אמרינן כן

(ד) והנה הא דאמרינן דעד אחד שמעיד שראה דבר עבירה לוקה משום שם רע כדאיתא בפסחים קי"ג ובח"מ ריש סי' כ"ח ברמ"א י"ל דהוא מה"ט דשמא עשה תשובה אך מפשטא דלישנא לא משמע כן והנה דעת זקיני מהר"ם פדוואה דבעדות מיוחדת פוסלין לעדות וקצת צ"ע אמאי בהעיד עד אחד לוקין כדאמרינן בפסחים והרי עדותו חזי לאצטרופי שאם יעיד עוד שעבר עבירה אחרת יפסול לעדות וצ"ל דמ"מ לע"ע עובר משום לא תלך רכיל. ונ"ל דהא דבעדות מיוחדת נפסל לעדות דוקא שהעידו בב"ד בבת אחת אבל בהעיד ע"א דעבר בלאו ואח"כ העיד ע"א על עבירה אחרת אולי לא יצטרפו לפסלו לעדות. ועיין בשער משפט סימן ל' לענין אם הכחישו עד אחד ואחר כך בא עד השני ומ"מ עדיין צ"ע

תושלבע וכדי שלא להוציא הנייר חלק אכתוב כאן מה שחדשתי כד הוינא טליא. בסוגיא דשקלים

בב"מ דף נ"ח ע"א אוקי לה למשנה דבני העיר כו' כר"ש ומקשה תינח קודם שנתרמה תרומה לאחר שנתרמה קדשים שאין חייב באחריותן נינהו ע"כ. יש להקשות והרי לתוס' דשם מיירי שנגנב או נאבד לאחר שנתרמה. אם כן לפמ"ש בחידושי דמסתמא לא נודע שהוא הקדש. ומעל בשעת גניבה ויצא לחולין. וכן אם נאבד המעות נמי יצא לחולין לפ"מ דאמרינן בחולין קל"ט דתרנגולת שמרדה מהקדש פקע קדושת' וכתב הרשב"א דמטעם יאוש פקע שם הקדש וה"ה בנאבד המעות. ועיין לקמן. אם כן שפיר משביעין השומר שלא פשע כיון דהשתא הוא חולין. ומתחילת שמירה הי' קדשים שחייב באחריותן כמו שכתבתי בחידושי. ובשלמא לפירש"י דנגנב קודם שנתרמה ורק שבאין לדין אחר שנתרמה י"ל דהגנב לא מעל בשעת גניבה כמו שכתבתי בספרי לא"ח סימן צ"ב אות ו' דלר"ש אף שמועלין בקדשים שחייב באחריות דוקא בנהנה מהקדש ולא במה שהוציא מרשות מי שהוא (ובזה מיושב דברי רש"י חולין קל"ט שכתב ואם הוציאן הגנב מעל והקשיתי ע"ז בספרי סי' הנ"ל אות י"א ולהנ"ל י"ל כיון דמיירי בקדשים שחייב באחריותן קאי לר"ש דלא מעל בשעה גניבה. מיהו מצאתי במרכבת ח"ג פ"ב מגניבה שכ' על הראב"ד דגנב מעל בשעת גניבה דהרמב"ם לא ס"ל כן וס"ל דלא מעל רק בשעת שנהנה ואין תימה על רש"י אך גוף דברי המרכבת צ"ע) אמנם לתוס' דמיירי שנגנב לאחר שנתרמה גם לר"ש מעל בשעת גניבה דהכל חולין. מיהו כ"ז ל"ק דכיון דמשביעין לשומר שלא פשע והרי הפשיעה היתה קודם הגניבה ואז הי' קודש ומ"ה אין שום סברא להשביעו על קדשים אף שהוא חולין ביד הגנב. וכתבתי כ"ז לעורר על המעיין והנה בחידושי כתבתי על דברי הכ"מ פרק ג' משקלים ה' י"א דסבירא לי' קודם שנתרמה דינו כחולין לחייב כפל ונראה מדבריו דל"ה הקדש כלל קודם שנתרמה. וכעת נ"ל הוכחה ברורה דלא כדבריו מגמ' דאס"ד דדינו כחולין וקושית הגמרא לא היתה רק אלאחר שנתרמה תרומה אמאי נשבעין לגזברים אבל אקודם שנתרמה לא הקש' בגמ' כלל. דדינו כחולין א"כ מה משני הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן ומקשה וכי נוטלין שכרן ותירצו בלסטים מזוין והי' להגמ' להקשות יותר דאס"ד דמיירי בנושא שכר ונגנב ממש אמאי קתני קודם שנתרמה נשבעין לבני העיר והרי קודם שנתרמה חייבין לשלם לה"א דמיירי בנגנב שלא בלסטים מזוין. וע"כ מוכח דאף קודם שנתרמה דינו כהקדש ושומר שכר פטור מגניב' וה"ה לענין כפל לדידן דלא פסקינן כר"ש

אמנם בירושלמי י"ל מה דאמרינן שם מתניתין ש"ח אבל בש"ש לא בדיני' וכתב המפרש בשומר שכר חייב בגניבה והדבר תמוה דהרי הקדש נתמעט מדין שומרין וכבר הקשה בשואל ומשיב קמא ח"א סי' קס"ה וצ"ל מדס"ל לירושלמי דקודם שנתרמה יש לו דין הדיוט לענין חיוב גניבה בשומר שכר וה"ה לענין כפל. ומשם יש מקום מוצא להרמב"ם והן אם נפרש דברי הירושלמי דמכח תקנה משלם. ודוקא בשקלים הדין כן י"ל דה"ה לענין כפל הוא מכח תקנה אבל שמא כונת הירושלמי מצד הדין כדעת הר"מ. ומה דאמרינן בירושלמי אלא לר"א ניחא נשבעים לבני העיר הדא היא דר"ש לאו דוקא דה"ה לרבנן חייב כמו שכ' בחידושי בשם השער המשפט הפי' בש"ס דילן. אך הראי' הב' מירושלמי שהבאתי לעיל עדיין קשה אולי יזכני ד' במקום אחר לבאר הענין: