בית יצחק חושן משפט קט

משא"כ בנ"ד והנה בנתיבות המשפט סי' רס"ד כתב דמה"ט חייב לשלם ד' משום דפועל אין בו דין אונאה ולפ"ז בקבלן אף אם אמר שכרכם עלי אם היא יותר מכדי אונאה א"צ לשלם וא"כ היה להפוסקים לחלק בהכי על כן נראה דל"ש משטה רק במצוה כמ"ש בנתיבות שם א"כ כיון דהשליח ידע דבעל הבית אומר לו ג' וכ"ע מוגרי בג' והוא התחייב בד' אינו יכול לטעון דין אונאה כדמוכח מדברי החו"ד הנ"ל אמנם אם לא ידע השליח דכ"ע מוגרי בג' יש חילוק בין קבלן לפועל דבפועל אין דין אונאה ובקבלן יש דין אונאה כנלע"ד. והנה ראיתי בקצה"ח סי' קכ"ט ס"ק א' שכתב דכל ערב אינו משתעבד רק מדין שליחות ודייק מרשב"ם ס"פ גט פשוט שכתב דגמר ומשעבד בלב שלם והמלוה שליחותא דערב קעביד כאלו הוא עצמו הלוה ולפ"ז אם יאמר אחד לקטן הלוה לפלוני ואני ערב או לנכרי דאינו בר שליחות לא משתעבד וזה ודאי ליתא כדמוכח מש"ס ב"מ ע"א. ע"כ פשוט דרשב"ם שיגרא דלישנא נקיט ע"ד שאמרו בע"ז נ"ג מדפלחו לעגל גלי דעתי' דניחא וכי עבדי שליחותא קא עבדי דל"ה שליחות ממש דאשלד"ע וכ"כ בבשמים ראש סי' ש"פ וע' יבמות ו' דאמרינן שליחות קא עבדי אף דאין שליח בחליצה כדאמרינן בכתובות ע"ד וכן הכא לא כוון רשב"ם לשליחות ע"כ בדין דקצה"ח יצדקו דברי התומים דלא כמהרשד"ם ואכמ"ל

(ג) ומה שנסתפק באם אמר הפועל בפירוש להשליח אף שאמר לך בעל הבית ותוכל אתה לשכור בג' אבל אני איני משכיר עצמי רק בד' ואתה תשלם לי בד' ואין אני מכיר הבעה"ב רק אותך והשליח אמר אני שוכר אותך בד' מה דינו זה תליא בחלוקים הנ"ל דאם הפועל הוא בעה"ב או שמקצתם משכירים בד' יכול לומר לדידי שויא ואם הוא אינו בעל הבית וכולי עלמא שוכרים בג' לא משתעבד הסלע הרביעי מדין ערב כנ"ל. והנני ידידו

סימן פב

ב"ה. לבוב תרס"ג לפ"ק. להרב הגדול החריף ובקי הישיש כש"ת מוה"ר יחיאל איכל הכהן ניימאנן מו"צ בק"ק עיר ישן יע"א

בדבר השאלה בשו"ב שלמד אצל שו"ב הלכות שחיטה וכשגמר לימודו לא רצה ליתן לו כתב תעודה עד שנתן לו כתב שאסור לו להיות שו"ב בעיר ששו"ב המלמד שם וזה הי' בערך עשרים שנה שנתן הכתב ועתה השו"ב שבק לן חיים והשו"ב אמר בתחלה שברי לו שהי' כתוב בהכתב כל ימי חייו של השו"ב שלמד אצלו ואח"כ אמר שלבו נקפו כי אולי הי' כתוב בו תיבת לעולם עוד אמר השו"ב שפעם אחת התנצל בפניו השו"ב הישן ששמע שאין טוב לשו"ב שיהי' לו כתב באיסור והשיב לו השו"ב אני מוחל לך. והנה השו"ב הניח בן שהוא ממלא מקומו ויש עוד שו"ב שאינו מקובל אצל היראים על כן רוב אנשי העיר רוצים למנות השו"ב אך באופן אם יש היתר להכתב ויש בדבר מצוה רבה כי גם בלא"ה הי' שם בעיר ג' שוחטים ויראים ממכשול אם לא ימנו השו"ב גם להשו"ב שהוא בן השו"ב הישן אין נפ"מ לענין ממון כי הקהל משלמין לו חלקו על כן שאלו אם יש להשו"ב היתר

(א) תשובה הנה אם אין הכתב כ"י של השו"ב רק חתימתו רבים מתירין וכ"כ הגאון מהרש"ק בט"ט קמא סי' כ"ט ואני כתבתי בספרי ליו"ד ח"א סי' ב' אות י"א להחמיר דבודאי כשחתם קיבל בלב ול"ה דברים שבלב כיון שע"י חתימה גלוי לכל העולם. ובשם ברית אברהם סי' כ' כתבתי שם דהוה כמו יד לשבועה ובספרי ליו"ד ח"ב סוף סי' נ"ג כתבתי דאם כ' בח"ח ובשד"א כמו שנוהגין לכתוב ל"ה שבועה כמו שכ' שאילת יעב"ץ סי' קל"ט דל"מ בספירת עומר ראשי תיבות אך מ"מ י"ל דהוי יד לשבועה ולפ"ז בחתימה אין לאסור דהוי כמו כינויי כינוים דפסקינן כב"ה כמבוא' בש"ע ר"ז. ולפ"ז יש בנ"ד כמה ספיקו' שמא כאן דהוה מחמת אונס לא קיבל בלב השבועה ולא מהני החתימה לבד. ספק ב' שמא נאמר שם בח"ח ובשד"א והוה יד ליד. גם שמא נאמר בהכתב בפירוש כל ימי חייו ולא נמשך לאחר מיתה. והנה כ"ת כ' דהשבועה נמשכת גם לאחר מיתת השו"ב דיורשים יורשים זכותו וחילו מדברי תשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רנ"ט הובא בסי' רכ"ח סעיף ב' ברמ"א דאם השבועה היתה לתועלת חבירו כגון שנשבע שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והי' לתועלת חבירו בני ביתו ויורשים הם במקומו

הנה קצת צ"ע בדברי הרשב"א שהרי הרשב"א פסק בסי' אלף ומביאו הב"י בסי' רמ"א שאם אמר ע"מ שתחזירהו לי בזה יש לחלק במה שהוא ענין שאם היתה המתנה בדבר שהדעת מכרעת שצריך לו עכשיו אנו אומרים לא נתכוין זה אלא שתחזירני לי למה שצריך לו עכשיו לאחר שעה והיינו זה שאמרו גבי אתרוג ע"מ שתחזירהו לי לא החזירו לא יצא. והקשה מהר"י באסאן הובא במ"ל פ"ג מה' זכי' סוף ה"י. דמ"ש גבי תנאי דחזרה דאמרי' דאי אמר לי ואיכא אומדן דעתא דצריך לו מיד צריך להחזירו מיד ואלו תנאי דנתינה אע"ג דאמר לי יכול ליתן לכשירצה ותירץ דשאני תנאה דחזרה דלישנא דלי לא איצטרך לגופי' מ"ה אמרינן דאתי לדרשה לומר הראוי לי ובזמן הראוי לי והוכיח מזה הרב ז"ל דלמ"ד לי ולא ליורשי גבי תנאי דחזרה אף שלא אמר לי אינו מחזירו ליורשיו דלישנא דחזרה למי שנותנה לו משמע דא"ל תימא הכי אימר דלי לדרשה אתי לי ולא ליורשי עכ"ל הרי דאפי' בלא לי אין יורשים בכלל ואמאי לענין שבועה ס"ל להרשב"א דיורשים ובאי"כ בכלל. ונראה ליישב דיש לחלק בין תנאי שא"צ לקיים רק פעם אחת כגון ע"מ שתתני לי מאתים זוז דאם הכונה אף ליורש כשלא תתן לו רק ליורש תקיים תנאי אמרינן הוא בעצמו חביב מבנו ואין כונתו רק לו ולא ליורש משא"כ כשנשבע שלא יסחור בסחורה התנאי מתקיים לעצמו שלא יסחור בחנו' וגם לבאי"כ ויורשים על כן כונתו גם ליורשים ובאי"כ. אמנם קשה לפ"ז אדברי רמב"ן הובא בב"י סי' רמ"א אהא דשייר פירות או דיוטא עליונה דאין לבנו שום זכות. והרמב"ן כ' דלאו משום יתור לשון אתינן עלה אלא דהואיל והגוף הוי דלוקח ולא שייר דבר מסוים הו"ל כתנאי ובתנאי כל האומר לי לי ולא ליורשים משמע כדאית' פ' מי שאחזו דפליגי בהכי דרבנן ס"ל לי ולא ליורשים עיי"ש ומה ראי' מרבנן דפ' מי שאחזו שם א"צ לקיים רק פעם אחת ואם תתן ליורשים לא תתן לו אמרינן דגופו סביב לי' מיורשיו על כן כונתו לי ולא ליורשים משא"כ בשייר פירות כונתו לי וליורשים. וכן קשי' בש"ס דב"ב ס"ג אהא דמכר בן לוי שדהו ואמר ע"מ שהמעשר שלו דוקא אם אמר לו ולבניו הא סתמא אין לבנו שום זכות ואס"ד דהיכי דהתנאי מתקיים לו וליורשי כגון בשבועה שכ' הרמב"ן דבאי"כ בכלל ה"ה בשיור גם סתמא יורשיו בכלל. וכן קשה אתשו' הרא"ש סי' רנ"ז שכ' דהתנאי שיוכל להוציאו אחר פ"ה שנים לכשיצטרך לא נכלל באי"כ. ואמאי בשבועה נכלל באי"כ. הן אמת דקצת ראי' לסברא הנ"ל מירושלמי בקדושין וגיטין פ' האומר דמבואר שם אף בקדושין כן הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ולא הספיק ליתן עד שמת רשב"ג אומר אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבם. והדבר תמוה אמאי מייתי לדברי רשב"ג ולא מייתי לדברי רבנן דלדידהו אינה זקוקה לחליצה וכבר תמה בזה בתשו' חסד לאברהם מ"ק ח"מ סי' ל"ז. ולהנ"ל ניחא דדוקא בע"מ שתתן לו דאיכא קפידא דאם תתן ליורשי' לא תתן לו ס"ל לרבנן לו ולא ליורשיו אבל בע"מ שאתן לך אין קפידא מי שיתן גם רבנן מודים דהוה ספק על כן לא מייתי רק רשב"ג דלדידי' ודאי מהני גם אם יורשיו יתנו. ועכ"פ יש לומר דגם דבריו בתשובה לרמב"ן שכ' דבאי"כ בכלל השבועה או דבספק דבריו נאמרים או דבתשו' ריב"ש ורשב"ם ב"ב ס"ג חולקים ע"ז

(ב) וכת"ה מביא דברי חסד לאברהם ח"ב סימן נ' שמחלק בין תשובת הרמב"ן לנ"ד דשם הי' השבועה שלא יתעסק שמעון במסחר והוא לתועלת ממונו וממון איתא בירושה על כן גם יורשים בכלל אמנם בשבועה לענין שוחט דל"ה דבר שבממון אין יורשיו בכלל. וכ"כ בנדרי זריזין ח"ב בהשמטה לסי' רכ"ח עיי"ש בשאלה כנ"ד שהתיר ובתשובה ז' להשואל הנ"ל מחלק מתשו' לרמב"ן כמ"ש בחסד לאברהם אמנם מ"ש שם בשם רד"ך בית י"ז דאם נשבע לתועלת חבירו אף לדבר מצוה אין מתירין בלא דעתו מ"מ כשמת הנידר אף שיש תועלת ליורשים מתירין בלא דעתו. הנה יש ט"ס וצ"ל כשמת המדיר דכשמת הנידר אין ענין להתרה. ולע"ע לא מצאתי ברד"ך

(ג) אמנם בגוף הדין כיון שהוא בכתב שרבים מתירין על כן יכולין להתיר בלא הסכמת היורש אם היורש יקשיח לבו ולא ירצה להסכים. והנה הי' נראה דבר חדש דה"ט דל"ח שבועה בכתב דהרי באמת כתיבה ל"ה כדיבור רק דאמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכתב בברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט אות ט' דבדבר עבירה לא אמרינן כל הראוי לבילה ומה"ט כ' דעדות בכתב הו"ל עשאי"ל עיי"ש א"כ כיון דלכתחלה אין לנדור ולישבע דנודר כאלו בנה במה בדבר עבירה ל"א כל הראוי לבילה וכעין זה כ' בית מאיר סימן קי"ט דמה"ט ל"מ שליח אמת שבספרי ליו"ד ח"ב סי' נ"ב בש"ה כתבתי דלא כברית אברהם והבאתי ראי' כנגדו על כן לא אאריך בזה ועיין מ"ש בענין שבועה בכתב כמה פעמים בספרי ליו"ד בח"ר ובח"ב

(ד) והנה כת"ה כ' איך התירו לו הרי אין לו חרטה דמעיקרא שהי' מוכרח לישבע וכ' דכיון דבאמת לא רצה לאסור רק משום צווי השוחט מהני חרטה דהשתא כמ"ש בתשובת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' רנ"ה והובא בשער המלך בסוף הלכות שבועות גבי נודרת עיי"ש. ויפה העיר ועיין בספרי או"ח סי' קט"ו שהארכתי בפרט זה אמנם עיין במ"ל בשם הרשב"א דבנשבע על דעת רבים ועבר מתירין לו דניחא לרבים בהיתרו שלא יעבור למפרע אבל אם אין להתיר רק בחרטה דהשתא ל"מ למפרע ול"מ התרה ע"ד רבים אף בעבר. ע"כ צ"ע. והנה עיין בבית מאיר או"ח סימן קי"ז דלדבר מצוה אם אין תועלת לחבירו ואפי' נשבע לדעתו מתירין לו וכש"כ בנ"ד שאין תועלת לבן האב מתירין וכש"כ בנ"ד שיש כמה ספיקות בגוף השבועה על כן יכולין להתיר. והנה יש עוד ספק במה שאומר שמחל לו השו"ב הגם שאם נאמר שאין לו היתר אינו נאמן שמחל לו כיון שאין לו מיגו מ"מ ספק מיהו הוה ויש לו היתר גם בצירוף ספק זה. והנני ידידו

(נשמט מלעיל) ראיתי המכתב של הרב החריף מ' נחמי' דומ"ץ מעיר ישן הנה מ"ש שבן השוחט אומר שהכתב הי' כ"י של