בית יצחק חושן משפט ק

הי' שלא לשנות איזה דבר או לתבוע וכו' מה שיושב ומשתמש בהכיפ' הוי שינוי עכ"פ. אם נאמר דהכיפה הי' בכלל התנאי. גם מ"ש דהאם חזרה מכל המתנה במה שקיבלה אחר המתנ' שכר דירה שהרי הקניתה מעכשיו ולמה קיבלה שכר דירה ובהצוואה מבואר שתוכל לחזור בחי' א"כ בטל גם המתנ' של האחים וחוזר הכל לירושה זה ליתא דמה שתבעה שכר דירה ונתנו לה הדבר לאות שמאכילת פירות חזרה ואולי גם בתחלה הי' כונתה שהגוף יהי' של הבנים והיא תשמש כל ימי חי' אבל מהגוף לא חזרה. גם מ"ש דכיון דבהכתב מבואר לשון ירושה ולשון מתנה והתנאי נכתב שהקנס הי' על המתנה שוב חוזר הכל לירושה זה ליתא דכיון דניתר האחים נתנה במתנה והם לא עברו על התנאי אם כן, כשחוזר לירושה שאר הבנים ירשו ג"כ בחלק שלו כמבואר סי' רמ"א סעיף י"א עיי"ש ועוד אני רואה בלשון השטר לשון ירושה רק מה שקראה בתחלה התנהגות בעסק ירושת'. וזה אין מספיק רק שתאמר פלוני יירש קרקע פלוני וכאן לא אמרה רק בלשון מתנה וע"ז הי' התנאי. אמנם מ"ש מתחילה ויבואר לעיל בדבר התנאי שריר וקיים באופן דבעל הכיפה זוכה בהכיפה חוץ מחלק ירושה והנה אף אם נאמר דהתנאי קאי ע"ז מ"מ היורשים שלו נוטלי' הכיפה כמבואר בתשו' הרשב"א ולדעת הנתיבות יוכל ללות ע"ז ובע"ח באין ונפרעין. אבל לדעתי כיון דקרוב לומר שהכיפה לא הי' בכלל התנאי ואף אם הוי ספק היא בחזקת מקבל מתנה וזוכה בה כמבואר לעיל

(ח) וע"ד הטענה ג' בלשון השאלה קצרתי. וכפי הנרא' מלשונו הי' העובדא שאחר שכתב הנכרי השטר מכירה בשם האם עוד נשאר חוב אינטאבולירט על שם אביהם סך מסוים על הבית ורק סך שמונה עשרה מאות שכתבו דמי המכירה הובא בנכיון החוב. ומעתה נבא לגוף הדין הנה מה שטוענים היורשים שהאם לא קנתה הבית אין בזה ממש דאחר שהנכרי כ' להאם שטר מכירה בהסכמתם ומקודם מכרו לה הבית תמורת נכסי מלוג קנתה הבית. אך י"ל דהנה מבואר בש"ס דב"ק ק"ב בקונה שדה על שם ריש גלותא אין כופין ר"ג למכור ומקשה מכלל דמקנה קני עיי"ש והבין הטו"ז סי' קפ"ד דהכונה דר"ג קנה. ואמנם הקצה"ח סי' הנ"ל הוכיח דר"ג ודאי לא קנה רק הכונ' דראובן שקנה משמעון בשם ר"ג קנה וכן הבין השטמ"ק שם וע"ז מקשה מכלל דמקנה קני עיי"ש וכן הבין בנתיבות והיוצא משם דכשלא נתן ר"ג מעות ודאי ל"ק ואפי' לטו"ז שם דוקא כשהלוקח זוכה בשבילו ונותן מעות שלו ור"ג אמר אח"כ שדה קני' לי והנה כשהקונה קנה בשם נכרי ל"ש זכי' ושליחות בנכרי. וע"כ לא קנה הנכרי ולא הי' לו מה למכור ומה מהני שטר מכירה של הנכרי כיון דלא הי' שלו. אך יש לחלק בין הך דב"ק בקונה שדה בשם ר"ג דלא זכה ר"ג בהשטר ולא מטי לידו ול"ש לומר עדי' בחתומיו זכ' לו למסקנא דאודיע לסהדי. ובאמת י"ל דמה"ט הוצרך בגמ' לומר דאודיע לסהדי. ועכ"פ כיון דלא בא ליד ריש גלותא במה קנה. משא"כ בנ"ד שהי' בלי ספק הקונה הנכרי אצל המכירה אולי מסרו לו השטר דמה איכפת להו כיון שעשה שטר ועשה טאבאלע. וכשהגיע השטר לידו הבית שלו. ועכ"פ יש לחלק בין הך דר"ג לנ"ד מ"מ י"ל כיון דכל קנינו של נכרי בכסף והישראל נתן הכסף. ובשטר בלא דמים ל"ק הנכרי ועוד כיון שנתן מעות איסתלק לי' המוכר ואין קונין מנכרי בשטר רק קודם נתינת מעות כמבואר סי' קצ"ד ואינו קונה רק בחזקה והישראל עשה חזקה ולא הנכרי. אך במקום שיש משפט המלך עושין כפי משפט המלך כמבואר שם. ולדינא אין נ"מ דכיון דהאשה קנתה מהבנים. ואח"כ נכתב לה שטר מהנכרי ממנ"פ הבית שלה. או ע"י מכירת הבנים או ע"י הנכרי. ואף דהבנים לא עשו שטר מכירה על שמם ובמקום שנוהגין לכתוב שטר אין קנין בלא שטר מ"מ כיון דהבית שנכתב בנימוסיהם על שם הנכרי והנכרי נתן שטר שפיר סמכה דעתה וקנתה בכסף מהבנים וגם במה שעשתה חזקה אח"כ בהבית

(ט) אמנם בדבר החוב שהי' על הבית ונשאר גם אח"כ והיינו שהבית הנכתב על שם אמם חייב לאביהם סך מסוים ויכולים היורשים לטעון שגם על הכיפה הניתן במתנה עמוס חוב שנפלה לירושת שלשתם. והנה כת"ה כ' שגם החוב קנתה האשה אף דלא הי' כתיבה ומסירה משום דשאני משטרות שיש ב' שעבודים משא"כ בחוב כזה שלא הי' על הגוף של הנכרי רק על הבית ואין כאן שעבוד הגוף וקנה בלא כתיבה ומסירה וזה ליתא דשעבוד הגוף אינו יכול למכור ומכח שעבוד נכסים בעי כתיבה ומסירה וגם חוב כזה בעי כו"מ. ע"כ לא קנתה החוב והיורשים יכולין לטעון שהכיפה עמוס בחוב. אך מה שיש לדון בזה דהנה לדעתי טאבאלע על דרך עובדא דידן שאינו חוב על גוף הלוה אך על הבית הוי כאפותיקי וכיון דנתנה האם מתנה לבנה הכיפה מקודם והבית הוא שוה אחר המתנה ג"כ כפי החוב יכול מקבל מתנה לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ואף אם נאמר דטאבאלע כזו הוי כאפותיקי מפורש ומבואר סי' קי"ז סעיף א' ברמ"א דבאפותיקי מפורש גובה אפי' אם יש נכסים בני חורין מ"מ זה דוקא כשהנכסים בני חורין אינם כאפותיקי מפורש אבל אם באפותיקי מפורש גופא יש נכסים בני חורין ומקצת משועבדים ודאי גובה מבני חורין. א"כ הכא דכל הבית כאפותיקי מפורש ונשאר מקצת הבית בני חורין מצי המקבל מתנה הראשון לומר הנחתי לך מקום לגבות ואין יכולים היורשים לתבוע אך אם כי זה נרא' לדינא מ"מ רחוק הדבר לומר בזה"ז באם אחד חייב על בית מעות ונתן טאבאלע על כל הבית ואח"כ מכר חלק אחד מהבית ובאו לדון שיוכל הלוקח לומר הנחתי לך מקום לגבות המנו דהמלוה לוה על כל הבית וכל חלק משועבד לבע"ח מיהו מ"מ לדעתי הדין כן דאם לא ניכה המוכר ללוקח דמים עבור החוב שהוא אינטאבולירט החיוב על המוכר לשלם החוב מחלק שלו וכשיש מה לגבות יכול הלוקח לומר הנחתי לך מקום כנ"ל

(י) וכל זה לא הוצרך אלא להעדפה דבנ"ד אף שלא הי' אלא הערמה דבאמת קנה הישראל הבית והגוי לא לוה על הבית אך הכל הי' בערמה א"כ אין כאן חוב כלל ואין להיורשים לתבוע מהכיפה כיון שאין כאן חוב כלל. ושמעתי שגם בדיני הערכאות אם מברר הלוקח הישראל שלא עשה כן לכתוב על שם הנכרי רק בערמה וכן שלא עשה החוב רק בערמה אין בהחוב ממש והבית שייך להישראל הקונה האמיתי על כן כש"כ בדיננו כשיודעין האמת אין לדון על החוב וכשקנתה אם הבנים הבית מהבנים בכסף ובחזקה המתנה מהבן קיימת ויש לו חלק בהבית כמבואר לעיל בסתירת טענה ב'

ודע דבתשו' הרשב"א כ' בתחלה דתולין בשכחה. אך שכ' דאין האומדנא חזק' כל כך ושוב כ' דאם הי' מבואר שמה שנתנה מתחלה לראובן חזרה ונתנה לשמעון ונכתב תנאי הי' פוסק ששייך לראובן והתנאי קיים שלא יתבע בחי' והסמ"ע העתיק סוף דברי'. אמנם כשאין יודעין אם הי' שכחה אין מבואר בסמ"ע וכפי הנראה אם הי' תולין בשכחה הי' כל הצוואה השני' בטל' לא התנאי בלבד רק דהיינו אומרים המתנה ראשונה קיימת וכל הצואה השני' בטל' וחוזר הכל לירושה דאורייתא חוץ מתנה ראשונה כגון שהי' לו ד' שדות ונתן לראובן שדה אחת ושכח וצוה לתת לראובן ב' שדות ולשמעון צוה לתת שדה שנתן כבר לראובן ועוד שדה אחת ואמר שאם יערער ראובן יפסיד חלקו ולא הזכיר בשטר ששדה שנתן לשמעון כבר נתן לראובן אם נתלה בשכחה לא נימא דהתנאי לבד בטל ויטול ראובן ג' שדות ושמעון לא יקח רק שדה דלקתה מדת הדין דשמא אם הי' זכור נהי דלא הי' חוזר מהמתנה אבל לא הי' נותן עוד ב' שדות ע"כ אנו אומרין שחוזר לירוש' דאורייתא ונוטל ראובן השדה שקיבל כבר ושדה וחצי מהמתנה שני' ושמעון שדה וחצי וכן הדין שבאותו שדה שטעה אומרים דלא נחשב ובהשאר אינו עושה חלוקה כמו שחלק' היא לכל הנכסים רק כיון דלהרשב"א לא ברור האומדנא ע"כ התנאי קיים אף בספק אם שכח ולכן הסמ"ע לא העתיק רק סוף דבריו וז"פ. ע"כ בנ"ד אף אם נתלה בשכחה המתנ' הראשונ' קיימת. וחוזר הנשאר לירוש' דאורייתא אך כבר כתבתי דיכול לקיים שני הכתבים ולכן המתנ' קיימת ואמרינן ע"ז לא הי' התנאי כנ"ל וזכה הבן במתנ'. ותו לא מידי וד' יצילנו משגיאות. נשמט מלעיל הנה בלשון השאל' אינו מבואר רק שנתנה סתם במתנ' הכיפה לבנה הגדול ובזה כתבתי לעיל וכן כ' כ"ת שהכיפה לא הי' בכלל העזבון אמנם אם הי' העובדא כמ"ש גיסו המופלג הנגיד מ' שמואל בלומענפעלד שנתנה שטר מתנ' על הכיפה לשלם שבעים ר"כ לכל שנה. ובזה קצת יש לומר דהכיפה בכלל העזבון כיון שיש להאם זכות לקבל שבעים ר"כ בכל שנה ושוב הי' בכלל התנאי. מ"מ י"ל גוף הכיפה לא הוי בכלל העזבון אך זכותה לקבל סך מסוים בכלל העזבון וע"ז אין לו לטעון דזה הוי כמו זכות שיש להאם על בית אחר והזכות בכלל העזבון ולא הבית ואף אם הוי ספק כבר כתבתי בספק אם הי' זאת בכלל התנאי מוקמינן בחזקת המקבל ע"כ בזה ג"כ לא ישתנה הדין אך על הסך שבעים ר"כ אין לו לטעון. והנני ידידו

סימן עא

ב"ה. לבוב ששון לפ"ק: לש"ב הרב הגדול החריף ובקי הגביר האלוף היחסן המפורסם כש"ת מו"ה שמעלקא רוקח נ"י

בדבר השאלה באשה שהניחה עזבון הון רב ועשתה צוואה ובה נאמר שמהונה ינתנו כ"ג אלפים צו וואהלטהעטינען צוועקען אשר תאמר ותתאר במכתב מיוחד אולם אם לא תאמר בחי' נותנת רשות לנכדה לצוות ולפקוד על הסך להשתמש לדבר טוב כרצונו באופן שסך ה' אלפים יכול לחלק תיכף וסך ח"י אלפים ישאר לקרן קיימת לעשות איזה שטיפטוג ואח"כ במותה נתנו יורשי' סך ה' אלפים להקהל בעד אחוזת קבר וזה שייך לבית החולים אם רשאים יורשי' לנכות הסך ה' אלפים מהסך כ"ג אלפים

תשובה מבואר בש"ך יו"ד סי' של"א ס"ק קס"ו בשם הטור דממעות מעשר אין נותנין צדקה שפסקו עלי' בני העיר והיא מהתוספתא. וכן מבואר בט"ז שם ס"ק ל"ב ובטו"ז יו"ד ר"ס רמ"ט דאסור לפרוע מסים ממעות צדקה על כן ממעות שנדרה לצדקה אסור לפרוע שכר הקרקע לא מבעי אם נאמר דשכר הקרקע חייבין היורשים לשלם משום כבוד המת שלא יהי' נקבר בקבר שאינו שלו דבאמת אין קנין למת והמעות שנותנים היורשים הם קונין הקרקע והנפטר קבור בקרקע שלהם שזה ג"כ כבוד המת ג"כ החוב לשלם על היורשים ואין לפרוע חובתם מהנדר והצדק' אלא אפי' אם נאמר דהקרקע קנוי' למת ואף דאין קנין למת כמ"ש הרא"ש פרק אלו מגלחין אות ע"ט מ"מ הקרקע קנין עולמית להקהל ולב ב"ד מתנה שיש חלק לכל איש הנקבר בעודו בחיים באופן שהיורשים ישלמו הממון ועיין בספרי חיו"ד ח"ב סי' ע"ט