בית יצחק חושן משפט קו

חכמים בתקנתן הרי עדיין יכול לטמא ולהזיק לחבירו ולומר שוגג הייתי אמנם אם נאמר דחייב שבוע' כיון שהזיק לחבירו בבירור ורק שיתנצל לומר שוגג הייתי מחויב לישבע ליפטר א"ע. מיושב קו' הפ"י דל"ח אותו שישבע לשקר ולדעת רש"י שבועת היסת הי' גם בזמן המשנה. אמנם לפמש"ל דמשמע דגם בכה"ג א"צ לישבע דהוי כונה וטענת ספק. קושית הפ"י במקומה עומדת ודו"ק והנה בגוף הדבר בטוען שלא נתכוין להזיק רק להציל א"ע. עיין בתשו' רמ"א סי' פ"ו שמחויב לשלם מטעם דאדם מועד לעולם ואין חילוק בין שוגג למזיד ובין אונס לרצון. ובתשו' נאות דשא סימן נ"ב תמה עלי' דל"ה רק גרמי. והש"ך סימן שפ"ו פוטר בגרמי באונס ושוגג עיי"ש. והנה בסי' ס"ו ס"ק פ"ב פסק הש"ך גופי' דחייב לשלם מדינא דגרמי אפי' לא כוון להזיק וקצת סותר א"ע מסימן שפ"ו וצ"ל דדוקא שוגג פטור אבל מתכוין להציל א"ע מקרי מציל עצמו בממון חבירו וחייב לשלם ושפיר פסק בתשו' רמ"א אך מלשון הרמ"א בתשו' הקש' שפיר. ולפי מה שפסק הש"ך סימן ס"ו להלכ' דגם במתכוין לטובתו חייב מדינא דגרמי ה"ה בנ"ד לכאור' חייב לשלם לו הסך שהוציא

אך מלבד הסברא שכתבתי דיכול לומר קים לי כהרמב"ם כיון דמסתייע לי' סברת הפוסקים דא"צ לשלם הוצאת שחדים יש לו טענה השני' דכיון דהוא לא חתם לבדו אך נכרים חתמו מקודם הבקש' לא מקרי זאת מוסר לענין חייב לשלם ואינו חייב לשלם רק חלקו ולפי המבואר סי' שפ"ח ס"ז דהיכא שראה האנס או עכו"ם שיגידו לשר פטור. ה"ה כאן כיון שחתמו העכו"ם מקודם ובודאי יגידו יש סברא דאף מחלקו פטור אך כיון שלא שכיח שנכרים יגידו י"ל שחייב חלקו וע"כ יטילו חרם עליו שמא הוא הסית לנכרים. ובכה"ג שהסית הוא ומסר גם בעצמו ע"י חתימתו חייב אף לשיטת הש"ך ס"ק ס"ה דס"ל אף בשליח מוחזק בעביר' אשלד"ע ופטור המשלח מ"מ היכא שעשה בשותפות עם נכרי ל"ש אשלד"ע לדעת רש"י ב"מ ח' דבשותפים לכ"ע יש שלד"ע בכל ענין. וגם יש לחוש ולתרץ לדעת רמ"ה סי' ת"י דהיכא דכל אחד כולה היזקא עביד אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ע"כ החיוב עליו לקבל בח"ח שלא הסית לענין הסך שגרם שהוציא הוצאות

(ג) ובגוף הדבר כבר כתבתי לעיל דאף בד"ת הי' יכול לכופו לעשות דלתות ברזל כדין נימוסי המדינ' וכיוצא בזה מבואר בב"ח סימן קנ"ה ס"ק נ"ו לענין בית הכסא כתב וז"ל וכזה"ז דינא דמלכותא הוא ואינו יכול למחות. ומשמע מדבריו דלענין נזקין אזלינן בתר דינא דמלכותא ודברי ב"ח אלו מובאין בתשובת אמונת שמואל סימן נ"א להלכ'. מיהו י"ל דלשיטת הש"ך סימן ע"ג דל"א בתר דינא דמלכותא היכא שסותר לד"ת אולי גם בזה ל"א בתר דינא דמלכותא דעפ"י ד"ת יכול לעשות בביתו דלתות ע"ש. אך אמנם לפענ"ד נרא' מה שדינא דמלכותא דינא בענינא נזקין שלא יהי' היזק לרבים גם הש"ך מודה דאזלינן בתר דינא דמלכותא כיון שהוא מנהג בני המדינ'. ועיין בסימן תי"ז ברמ"א שכתב דר"ה של העיר ולכל מה שנותנין רשות אזלינן בתרייהו ועיין מ"ש בזה בתשו' גור ארי' יהודא סימן מ"ה דלא לכל דבר אמרינן הכי ומ"מ לענין חששות מדליקה נ"ל דאזלינן בתר דינא דמלכותא כדכתיבנא (וכ"כ בח"ס ח"מ סימן מ"ד)

(ד) ודרך אגב הנני אומר בישוב קו' העולם על שיטת הראב"ד דהיכא דכוון לטובת עצמו פטור מדינא דגרמי דא"כ מה אמר ר"א בב"ק פ"ט אף אנן נמי תנינא מעידין אנו באיש פלוני וכו' ואם איתא תזבן כתובתה לגמרי עיי"ש ואיך תוכל למכור הכתוב' הרי הבעל יירש אות' כשתמות בחייו וימחול לעצמו ולראב"ד יפטור לגמרי כיון שכוונתו לטובתו. ומי זה יקנה וישלם עבור כל הכתוב' עיין בנתיבות המשפט סימן ס"ו ס"ק ל"ג שהביא קו' זו. ולפענ"ד נרא' הנה לר"מ דדן דינא דגרמי ודאי חייב אף במתכוין לטובתו דהרי ר"מ מחייב במטמא ומדמע אף בשוגג דקניס שוגג אטו מזיד וכיון דכל עיקר הטעם דפטור בלא נתכוין הכא משום דל"ה רק קנס כמ"ש הש"ך סימן שפ"ו ולר"מ דחייב בשוגג ודאי אף באינו מתכוין חייב דגרע משוגג. והראב"ד לא פסק כן רק לדידן דבשוגג פטור וס"ל להראב"ד ה"ה בא"מ פטור אבל לר"מ ודאי חייב. וכיון דהברייתא אתיא לאשמועינן רבוי תשלומין כמ"ש התוס' שם הי' לה לאשמועינן דהעדים חייבין עבור כל הכתוב' לר"מ דמטמא ומדמע בשוגג חייב וה"ה בדינא דגרמי לדידי'. ובזה יהא מיושב קו' התוס' דכיון דמשנה תלי' זכותו של הבעל נקט המשנ' דלא כר"מ כמו סתם מתניתין דגיטין שיחייב עכ"פ במקצת אבל מברייתא מקש' שפיר כדכתיבנא ודו"ק בזה. (ועיין מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סימן מ"ט אות י"ג דבר יקר ולפמ"ש שם מיושב קו' הנתיבות שהובא לעיל ודו"ק). וקצת יש ראי' להראב"ד מהא דב"ב ל' ע"ב והא אית לי' סהדי דאתאי לאימלוכי בך ואמרת לי זיל זבין א"ל השני נוח לי. והקש' רבנו אפרים הרי חייב לשלם כמו מראה דינר לשולחני והובא ג"כ בתומים סימן קכ"ט עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דכיון דיכול לטעון השני נוח לי עבור זאת לטובתו ופטור מדינא דגרמי וזה ראי נחמדה לראב"ד. ומ"מ אין הלכ' כהראב"ד כדפסק הש"ך ודו"ק

(ה) סוף דבר לדינא נלפע"ד דעל הדלתות פטור ומה שגרם לו היזק ההוצאות יקבל בחרם שלא כוון רק להציל לעצמו או שלא הסית לנכרים שימכרו לו או שאינו יודע אם עשה הוצא' וגרם לו כלל. והתובע אין יכול להטיל שבוע' על הנתבע אף בטענת ברי שכוון להזיקו דכיון דאין לו עדים על הוצאת הסך שהוציא לא יוכל להוציא מידו דלהלכ' לא עשו תקנת נגזל במסור ואין יכול להוציא רק בבירור ע"פי עדים או עפ"י שומא. אך מ"מ הנתבע מחויב לקבל אם לא כוון להזיקו או שאינו יודע כמה הזיקו דאף שרשות בידו לכופו על דלתות ברזל הי' לו לתבוע מקודם לד"ת ולא לילך לערכאית לגרום היזק לחבירו

(ו) וע"ד אשר שאלו אחד שעבר חרם דר"ג ונשא ב' נשים והב"ד התאמצו שיגרש שתיהם וקיבלה אשתו הראשונ' גט ברצון והשני' אינ' רוצה ליקח ג"פ וגם בעלה אינו רוצה לגרש' רק לדור עמה ושאלו אי מחויב הב"ד לכוף אותם לזה. הנה אם קיבל' ראשונ' גט ברצון הדבר פשוט שא"צ לגרש השני' כדמוכח מתשו' רש"ל סוף סימן י"ד וכן היא בכנה"ג ס"ק ט"ז. ודוקא אם הראשונ' אינ' רוצה לקבל ג"פ החיוב לגרש השני'. ואף דאסור לדור עם השני' כל עוד שלא גירש הראשונ' כשגירש הראשונ' חוזרת להיתר. ולכאור' יש לחוש על הקדושין מהשני' לדעת כנה"ג סי' קי"ט דבגירש בע"כ הואיל ועבר חרם אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת וה"ה בקדושין באיסור ל"מ הקדושין אך ז"א דכיון דילפינן בקדושין מאלמנה לכ"ג דאף לרבא תפסי קדושין ה"ה בכל היכא דעבר אלאו תפסי קידושין אף לרבא וגם המרדכי מודה בזה. כמבואר בדבריו ריש פ' האומר בקדושין שכתב וא"ל דהרי השליח עבר בחרם דר"ג דהרי חייבי לאוין ושניות וכמה עבירות תפסו קידושין. וכונת דבריו כדכתיבנא ועיין נוב"י תניינא סוף סימן קכ"ט ומ"מ ליתר שאת יקדשה מחדש אבל לא יברך על הנשואין שלא יהי' ברכה לבטלה. והגם דבתשו' שואל ומשיב להגאון מלבוב מ"ק ח"א סי' קכ"ג כתב דצריך דוקא לגרש שתיהם שם כ' ליישב המנהג אבל אם שניהם אין רוצים לגרש למה יכוף אותם ועוד הרי גם שם כ' דאם ירצה יחזור וישאנה. ולמה יגרש בחנם לגרום ברכה שא"צ ועוד דהרי ביבמות אמרינן כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו וכו' ואיך נימא שיגרש ויחזור וישאנה ולמה נאסור אותה לכהן בחנם. ע"כ לדינא אם אין רוצים בגירושין והראשונ' קיבלה ג"פ ברצון יוכלו להתיר אותם לדור ביחד. ומה שמדמה הרב הגאון בתשו' שם לנאבדה הריאה זה נכון קודם שגירש הראשונ' אבל כשגירש ראשונ' ברצון מעכשיו נסתלק האיסור מכל וכל והנני ידידם

סימן עח

ב"ה. פרעמישלא תרנ"א לפ"ק. שלום וברכה לכבוד ידידי ה"ה המאה"ג החריף ובקי כש"ת מו"ה שמואל שפירא נ"י דומ"צ דק"ק דאברמיל

ע"ד הסופר ששכרו אותו הגבאים הממונים מהחבורה לפקח על הנהגת החבורה לכתוב ספר תורה עבורם והי' במעמד רבים מאנשי החבורה ועשו כתב בפיסוק דמים עבור כל יריעה ויריעה והתנו ביניהם שלא יהי' שום מטלית ושישלמו לאחר כתיבת כל יריעה ונעשה ביניהם ת"כ ואז התנדבו כמה בני החבורה לכתוב כל אחד יריעה לעצמו ונכתב בזכרון בפנקס החבורה והתחיל הסופר לכתוב וכתב י"ב יריעות ונתן להגבאים ובתוכם שני יריעות שיחידים התנדבו ובתוך כך נתמנו גבאים אחרים וגם להם כ' שני יריעות ואח"כ הוזילו סופרים אחרים המקח וחפשו ומצאו בג' יריעות מטליתים קטנים מקצה ע"כ רוצים לשכור סופר אחר והסופר טוען שסבר שלא יקפידו ע"ז כאשר באמת הי' למראה עיניהם כל היריעות ולא הקפידו אמנם אם כעת יקפידו הוא מוכן לכתוב ג' יריעות אחרות ומהיום והלאה יהי' נזהר שלא יתן יריעות עם מטליתים ושואל חות דעתי אם יכולים הציבור ליתן לסופר אחר לכתוב

(א) תשובה בגוף הדין כבר ביאר כת"ה כדרכ' של תורה דאין יכולים לחזור ומחויבים ליתן לסופר לגמור הס"ת כיון שכבר התחיל במלאכה ואף שנתמנו גבאים אחרים הגבאים הראשונים המה שלוחי הקהל ומה שעשו עשו והגבאים השניים שהמה ג"כ שלוחו הקהל מחויבים לקיים מה שעשו הגבאים הראשונים ובפרט שכתב בפני הגבאים השניים ג"כ קצת יריעות ובעלי בתים שנדרו ליתן יריעות ג"כ נדרו אדעתא דהכי שיכתבם הסופר הזה ואדעתא דגבאים נדרו אמנם יש להוסיף על דברי כת"ה דהנה מבואר במרדכי פ' האומנין בב"מ דכל מה שיעשה בפני ג' א"צ קנין והובא בב"י וד"מ סי' של"ד ובנתיבות ר"ס של"ג הקשה ע"ז דא"כ בכל פועלים נימא כן ותירץ דשכירות מלמד הוה דבר מצוה והיה כנדר שהודר ברבים (ע"כ כונתו והודר על דעת רבים דאנן פסקינן נדר שהודר ברבים יש לו התרה) וצ"ל דהא דמבואר בתשובת רמ"א סי' נ' דגם ברב אינם יכולים לחזור הוא ג"כ דהוה מינוי לדבר מצוה א"כ בכתיבת ס"ת דהוה דבר מצוה דרבים מקיימים מצות כתיבת ס"ת כמבואר בפוסקים שאינם יכולים לחזור ואף דבמרדכי משמע דמטעם טובי העיר ל"מ לחזור מ"מ יען שההתמנות לדבר מצוה הוה כנדר מהני אפי' שלא בטובי העיר, והמרדכי ליתר שאת כתב דבטובי העיר מהני אולי אף שלא לדבר מצוה והרי הרמ"א שכ' בסי' כ"ב ובסי' קס"ג דקהל א"צ קנין כ' בשם קהל או בשם טובי העיר ובסי' של"ד מייתי ב"י וד"מ רבים שמינו מלמד. וגם בתשובת רמ"א סי' נ' מוזכר בלשון רבים וה"ט דהנתיבות שכ' דוקא לדבר מצוה אם אין לדבר מצוה תלי' במנהג דהרי תשובת הרא"ש סותר מכלל ה' אות ח' לאות כ"א כמו שכתב בתשובת פרח מטה אהרן סי' קכ"ג ח"ג לדבר מצוה לא תליא במנהג וא"צ לטובי העיר ועוד לענין דבר הנוגע לחבורה י"ל דגבאים הוי כטובי העיר וכיון שנתנו לסופר רבים מבני החברה ע"כ הגבאים אין יכולים לחזור. ועוד מטעם אחר אין יכולים ליתן לסופר