בית יצחק חושן משפט קד

התם דארבא בעיקולי הוה קיימא ופירש"י שהי' טעות בשעת מכירה וכיוצא בזה כתבתי בספרי לא"ח סי' ע"ו אות ג' לענין יאוש בטעות עיי"ש. א"כ בנתיקר אח"כ ל"ה צוואה בטעות. וע' בספרי בא"ח סי' כ"ב אות ב' שכתבתי באחד שקנה מקום בבה"כ ואח"כ נתעלה המקום שייך העילוי להקונה דלא כח"ס סי' כ"ט שכתב ששייך העילוי לבהכ"נ שהביא דברי רשב"ם ב"ב קכ"ב עיי"ש שדחיתי דבריו. מ"מ יש להסתפק כיון דבשעת צואה ל"ה הקנין רק שכתב אם ירצה בנינו מנשה את הבית אזי יחזיק בהם הכונה לאחר מיתתם ואף שמבואר בהכתב שבחיים חייתם אין אחד יכול למכור ומשמע דכבר זכה בחיים י"ל דחשו שמא ימכור אחד זכותו אף דלא זכה בה

(ב) והנה נחלקו התו' בגיטין סוף פ"ק והר"ן דלתוס' מתנת ש"מ קונה בשעת מיתה למפרע וכן דעת הטור סי' ר"נ דדברי ש"מ כשמת קונה למפרע משעת נתינה או אמירתו והר"ן חולק עיין קצוה"ח סי' ר"נ א"כ לדעת התוס' נהי דבחיי' הבית של אבי' מ"מ כשמתו קנה למפרע משעת כתיב' והיוקר אולי למפרע שלו דשבח' ממילא הוא זכה למפרע. מ"מ דעת הר"ן דלא זכ' למפרע וכן נראה ממהרי"ט סי' ע"ד ומנתיבות. ועיין טיב גיטין ומ"ש בספרי לא"ח סי' כ"ד אות ז' עכ"פ רוב הפוסקים דלא כתוספות. על כן נראה דיוקר הוה של הנותן ושייך לכל היורשים ממש כדאמרינן בכתובות ס"פ נערה ההיא דאמר נדוניא לברתא זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי א"כ בנ"ד שלא הי' שני בנים יורשים י"ל דהמותר מסך כפי המקח שייך ליורשים דאורייתא. ולכאורה יאמר כמו דאמרינן בב"ב קל"ח דאם לא נשאר כפי המתנה יגרע מכל אחד לפ"ע ה"ה אם נעשה יותר כגון דאתיקר יקח כל אחד לפ"ע אך י"ל דשם איכא אומדנא אבל להוציא מיורשים ל"א אומדנא כמו שמובא בשם רדב"ז בשם כה"ג הובא בשדי חמד מערכת אלף אות אומדנא סי' שפ"ז. וע' ב"ש סי' צ'. עוד י"ל דאיכא אומדנא להיפך דבודאי שמע המוריש דהבית שוה יותר ואמאי לא שינה הצוואה. ועיין ח"מ סי' ק"ג דס"ל לטו"ז כיון דהבית נשאר שלו הוה לגבי האחים ואחיות ספק ממונא לקולא וא"ז הח"צ חולק ע"ז דדוקא בספק זה קדים כיון דצריך לעקור הוה ספק ממונא משא"כ בנ"ד דזה שיוקר הבית הוה ריוח ובחזקת הירושה קאי. מ"מ אין לברר הדין והעיקר דאם הבית אינטאבולירט על שם היורש אין להוציא עבור הבנות אך אם צריך עוד חתימת יד הבנות ההכרח לפשר עם הבנות ולהבן השני יתן סך שלשה מאות ר"כ ממה שנתיקר כיון שהוא ג"כ יורש כן הוא היושר והוא קרוב לד"ת

(ג) וע"ד מה שתובע יורש אחד שהלוה לאבי' מעות ותובע מהיורשים הנה מלוה על פה לא נגבת מהיורשים ויוכל רק להטיל קבלה ומה שטוענים היורשים כיון שהי' הבן סמוך על שלחן של אבי' ונתן להם מזוות ודאי מעשי ידיהם של אביהם ומשלו נתנו לו ומה שהבטיח להחזיר להם כי הי' מוכרח ללות הנה כיון דמציאות שלו אימר מציאה מצא וגם כיון דאית' בתשו' גבעת שאול סי' ל"ג דמי שנתן מזונות לבנו וכלתו מעשי ידי כלתו לבנו י"ל מזה הלוה לו וראי' מירושלמי פ' הנושא עיי"ש על כן אם לקח אבי' חייב לשלם לבנו אך אין מלוה ע"פ נגבית מיורשים

סימן עה

ב"ה. פרעמישלא תרמ"ז לפ"ק. להרב הה"ג החריף ובקי מוה' שמואל הלוי וויינבערגער נ"י האבד"ק קערעסטור באונגארן

ע"ד הקריפקע מק' אשר הקהל לוקחים מכל פונט בשר ומכל שחיטת עוף סך מה ובזה יסתפקו צרכי הקהל והמנהג להשכיר זאת ליחיד בכל שנה בחה"מ פסח בהכרזה במעמד ז' טובי העיר והשוכר נותן בשעת שכירות דבר מה להבטחה ועושין שטר וקונין על שנה תמימה שלא יוכלו לחזור זה מזה אולם בחה"מ פסח שנה זו לא התאספו ראשי העדה ולא הכריעו ולא עסקו מעסק הקריפקע רק בעל הקריפקע שהחזיק בשנה דאישתקד נשאר בהעסק בסתם בלי שום קנין ושטר ובלי קביעות הקהל ולא דברו כלל בזה. וקיבל הוא הקריפקע ושלם להקהל בכל שבוע ואח"כ הי' נראה להמחזיק שנתקלקל העסק כי נחלה השו"ב והוצרכו להביא שו"ב שלא בקביעות ובא לקהל שיניחו לו מהסך שמשלם ואמרו לו שיוכל לחזור מהעסק כי לא נעשה קנין ביניהם ולא רצו להניח לו מהסך. ועתה הוטב העסק ורוצים הקהל לחזור ולהשכיר לאחר וטוענים שעוד קודם שהוטב העסק אמרו לו שניהם יכולים לחזור כי לא נעשה קנין ביניהם והמחזיק הקריפקע מכחיש זאת וטוען שלא אמרו לו והוא החזיק בסתם על שנה תמימה. ושאל כת"ה הדין עם מי

(א) תשובה כבר ראה כת"ה דברי הש"ע בח"מ סי' שי"ב סי"ג דבשוכר דירה לזמן ונשאר בסתם בהדירה אחר זמן השכירות אינו יכול לחזור אח"כ וצריך לדור כל השנה והוא מהרא"ש בתשובה אך שכ"ת רוצה לחלק לפימ"ש הרא"ש שם הטעם כיון שכל השוכרים שכרו להם דירות ונמצא זה מפסיד ע"כ אינו יכול לחזור ומחייב לדור כל השנה משא"כ בזה שבכל עידן ועידן זמנו להשכיר ול"ש פעם הרא"ש. וזה ליתא דגם בנ"ד שיך טעם הרא"ש דכיון דאין כל החדשים שוים בעסק זה וחודש אחד יפה מחבירו וע"כ נוהגים להשכיר לכל השנה א"כ אם יחזיק זה רק איזה חדשים אולי החדשים האלה המה היפים ונמצא שהקהל מפסיד ואם המה החדשים הגרועים נמצא שהשוכר מפסיד על כן מסברא יש לומר שנשאר בסתם לכל השנה. וכ"ת הביא דברי השער משפט שכ' גם בזה אם יצא השוכר באמצע השנה נהי דלכתחילה אין לצאת מ"מ אם כבר יצא אין הבעל הבית יכול להוציא השכירות דהוה רק כסוגר בית חבירו ואין דין שבת בקרקע. והוא חלק עליו ובאמת כבר כ' בנחלת צבי הוספות לפתחי תשובה לחלוק על שעהמ"ש. ואמנם בלא"ה כיון שכ' הש"ך סי' של"ג ס"ק מ"ד בדברי רב האי גאון שכ' שהמשכיר בית לחבירו לשנה בסך ידוע ועמד שם יותר שאינו חייב לפרוע אלא כמו הסך משנה ראשונה ואע"פ שהוקר השכירות וכ' הש"ך הטעם דכיון שהוא דר בביתו הו"ל כמו שהשכירו בפירוש דאל"כ הו"ל להשכירו לאחר ה"ה לענין השוכר הו"ל כשכרו בפירוש וה"ה בנ"ד י"ל דהוי כהשכירו בפירוש. ובגוף הדין אם הוה כהשכירו בפירוש עיין בב"י סעיף ט' דמייתי דאם עמדו בסתם מסתמא דעתם על השכר הראשון וכ"כ הריב"ש סי' תע"ה בשם רבינו האי וכ"כ הרשב"א בתשו' וז"ל וכו' ודברי הב"י תמוהים דמרשב"א משמע דדוקא שאמר בתחלה אני משכיר לך בכך וכך לשנה. ומצאתי במחנה אפרים הל' שכירות סי' י"א שהרגיש בזה דהרשב"א חולק ומ"מ להלכה נ"ל כדברי הריב"ש. וע"כ הטעם דהוה כהשכירו בפירוש ולכאורה יש לחלק דשם בדירה אם הו"ל כהשכירו בפירוש א"כ קנה הדירה בחזקה שהשתמש בהדירה דתיכף כשכלה משך השכירות משנה העברה קנה בחזקה כמ"ש בנתיבות סי' קצ"ב דלענין שכירות קנה באכילת פירות ובהשתמשות משא"כ בנ"ד נהי דהוה כשכרו בפירוש במה קנה. אך יש לומר כיון ששילם מעות בכל שבוע ושבוע קנה דנתינת המעות בתורת פרעון נמי מהני. אך יש לומר דמעות אינו קונה אמנם עכ"פ למי שפרע קנה ולדעת הגהות אשר"י פ' הזהב דהיכי דליכא משיכה מעות קונה ודאי קנה אך אינו ידוע אם הלכה כהגהות אשר"י אבל עכ"פ למי שפרע קנה ע"כ הקהל אינם יכולים לחזור

(ב) והנה לכאור' י"ל כיון דבכל שנה כותבין שטר כמ"ש כת"ה א"כ במקום שנוהגין לכתוב שטר אין קונין בכסף אך כיון דמבואר בסי' קצ"ה דשכירות קרקע נקנה בכסף וכ' בסמ"ע ס"ק כ' בשכירות אין דרך העולם לכתוב שטר דסמכה דעת העולם בלא שטר כיון דלימים קצובים שכרו והסמ"ע לא הראה מקור לזה ולפענ"ד הוא גמרא מפורשת ב"ב ל"ג ע"ב שטרא לפירי לא עבדי אינשי עיי"ש א"כ כיון דסתם שכירות היא בלא שטר ע"כ אף אם נהג אחד לכתוב שטר אזלינן בתר רוב בני אדם וקונים בכסף ומה"ט גם הקריפקע קונין בכסף דל"ה רק שכירות. אך י"ל דבעי קנין סטימותא כמו בראנדעס מ"מ י"ל דבסוף קונה למי שפרע ועוד י"ל כיון דלא השכיר בפירוש רק דאנן אמרינן דהוי כשכרו בפירוש אמרינן דהוי כשכרו בפירוש בקנין דהרי גם בדירה בעי שיחזיק בפני' או שיאמר לך חזק וקני ומ"מ אם ישב בסתם לאחר משך הזמן הוי כשכרו בפירוש וע"כ הוי כאומר לך וחזק וקני ה"ה בזה הוי כהקנו לו. כעין שכ' תוס' בכורות י"ח ע"ב ד"ה מקנו לי' דאפי' בלא קנין גמר ומשעבד נפשי' וכת"ה כ' דמסתפק לצרכיהון צרכי הקדש והקהל ואם דין הקדש להם מבואר ברמ"א סי' קצ"ט דבזה מעות קונה ואין הקדש יכולין לחזור אך הקצה"ח שם חולק וכ' דלמעליותא יש לו דין הקדש ולא לגריעותא כמו יתומים ולדעתו יכולים לחזור. ובנתיבות מיישב קצת דברי רמ"א ע"כ בזה לדינא צ"ע אמנם למי שפרע קנה ודאי. סוף דבר לענ"ד נרא' דאין הקהל יכולין לחזור אך אם טוענים הקהל נגד הראשים למה לא עשו ליציטאציע ושינו מהמנהג ולמה לא אמרו בפירוש להשוכר הראשון שעכ"פ אין משכירין לו על זמן כי אז נשמע אם יש להראשים איזה התנצלות ואם הראשים אין להם התנצלות אולי יכולים הקהל לבטל השכירות אף אם השכירו בפירוש וכ"ש שלא השכירו רק בשתיקה יכולים לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אמנם אם הקהל הסכימו שלא לעשות ליציטאציע רק שישאר המחזיק הראשון בשתיק' אין יכולים לחזור והנלפע"ד כתבתי. ידידו

סימן עו

ב"ה. לבוב תרנ"ד לפ"ק. להרב החו"ב זך הרעיון כש"ת מוה' אורי בלום נ"י ראבד"ק וויזניצא

ע"ד דו"ד שבין ראובן ושמעון שראובן התעסק ששמעון יתמנה לרב בעיר גדול' ופעל ששמעון יסע לשם לדרוש ועכ"ז הי' צריך לזה עוד השתדלות אצל הבעה"ב והקהל שמו עיניהם שישתדל ראובן בזה ואז אמר ראובן לשמעון שהטירחא גדול' ושרוצה שכר שני אלפים ר"כ והשיב שמעון כי סך כזה אין בידו לתת בפעם אחת ושמעון שאל אם יצטרך לתת לאיזו אנשים עוד והשיב ראובן שלא יצטרך לתת כי הכל קבל עליו ושתק שמעון. וטוען ראובן שהטריח שמונה חדשים והניח עסק שפיליטוזסטווא שלו והוא שוה שני אלפים ושמעון טוען שאיש אחר הי' העיקר שפעל אצל הבעה"ב והוא מעולם לא הבטיח לו סך שני אלפים ואף שיכול להיות ששתק כשאמר ראובן שתיקה לא כהודא' היא ומה שאמר שבודאי תהי' משכרתו שלימ' עצהיו"ט הכונ' כפי שיגיע לסרסור גם טוען שדבר עמו שיהי' שני אלפים חתימות שלא יאכלו בשר בלי שכר הרב ולא קיים זאת וע"ז השיב ראובן שראשי הקהל אמרו שא"צ לזה: