בית יצחק חושן משפט קג

כתבו בבכורות דף ל"ב לחד תירוץ דמפרכסת בת העמדה והערכה וכן פוסק הרמב"ם בפ"ה מעירוכין ה' י"ג א"כ מיירי התוספתא כשפדאה בעודה מפרכסת ומ"מ אסור באכיל' מדרבנן הואיל ושחט איסור ומותר בהנא' ורמב"ם מיירי כשלא פדאה ולכן כתב אסור בהנא'. והא דפסק הרמב"ם בכור זה הקדש לאחר ל' יום ושחטו מותר בהנא' ובתוספתא איתא מותר באכיל' י"ל דס"ל להתוספתא דאינו חייב משום נדר ולא עשה איסור בשחיט' ולכן מותר באכיל' והרמב"ם פוסק דיש בו משום נדר ועשה איסור בשחיט' ואסור מדרבנן באכיל' ומותר בהנא'. והנה מדברי התוספתא זאת קש' על הרשב"א בתשו' סי' תקס"ג מובא בחו"מ בסי' רנ"ז סעיף א' דבהקדש מעכשיו מהיום ולאחר ל' יום לא קדוש כלל דא"א לומר גופ' מהיום ופירות לאחר ל' דקא אכיל פירות של הקדש. והרי בתוספתא מבואר דבמעכשיו ולאחר ל' יום שחטו אסור בהנא' הרי דהוי הקדש. ואמנם הרשב"א גופי' מביא פלוגתא דירושלמי דר' אבוהו בשם ר' יוחנן ס"ל במקדיש לאחר ל' יום תיכף קדוש והא דאמר לאחר ל' לשייר גיזה ועבוד' הרי דמהני שיור וס"ל לתוספתא כן במעכשיו ולאחר ל' יום דהוי שיור ומ"ה קדוש והרשב"א ס"ל כלישנא דר' יוחנן אמר מכרה מכור דל"מ שיור וע"כ כונתו לאחר ל' ומקודם ל"ה קדוש כלל ומ"ה ס"ל במהיום ולאחר ל' ל"מ הקדש כלל: א (ה) איברא קש' מש"ס חולין קל"ה דאמרינן בקדשי בדק הבית דאמר חוץ מגיזה וכחושה משא"כ בקדשי מזבח ל"מ דפשטה קדוש' בכולא. א"כ הרשב"א דקאי בקדשי בדק הבית אמאי כתב דל"מ שיור הפירות והרי בחולין קל"ה מבואר דמהני חוץ מגיזה וכחוש'. ונרא' דהנה גוף הדין אם מהני שיור ותנאי תלי' במחלוקת דבמעיל' י"ג גמרינן ולד המעושרת חולין ואמה קדשים ואחרים מתנדבין כן ופירש"י שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זאת לדיר להתעשר שאם תקדש יהא חלבה חולין שתהא מניקה ולדה בהיתר הרי דמהני תנאי. ואמנם בביצה ל' ע"ב דמקש' ומי מהני תנאי והרי עצי סוכה אסור מדאורייתא ומבואר דל"מ תנאי בדאורייתא. ועיין מ"ש בספרי לאו"ח סי' ק"ט אות ב'. וכעת נרא' לי דתליא בפלוגתא דבמנחות דף ק"ט איתא הריני נזיר פ"מ שאגלח בבית חוניו אם גילח ל"י ר"ש אומר אין זה נזיר והפי' דלת"ק הוא נזיר ע"מ שלא יתחייב בקרבנות ולר"ש הוא דבר שא"א ע"כ ל"ה נזיר ועיין תוס' כתובות נ"ו ומ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' פ"ט אות ב'. ולפ"ז לת"ק אפשר להקדיש ולשייר הפירות ולר"ש ל"מ תנאי. ולפ"ז מ"ש הרשב"א בתשו' סי' קמ"ב ובסי' תקס"ג ראי' מב"ב דף ע"א דא"א לומר דיניקה יהי' חולין והגוף הקדש דשם פריך לר"ש עיי"ש ולר"ש ל"מ תנאי. וא"א למיתפס החבל בשני ראשין. אבל לרבנן מהני תנאי וא"כ שפיר אתיא הך דחולין קל"ה. והא דהקש' בביצ' ל' ע"ב י"ל דשם קאי לר"ש דמודה בסכת החג ולר"ש מקשה כשיטתי' ואולי יש ליישב דברי הרי"ף שם ועיין במלחמות ואקצר בזה

(ו) ובאמת גוף דבר זה אי מהני שיור הראני הרב החריף מוה' יעקב יצחק בלונדוויין נ"י שהוא איבעיא בירושלמי פ"ז דפיאה הל' ז' המקדיש שדה אילן מהו שישייר בגדוליהן וכן הוא בפסחים פ"ז הלכ' ט'. ועכ"פ ל"ק מתוספתא דמבואר דמהני שיור על החלב שכ' דל"מ שיהי' הבקר הקדש והיניקה חולין דתוספתא ס"ל כרבנן. מ"מ לדינא צ"ע על הרשב"א דנרא' דאין הלכ' כר"ש בהך דאם גילח בבח"ונ אין זה נזיר וקצת י"ל הא דפליגי בתמור' י' בהקדיש בהמ' מעוברת אם שייר הולד משויר תליא ג"כ בפלוגתא זאת. ודע דהא דאמרינן בירושלמי פ"ז דגיטין והרשב"א מייתי לה שדה זו מופקרת מעכשיו ולאחר ל' על דעתא דרבנן אינ' מופקרת שא"א לומר שתהי' השדה מופקר' לאחרים והפירות לבעלים יפה פירש מוח"ז הגאון רע"א בשם דודו בסי' קמ"ה דילפינן הפקר משמיטה וילפינן מהתם דבעי שיהי' מופקר לגמרי ולא שתהי' משועבדת לבעלים ליניקת פירות ומוח"ז חולק עליו ואני הארכתי בזה בספרי ליו"ד ח"ר סי' קנ"א אות ו' ז'. וכתבתי דתליא במחלוקת אי ילפינן הפקר משמיט' או מפיאה. ובספרי דרוש דברי יצחק הארכתי ג"כ בזה באופן דדברי הירושלמי הללו תלוים במחלוקת ואין להאריך עוד כאן

(ז) ונחזור לגוף הדין מצאתי בתשב"ץ ח"ד חוט המשולש סי' ל"ג והוא ממש כעובדא דידן שזיכה את ר' מרדכי בצווא' שבאם לא יהי' הבן זש"ק הכל של ר' מרדכי והבן חי בקרוב לשנה וכתב עפ"י אומדנא שרצונו הי' זש"ק שיהי' גדול בשנים. וז"ז לא נתן לו ול"ש בזה ירוש' אין לה הפסק. וה"ה בנ"ד הרי חזינן שלא רצה ליתן לבנו הגדול רק לעניים ע"כ כונתו היתה שיהי' הבן הנולד זש"ק שיגדל ויהי' לאיש והוי המתנ' לבן הנולד בתנאי כמ"ש בתשו' הרא"ש סי' פ"א ומחנה אפרים ה' זכי' ומתנ' סי' ל"ט. והנה גוף הצווא' השני' נרא' דל"ה שכיב מרע בעת כתיבתה ואין בה קנין ול"מ מידי. אך י"ל דהיורשים מחויבים לקיים משום מצוה לקיים דברי המת לדיעה ראשונ' שבסי' ר"נ סעיף כ"ג אפי' בלא הושלש מתחל' לכך. א"כ ל"ש לומר ירוש' א"ל הפסק שיזכה היורש כמ"ש בקצה"ח סי' רמ"ח ס"ק א' דבאמת המעות של היורשים דמצו' לקיים דברי המת אינו עושה קנין רק שהיורש מחויב ליתן. ע"כ אם המעות ביד אחר מחויב ליתן מכח היורש וכ"כ בס"ק ה'. אמנם בנתיבות שם חולק עלי' ועיין מח"א ה' זכי' סי' כ"ט אם מצוה לקיים דברי המת עושה קנין ועמ"ש בספרי ליו"ד ח"ב סי' פ"ב אות ח' ט'. אך בלא"ה אין הלכ' כדיעה א' בסי' ר"נ דבסי' רנ"ב פוסק המחבר דבעי דוקא הושלש מתחל' לכך. ובנ"ד ל"ה הושלש מתחל' לכך. שלא אמר להשליש מאומ' ולא הודיעו כלל מצואה

(ח) והנה יש סברא לבטל הצווא' נגד היורשים עפ"י דברי התשב"ץ ח"ג סי' ק"צ שכתב דכיון דאמרינן בגמ' לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכו'. והביא דברי הרמב"ם פ"ט מזכי' ש"מ שציוה לעשות עביר' מנכסיו אין שומעין לו ע"כ הקדש זה בטל. כיון שהוא העביר נחלה מראוי ליורשו לשאינו ראוי ליורשו וה"ה הקדיש לעניים עיי"ש ולכאור' בנ"ד שייך ג"כ לומר כן. אולם דברי התשב"ץ תמוהין מאוד דבש"ס ב"ב קל"ג מבואר דהכותב את כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו וכש"כ בהקדש. דההקדש מועיל והוי כאומר תנו שקל לבני ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם. ובב"ב קכ"ט משני בראוי ליורשו ובתחל' ס"ד דמיירי באינו ראוי ליורשו ואפ"ה ס"ל לר"מ מצוה לקיים דברי המת אף דאין רות חכמים נוחה הימנו. ועיין תשב"ץ ח"ג סוף סימן קמ"ז שכתב שם ומה שכתב בשטר שכל אחד מהם הוא מניח ליורשו רבע זהב מפני הפסקת ירוש' לא הי' צריך לזה אפי' בש"מ לקיים המתנות שכן שנינו הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו ועיין ח"ס ח"מ סימן קנ"א ע"כ דברי התשב"ץ צ"ע. ועיין שעה"מ סוף ה' זכי' שכתב דדוקא באיסור דאורייתא ס"ל להרמב"ם דשכ"מ שציוה לעשות עביר' אין שומעין לו

(ט) והנה לענין אמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט מוכח קצת מד' התשב"ץ הנ"ל דהיכי דאיכא עביר' ל"א כמסיר' להדיוט. ובזה יש ליישב קצת קו' הש"ך סי' ת"ס ס"ק ה' שתמה על הרמב"ם דס"ל בהקדש אפי' תכ"ד ל"מ לחזור והרי בב"ק דף פ"ג אמרינן אם תכ"ד כד"ד לענין עדות ה"ה לענין תמור' ותמור' דינה כהקדש ולהנ"ל ניחא דדוקא בהקדש ל"מ חזרה דמיא כמסיר' ובמסיר' ל"מ חזרה תכ"ד אמנם בתמור' שהוא דבר עביר' ל"ה דינה כמסיר' וא"כ תכ"ד כד"ד בעדות ה"ה בתמור'. ובהכי יש ליישב למ"ד בירושלמי שור זה עולה לאחר ל' יום אם שחטו מותר באכיל'. ולהנ"ל יש לומר כיון דשם מיירי בהקדישו לבדק הבית והמתפיס תמימים לבד"ה עובר בל"ת לא אלים כל כך אמיר' לגבוה ומ"ה תוך ל' לא קדיש. ומצאתי בתשו' ושב הכהן בקונטרס שאלת הכהנים תור' בתמור' שהעיר בכל הנ"ל, אמנם בגוף הדבר יש לעיין הרבה סוף דבר כיון דיש כמה סברות לבטל הצווא' ויש סברות לקימה ע"כ מה טוב לבצע בין היורש ובין גבאי של עניים כפי מה שיעלה בידכם והנני בזה ידידו דו"ש

סימן עד

ב"ה. לבוב תרס"ד. לכבוד הרב החריף ובקי בחדרי תורה מ' בן ציון פאסס נ"י מו"צ דק' רידניק

ע"ד הדו"ד בדין צוואה שאחד הי' לו בית שהי' שייך לו ולאשתו והיה שוה אלף וארבע מאות ר"כ וכתבו בהצווא' שבאם ירצה להחזיר בנינו מנשה את הבית אזי יחזיק בהבית ויגבה לעצמו שלשה מאות ר"כ ולאחר פטירתי תיכף יתן לבת אחת שני מאות ר"כ ולאחר שתי שנים יתן לאחי' יוסף שלשה מאות ר"כ ולאחר ב' שנים יתן לבת אחת מאה וחמשים ר"כ ואחר ב' שנים לבת אחת מאה וחמשים ולאחר ב' שנים יתן לבת אחת מאה וחמשים ר"כ (וכפי הנראה חסר בת אחת ומאה וחמשים ר"כ) ובחיים של מורישי' אף אחד מהם אין רשאים למכור שום דבר רק אחר פטירת שניהם. ובשנה זו מתו שניהם ובתוך השנים הללו נתיקר הבית ושוה כעת ג' אלפים ר"כ ויש טענה בין הבנים אם שייך המותרות לבנו הגדול כטענת ר' מנשה או קצת לאחי' השני

תשובה הנה אם נתיקר הבית קודם שעשה הצואה רק שהמוריש לא ידע י"ל שכל הצואה בטלה דהוה צואה בטעות כעין שכ' בתשו' תומת ישרים סי' נ"ז הובא בדברי גאונים כלל ע' סי' כ"ח בש"מ שצוה לתת לבתו ק' זהובים וכן לבתו השני' ולאמו כמו כן ולהקדש ב' מאות באמרו שיש לו החצי במזומן מהסך הנ"ל והחצי בחובות ואחר שנפטר לא מצאו אפי' החצי ממה שאמר הן במזומן הן בחובות ופסק שכל הצואה בטלה כיון שהנפטר גילה בדעתו שיש לו כל כך וכהיום הוה צואה בטעות. והנה שאלתי לפי שמה גוף התשובה ומבואר שם שש"מ צוה לתת לבתו אחת מ' אלפים ולבתו אחרת מ' אלפים ולאשתו יתר על כתובתה י' אלפים עוד צוה לאחות אשתו כמו כן סך ידוע ולאמו כמו כן סך ידוע ועוד צוה לתת לקהל אחד ב' אלפים ועוד לקהל אחד ב' אלפים ועוד לקהל אחד ב' אלפים ונמצא שעלה מה שחלק ק"כ אלפים ואמר שיש לו במעות מ"ה אלפים והשאר הם בחוב. והנה צ"ע על תומת ישרים מש"ס דב"ב קל"ח ומבואר ברמב"ם פ"ו הלכות זכי' ובטוש"ע סי' קנ"ג בש"מ שאמר תן מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני וכו' לפיכך אם לא הניח אלא ט' מאות חולקין הנמצא לפי מה שכתב להם ואמאי נימא דהוה צוואה בטעות ובהך דתומת ישרים אמאי לא פסק שנותנים לפ"ע. וצ"ל דבהך דתומת ישרים גילה דעתו בפירוש שיש לו וכיון שאין לו הוה צואה בטעות משא"כ בהך דש"ס לא גילה דעתו בפירוש שיש לו. א"כ בנ"ד שכ' בפירוש שהבית שוה אלף וד' מאות ר"כ ואם הבית הי' שוה בשעת צוואה הרבה יותר ואולי כפול הוה צוואה בטעות. אך שם אחר הצוואה נתיקר כיון דבשעת מעשה ל"ה צוואה בטעות לא בטל הצוואה כעין דאמרינן בש"ס דכתובות צ"ז שאני