בית יצחק חושן משפט קא

אות ב'. ובזה מיושב מה שהקשיתי שם מהא דכיון דאין קנין למת ולפ"ז החיוב לשלם משל המת מ"מ גם הנפטר לא הי' יכול לפרוע ממעות שנדר לצדקה. וסתמא אמרו דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועיין מג"א ס"ס תקפ"ח דמה"ט נדר לצום מ' ימים רצופים אין ב"ה עולים לו ומג"א מפלפל בזה. וה"ה בזה דבר שבחובה אין בא מן הצדק'. ועיין נדרים מ"ג דכל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר אך דלא קאי הכי במסקנא ועוד בנ"ד כיון דאמרינן בח"מ סי' רנ"ג סעיף ל"א מי שנתן מממונו מתנות הרבה ושייר מעט ליורשיו. היורשים חייבים לקוברו והוא מתשובת הרא"ש ומבואר הטעם דמממונו שנשאר לו אחר מותו חייבים לקוברו וה"ה בנ"ד מה שנדרה לאחרים לאו ממונה היא ומממונה הנשאר חייבים לשלם דמי הקרקע וה"ה הסך ששלמו דמי אחוזת קבר. והגם שיש לומר בנ"ד שבנה אבי הנפטרת פאמיליענגראבען לא הי' צריכים לשלם דמי הקרקע מ"מ נרא' שהקנין לא הי' רק שלא יקבר שם אחר אבל אח"כ במות אחד מהמשפח' משלמין לפ"כ כי כן המנהג א"כ המעות בכלל צרכי הקבורה וחייבים לשלם משלהם (ועיין בספרי ב"י ליו"ד ח"ב סי' ע"ט ושם נתנה האשה בפירוש שכר קבורה שיקיים כפי הצוואה. על כן החיוב שלא לשנות משא"כ בנ"ד) וגם מלשון הכתב מהצווא' נרא' שאין היורשים יכולים לנכות שהרי הסך ח"י אלפים נכתב בפירוש שנשאר קרן קיימת והסך ה' אלפים צו וואהלטהעטיגען צוועקען לחלקם תיכף ונכתב בלשון רבים לחלק ולא לתת בפעם אחת לתכלית אחד על כן לא הי' בידם לתת להשפיטאל. על כן מה שנתנו היורשים משלהם נתנו. על כן הדבר מבואר מכל טעמים הנ"ל שאינם יכולים לנכות וד' ישפות שלומו כנפש ידידו מברכו בכ"ט

בשולי המכתב בפנים הבאתי דברי הש"ך יו"ד סימן של"א ס"ק קס"ו והנה סיים הש"ך דעל טבל מעשר שני אינו במיתה והב"י מביא דברי התוס' יבמות פ"ו ד"ה אי שכתבו דשמא אין בו מיתה. והנה מה שהקשו המפורשים על תוספות יבמות מדברי ירושלמי פ"ד דדמאי ה"ג דאמר ר' בא בר ר"ה בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר פני חייב מיתה עיין בגליון הש"ס בירושלמי שם דהתוס' גרסי האוכל פירותיו טבולין למעשר שני כמו גירסא דידן בירושלמי דלא כגירסת הר"ש אך הרמב"ם פ"ו ממכא"ס פוסק דגם טבל למעשר שני אין בו חיוב מיתה וכבר הקשו עליו מירושלמי גם ממדרש איכה פיסקא גלתה יהודה מבואר בשם רב דאוכל טבל מעשר עני במיתה ואני תמה הרי רב ס"ל בסנהדרין פ"ג בזר שאוכל תרומ' אינה במיתה וע"כ לדידי' טבל ג"כ אינו במיתה. דמיתה דטבל ילפינן חילול חילול מתרומה ואם תרומה אינה במיתה גם טבל אינ' במית' וקשיא דרב אדרב אמנם בתנחומא סוף פ' ראה הגירסא בשם ר' אבא אומר טבל מעשר עני במיתה אך י"ל דר' אבא היינו רב כמ"ש הגליון בכתובות ה' בשם הערוך והנה הרמב"ם פ"י ממאכלות אסורות פוסק דאינו במיתה וכ' הכ"מ דסמך אדברי רב במכות י"ז דאמר לוקה אלמא דאינו במיתה ולהנ"ל התמי' קיימת דרב כשטתי' דס"ל בסנהדרין דגם תרומ' אינ' במיתה ע"כ קאמר לוקה. ע"כ צ"ע על הרמב"ם ועיין מהרי"ט ח"א ס"ס כ"ה. ודבריו תמוהין יותר דמייתי דברי רב בסנהדרין וכ' דהרמב"ם סמך על דברי רב במכות וזה סתירה מני' ובי' דהרי רב כשיטתי' וצ"ע. אמנם ל"ק דרש"י פירש בסנהדרין פ"ג דטבל ילפינן חילול מתרומ' היינו באוכלו בטומא' ובזה מודה רב דהיא במית' וילפינן טבל דזר האוכלו במית' מאוכל תרומ' בטומא'. א"כ ס"ל לרב דזר האוכל תרומ' בלאו וטבל במית' דטבל חמור מתרומ' וזה דלא כמ"ש בהקדמת ספר משנת חכמים דלרב לא חמיר טבל מתרומ'. וכבר כתבתי כן בספרי ב"י אה"ע ח"א בהגהות ומפתחות לסי' ד' עיי"ש פלפול עצום בסוגיא דחנוכ'. ועי' בתוי"ט פ"א דדמאי שכ' דמה"ט ל"ג על דמאי להפריש מעשר עני שהיא רק באיסור לאו ובפ"ד דדמאי תמה דהרי רבנן ס"ל דצריך להפריש ובאמת הדבר תליא במחלוקת ביבמות קי"ט אם יש חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת ועיין מ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' מ"א דתליא במחלוקת אם חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואקצר הפעם

סימן עב

ב"ה. פרעמישלא תרנ"א לפ"ק שלום וברכה לכבוד ש"ב ה"ה הרבני המופלג החריף הנגיד המפורסם מ' ש שמאי מרגליות נ"י מזאלאזיטץ

ע"ד האלמנה שהקדישה בצואתה מעות על חבורת הלואת חן ובאופן שאם ירצו לעשות בטוחות על המעות עפ"י נימוסי המדינה יעשו רק על הבית שיש לה בעיר ישן משם ולא על הבית שיש לה בעיר חדש ואחר העדרה נשארו שני יורשים וחלקו העזבון ולקח אחד הבית בעיר ישן ולאשר נרשם על הבית הזה החוב הנ"ל נתן הוא לאחיו סך מסוים ועבור זה קיבל הוא עליו לשלם החוב הנ"ל מעצמו ונתן כתב ע"ז (ומלשון השאלה אין מבורר מי נתן המעות וקיבל עליו לשלם החוב אבל נראה שהכונה שבעל בית בעיר ישן קבל עלי' לשלם ולקח מעות מאחיו) והנה עתה תובעים הקהל בעל הבית מעיר חדש והוא טוען שפטור כי יש לו כתב מאחיו שהוא מחויב לשלם כל החוב עוד טוען כי ההקדש של אמו לא הי' לו מקום לחול כי הכל הוא של אביו ולאמו לא הי' רק סך מועט ולא נשבעה על כתובתה והגם שהבתים כתובים בהטאבעלע מחצה על שמה טוען שאין זה כלום יען שהיא נושאת ונותנת תלך הבית והיורשים היו בעת שכתבה הצואה ושתקו

(א) תשובה מה שכ' כ"מ שביען שהאשה נו"נ חלק הבית ומבואר הדין בחו"מ ובאה"ע שאחר מות בעלה שייך הכל ליורשים אנא לא ידענא דכיון שהבית כ' בהטאבעלע על שמה יש לומר שבעלה נתן לה במתנה מעות שמקנה לה בית דהרי מבואר בסי' ס"ב שאם הי' שטרות כתובים על שמה אעפ"י שהיא נו"נ ואינה נאמנת מ"מ אם מתה טוענים ליורשי' שהיא שלה. ורמ"א כ' דהכי נהוג. א"כ בנ"ד שמתה טוענים להקדש. ואין לומר דדוקא ליורשים טוענים לא להוציא מרשות יורשים דהרי הש"ך ס"ק מ"א שם כ' דכיון שהשטרות כתובים על שמה לולא שהבעל טוען ברי הי' יכולים היורשים להוציא מיד הבעל עיי"ש. א"כ כיון שהיורשים אין טוענים ברי טוענים עבור ההקדש אף נגד היורשים. ולכאורה י"ל דכיון דבחי' לא היתה יכולה למכור הנכסים שאינה נאמנת בחיי' לא היתה יכולה להקדיש דז"א דהרי השתא שמתה טוענים להקדש שהי' שלה כמו שטוענים ליורשים וכשהי' שלה היתה יכולה להקדיש

והנה בגוף הדין שמבואר בסי' ס"ב באשה הנו"נ בתוך הבית והי' שטרות מקנית קרקעות על שמה עלי' להביא ראי' שהי' לה ממון מיוחד ואם לא תביא ראי' הוא בחזקת של בעלה י"ל דז"א בנכתב טאבעלע על שמה דכיון דהלוקח חותם הבקשה להגעריכט לעשות האינטאבולאטיאן כשהבית נכתב על שם האיש והאשה על כרחך חתמו שניהם א"כ הוה חתימת הבעל כהודאה שחצי הבית שלה או כמתנה וא"כ הוה שלה ודוקא כשנכתב השטר בלא ידיעת הבעל אמרינן כיון שנושאת ונותנת כתבה השטר על שמה אבל, כשהבעל כתב על שמה הוה הודאה או מתנה כמ"ש הסמ"ע ס"ק ה' אך הש"ך כתב בס"ק ז' דזה דוקא להיראים אבל הרשב"א חולק ונ"ל עיקר כהרשב"א דאף בכתב הבעל על שם האשה אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי והוה של בעל ובתומים ס"ק ה' כ' דהוה ספקא דדינא ואין להוציא מיד האשה. ולפעד"נ דהטאבפלע על שם האשה גם הרשב"א יודה דלכאורה איך שייך לגלויי זוזי הוא דבעי ובמה סמך עצמו שכתב השטר על שם האשה דילמא לא תרצה להחזיר לו השטר אך שסמך עצמו על זה שעפ"י ד"ת יכופו אותה להחזיר לו השטר או השדה ואם שטר הלואה הוא יכופו ב"ד להלוה שישלם לו ויכופו אותה להחזיר השטר ללוה משא"כ בטאבעללע הנעשה בנימוסיהם והב"ד לא יהיה בידם לכופה ע"כ נתכוין למתנה גמורה. ועוד הרי בנתיבות ס"ק ח' כתב דהיכא דהשטר ביד האשה וצוה למסור לאשה לא לגלויי זוזא הוי דבעי א"כ כשלא ידעינן הוה ס"ס שמא היו לה מעות שלא היה רשות בעלה עליהם וספק שמא לא היה מיד האשה אמנם כל זה היכי דלא ידעינן דלהברחה קעביד כגון שהיו לו נושים וכה"ג ודאי שטר הברחה לא מהני. ועיין בתשובות ח"ס ח"מ סי' קמ"ב בנידון בעל שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות והיא סלקה ירושת הבעל מזה העלה דהבעל יורש אותה משם יראה דהבית שלה רק דהבעל יורש דאינה יכולה לסלקו עי"ש. אך י"ל דשם מיירי דליכא אומדנא דלהברחה קעביד. ובנ"ד בלא"ה כיון ששתקו היורשים שהיו במעמד בעת שעשתה הצוא' שתיקה כהודאה דמיא והוה הודאה שיש לה נכסים כמבואר בסי' פ"א. ואמנם כ"ת מסופק בזה אם שתיקה כהודאה דמיא לפמ"ש הקצה"ח שם ס"ק ז' דזה ששתק אינו כמודה שלא נפרעת רק שיש לה ז' זקוקים ואינו ענין להכתוב' עיי"ש. ומ"ה י"ל דל"ה שתיקה כהודאה ה"ה בנ"ד ל"ה שתיקה כהודאה ואמנם לפמ"ש בנתיבות שם ס"ק ד' דכיון דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי להקדש והוה הודאה כש"כ בנ"ד שצותה לתת להקדש עניים דצריכים לקיים כמבואר בסי' רנ"ב ועיין בנתיבות סי' רנ"ב ע"כ בכה"ג אמרינן שתיקה כהודאה דמיא. והנה ברמ"א סי' צ' באה"ע מבואר באשה שצותה לתת ממלבושיה בחליה לעניים ונתרצה הבעל אינו יכול לחזור וכתב הטו"ז דוקא שנתרצה בפירוש אבל אם שתק ל"ה נדר והקשתי בתשובה מדברי הכ"מ סוף פ' כ"ב ממכירה והובא בבית יוסף סי' רי"ב שכתב דכיון שאומר מורישם כל מה שיוציא אתן זה לעניים והם שמעו ושתקו הוה כאלו נדרו הם בעצמם עיי"ש. וכתבתי לחלק דשם כיון דהמעות היו של המוריש ולא היו יכולים למחות גלוי וידוע לעולם כונתם ול"ה דברי' שבלב ומ"ה הוה כנדרו הם בעצמם משא"כ בדין דאה"ע סי' צ' שהמלבושים של הבעל והיכא דשתק ל"ה גלוי לכל העולם כונתו ע"כ שתיקתו כנדר. ולפ"ז בנ"ד יש לומר דל"ה כנדרו בעצמם במה ששתקו וא"ל כיון שהיה על שם האשה טאבאלירט לא היו יכולים למחות והוה כהך. דכ"מ בפכ"ב מהלכות מכירה מ"מ יש לחלק דאחי' אמרו בפה שישלמו והוה כנדר ומזה הדבר ברור דצריכין לשלם אמנם בדבר שעלה ונסתפק כ"ת אם יוכלו הקהל לתבוע לשלם מבית אשר בעיר חדש הדבר פשוט שצריכין לתבוע לבעה"ב שבעיר ישן כי כן צותה האם שיהי' אינטאבאלירט על הבית הזה וגם כבר נתן בעה"ב אשר בעיר חדש חלקו לאחיו והוא קבל עליו לשלם וביתו נעשה כאפותיקי אך אם לא יוכלו לגבות מבעה"ב בעיר ישן לדעתי יוכלו לתבוע גם אחיו אם לא פטרו אותו הגבאים בפירוש ויש לדון אז עפ"י ד"ת בין האחים: