בית יצחק חושן משפט קח

(ד) והנה גם זאת אמת שאין לחוש שמא נתנו חמץ שלא יתבטל דלזה הוצרך חמץ הרבה ומי פתי יסור הנה ויתן חמץ שלו כ"כ ויוציא הוצאות מרובה ולח בלח בטל בס'. ואינו חוזר וניעור בפסח. והנה שמעתי שבהשזופים אין נותנין מים כלל רק כל המשקה בא ממי פירות ואין מחמיצין אף אם נתערב קמח אין לחוש רק לשמא יערבו מים בפסח. עוד שמעתי סברא אחת דהשזופים נתקלקלו ואין ראוים לאכילה ואף אם בא חמץ לשם ג"כ נתקלקל וכבר נמצא סברא זו בבית אפרים והובא בפתחי תשובה לענין מאלץ בסי' תמ"ב. אבל לדעתי נראה דאם בתחלה אינו ראוי לאכיל' ואח"כ המשקה ראוי לשתי' האיסור שבו חוזר וניעור דומיא דפוגם ולבסוף השביח וכבר הארכתי בספרי בית יצחק סי' פ' אות כ"ג בפלפול עצום בדברי החו"ד סימן ק"ג שכ' דאכילה שאינ' ראוי' לגר אף אם תבלה בתבלין כבר הותרה והרחבתי הדיבור בענין זה וכן לענין חמץ נוקשה נ"ל להחמיר אם נעשה ממנה דבר הראוי לאכיל' ובהכי אינו צריך למ"ש בפתחי תשובה סי' תמ"ב ס"ק ו' דהח"ץ סי' כ' מיירי שהמאלץ ראוי לאכיל' אך אף אם אינו ראוי לאכיל' חשוב חמץ גמור כיון שנעשה ממנו יי"ש קודם פסח והוא ראוי לשתי' הוי חמץ גמור משא"כ בתשו' בית אפרים סי' ל"ד מיירי ממאלץ גופי' בפסח והיא אינ' ראוי לאכיל' ודו"ק. וגם זאת יש לצרף שאינו נאמן לאסור דל"ה שומר ול"ה בידו כמ"ש כת"ה אך כיון שכבר שיבר המנעל ונתן אות שהי' שם אולי מיקרי זה בידו אך גם בזה יש לפלפל דל"ה בידו. וגם מה דהוי ס"ס שמא לא עשה ולא כלום ושמא הי' שיעור לבטל דהוי פחות מס' היא סברא ישרה. וכאן יש עוד ג' ספיקות כיון דמי פירות אינם מחמיציץ ומה שאמר שהחמיץ לפי שאינו יודע הדין וסבר שאם נותן אף משהו נתחמץ. מכל הלין טעמי הדבר פשוט שיי"ש מותר על חג הפסח בלי שום חשש ופקפוק אך יסננו היי"ש אם לא כיונו בשעת מלאכה אחר שיצא הקול וכיון שהיי"ש כשר אין לחייבו משום מזיק. והנני ידידם הדו"ש

סימן פ

ב"ה. פרעמישלא תרנ"א לפ"ק. להרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מוה' פי פייבל שרייער האבד"ק בראדשין

(א) השגתי מכתבו ורואה אנכי מכותלי מכתבו שהדין ברור בעיניו שבידו לאסור על כל העולם להדפיס הספרים שכבר נדפסו על ידו ונמכרו. ולפי השקפה ראשונה יש הרבה דברים בענין זה הגם שראיתי בספרו של הרב הגאון מלבוב בשואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' נ"ד שהדבר פשוט בעיניו שהתורה של המחבר הוא ואין רשות לשום אדם להדפיס גם בלי הסכמות וחרמות. אבל אני כתבתי בספרי ליו"ד ח"ב סי' ע"ה דלא כן הוא דכיון שנתן ללמוד או מכר ספרו ודאי בעין יפה נתן ומכר כדאמרינן בנדרים משה רבינו נהג בה טובת עין ונתנה לישראל עליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך ומה"ט לוקחין הסכמה לגדור שלא ידפסו כמתכונתו ובלי הסכמה אין איסור ומ"ש דאם מחדשין איזה מלאכה אין אחד רשאי לעשות כמתכונתו ולא תהא תורה שלמה כשיחה בטילה שלהם זה אינו דבתורה נאמר מה אני בחנם אף אתם בחנם ואין התור' קורדם לחתוך בה וגם בשאר מלאכות אם אין לו רשיון מהמלכות ששייך לו הזכות לעולם לא אדע איסור אם לא עפ"י נימוסם. ואף דחדושים מדברי סופרים מותר ליטול שכר כמבואר ביו"ד סי' רמ"ו בהג"ה דוקא שכר פעולה ושכר בטלה אבל שיקח עבור זכותו מבלי טורח מי התיר ואף אם נאמר שמותר אבל לאסור להדפיס עד שישלם עבור זכות מי האוסר

(ב) ומה שהביא ראי' שם מהצל"ח דפוס זאלקווא שלקחו רשיון מבן הגאון המחבר ליתורא דמלתא עשו כן והרי כל ספרי הגאון מליסא נדפסו הרבה פעמים ולא נלקח רשיון מזרעו וע"י זה הם נמכרים בזול ולו הי' מהצורך ליקח רשיון הי' נמכרים ביוקר. אמנם כתבתי שם דמצד דינא דמלכותא אסור להדפיס וכתבתי שם בתשוב' דבזה אמרינן דינא דמלכותא דינא ע' בה' אבידה סי' רנ"ט ובסי' ש"פ. ועיין ח"ס ח"מ סי' מ"ד שכ' דכל שהוא תקנה לטובת בעלי אומנין מחויבין להחזיק בדינא דמלכותא דינא וכש"כ הכא שהיא תקנה לטובת בעלי המחברים ומעתה בנידון דידי' שהוא במדינה אחרת לפי הסברא ל"ש דינא דמלכות' דידן אך אולי יש שם ג"כ דינא דמלכותא בזה וכעת נעשה בין המלכים ליטערארישער שוטצפעראיין שבאם יחבר אחד דברי חכמה אין להשני להשיג גבולו ומי יודע אה הפעראיין נתפשט גם שמה ואם ספרים שלו בכלל זה. והנה אם יש איסור נדפס כבר כתבו הפוסקים דממדינה למדינ' אין מועיל הסכמה ולא אסור להביא ממדינה למדינה. אמנם לפי הנשמע מותר להביא מרוסיא לכאן על כן י"ל דשייך האיסור להדפיס או למכור ועל ספריו לא ראיתי הסכמה מ"מ אין אני מחליט שום דבר כי אולי יש בזה זכות עפ"י ד"ת ואולי מצד המנהג יש זכות להמחבר. ואשר כת"ה ידרוש ממני ליתן איסור לווארשא על ההדפסה עד שיבואו למדינתינו לד"ת כבר כ' כת"ה שיש בזה מחלוקת מי נקרא תובע. ובודאי כוונתו שבתפארת צבי כ' דהרוצה לעבור על החר' הוא הנתבע ומקצתם חולקים עליו. על כן מי יכול לכוף להמדפיס מווארשא שיבא למדינתינו הגם כי הגאון מהרש"ק בנדרי זריזין חלק ב' בהשמטות לס' רכ"ח סעיף ל"ה והוא בדף כ"ה ע"ב כתב דהמדפיס הוי תובע חדא דגם זה עוד לא נתברר וגם שם הי' חרם והסכמה. ובלי חרם והסכמה לדעתי ל"ה המדפיס תובע. וגם אנו נוהגין בעניני שדוכים דמי שתובע מהב"ד היתר או איסור הוא התובע. ובנ"ד הנגידה מלבוב תובעת האיסור על כן לדעתי צריכה לילך אחר הנתבע. וע' בנדרי זריזין שם בענין אם יכול למכור זכות הדפסה. ופ' תשובת ח"ס ח"מ סי' מ"א משמע שם דעתו דאף ממדינה למדייה יש כח להחרים דלא כדעת הגאון ר' מרדכי בנעט. וע' תשו' עטרת חכמים חיו"ד סימן כ"ה דאפי' בנתנו הסכמה על זמן ומכר הספרים אף שהתחיל לדפוס שנית אם לא לקח הסכמה שנית מותר לאחר להדפיס. ושם מבואר דבלא הסכמה אין שום איסור להדפיס אך שם לא מיירי בספר שלו רק בספר חדש שמבואר שם בשאל' י"ל שאחר הדפיס. אמנם לפמ"ש לעיל אין חילוק רק מכח דינא דמלכות' או מצד המנהג. והנני ידידו

סימן פא

ב"ה. פרעמישלא תרנ"ב לפ"ק. להרב הגדול החריף השלם מו"ה יעקב שלום סופר נ"י בהגאון מוהר"ר חיים סופר ז"ל

מה שנסתפק כ"ת בדין המבואר בסי' של"ב באומר לשלוחו צא ושכור פועלים בג' והלך ושכרם בד' אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן ד' ואם אמר שכרכם על בעל הבית נותן להם בעה"ב כמנהג המדינ' וכו'. אי הפירוש שאמר להם השליח אני שוכר אתכם בעבורי ואשלם לכם זה מיקרי שכרכם עלי אבל אם אמר אני שוכר בעבור בעה"ב ובעה"ב ישלם זה נקרא שכרכם על הבעה"ב או הפירוש שאף שאמר להם ששוכר בעבור בעה"ב ואני אשלם לכם הגם שאח"כ יחזיר לו הבעה"ב זה מקרי ג"כ שכרכם עלי

(א) תשובה הנה מש"ס דב"מ ר"פ האומנים משמע דאומר שכרכם עלי היינו שאומר להם שהמלאכה שלו מדהקשה אי דאמר להו שכרכם עלי ניתיב להו מדידי' דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו ואס"ד דמיירי שהודיע שהוא שליח מה מקשה דילמא יש חילוק אך י"ל דפסיקא להגמרא דאין חילוק כיון שאמר עלי התחייב עצמו לשלם ועיין בשטה מקובצת שכתב אהא דמשני דאמר להו שכרכם על בעה"ב פי' שהודיעם שהוא שליח משמע דבתחלה שאמר שכרכם עלי היינו בלא הודיעם שהוא שליח. אך נ"ל דקשי' לי' למה הוצרך לומר שכרכם על הבעה"ב הרי אם לא אמר שכרכם עלי בפירוש רק שכר סתמא והודיעם שהוא שליח פטור מסלע הרביעי ע"כ פירושו דבאמת כונת הש"ס הוא כן ששכר סתמא רק שהודיע שהוא שליח וממילא הוי שכר על בעה"ב. אמנם בדאמר שכרכם עלי אף שהודיע שהוא שליח חייב. דהרי באומר שכרכם על בעה"ב הודיע שהוא שליח ולמה אשמועינן בשכרכם על בעה"ב אס"ד דבכהאי גוונא אף בשכרכם עלי פטור אלא ודאי דאף בהודיע שהוא שליח ואמר שכרכם עלי חייב אמנם צריך ליתן טעם כיון שהודיע שהוא שליח ובעה"ב אמר בג' הרי שינה בשליחות. וע"כ צ"ל דחייב מדין ערב שהרי אמר עבוד לפלוני ואני אשלם אך קשה הרי הערב אינו משועבד רק משום שמחסר לחבירו והוא נתן עפ"י דבריו והכא מה חסריה הרי רוב פועלים משתכרים בג' ומה חסריה. אך נ"ל כמ"ש החו"ד ביו"ד סי' ק"ע ס"ק ט' וז"ל כמו אם אומר תן לפלוני חפץ זה בעד עשרה זהובים ואנכי ערב והחפץ אינו שוה רק חמשה דודאי נתחייב בכל עשרה מטעם דלדידי' היה שוה עשרה ה"נ במשכון כיון שלא רצה להחזיר רק שנתעכב לו בעד כל חובו וגם ללוה לא היה מחזיר רק שיהי' משלם לו כל חובו עכ"ל. א"כ ה"ה בנ"ד כיון שלא רצה לעבוד רק בד' והוא עבד ע"פ ערבותו ע"כ חייב ד'. ואמנם בגוף דברי החו"ד הגם שדבריו מבוארים ברדב"ז ח"ג סי' תר"ט עיי"ש אך השער המשפט סי' קכ"ד ס"ק ד' מפקפק בדברי הרדב"ז וכתב דאינו יכול להוציא יותר משיווי המשכון והנה מ"ש שם דאף כנגד שיווי המשכון אינו חייב הואיל דהוי אסמכתא ליותר משווי. עיין בט"ז סימן רנ"ח ס"ק ו' שכתב כן בשם תשובת הרשב"א וכתב דדומה לקני את וחמור ודבריו צ"ע דהרי אנן פסקינן דקנ' מחצה ע"כ פשוט דכנגד שווי המשכון חייב אך גם על היותר משיווי לא שבקינן פשטת הרדב"ז והחו"ד נגד ספקו בשער המשפט

(ב) אמנם לנ"ד הדין כן באם שמקצת פועלים נשכרים בארבעה ומקצת בג' לא מיבעי אם הרוב נשכרים בד' שכתב הש"ך דמ"מ אין על בעל הבית חיוב רק ג' דאין הולכין אחר הרוב בממון דהיכי דאמר שכרכם עלי דהוא ערב יכול הפועל לומר לדידי שויא וחייב לשלם להפועל ד' אלא אפילו בנשכרים מעט בד' כיון שערב לו יכול לומר לדידי שוה. וכן אם הי' הפועל בעה"ב דאומר אי לאו דאומרת לי בד' הוי זילא מילתא לאתגורי יכול לומר לדידי שויא. משא"כ כשאינו בעה"ב וכולי עלמא מוגרי בג' אם לא הודיע שהוא שליח חייב ד' ואם הודיע שהוא שליח ואמר שכרכם עלי דהוי רק ערב אינו יכול לומר לדידי שויא דנגד דינר הרביעי הוה ערב שלא בשעת מתן מעות כמ"ש הש"ך לענין רבית בסי' ק"ע ולפ"ז אינו דומה להך דסי' של"ו באומר טול חפץ בשכרך דשם ששוה המלאכה כפי שכרו חייב מדין ערב