בית יעקב על כתובות צח

עכצ"ל דלא שייך כלל סילוק קודם אירוסין וה"ה דהתוס' הוי מצי למימר דנ"מ אפילו לר"י לענין שאינו יכול לחזור בו אפילו קודם שבא לעולם דבמקנה דשלב"ל לכ"ע יכול לחזור בו קודם שבא לעולם וכ"כ בספר הפלאה

בא"ד התם אינו חידוש כו' דאטו י"ל ליטול בע"כ כו'. פי' דרבא קמ"ל דא"י לכוף לחייב האשה שתתן לו מעשה ידי' שי"ל כלום חייבו חכמים רק לטובתי שיתן לי מזונות אין רצוני בהאי טובה במזונות ואין אתם יכולין לכוף אותי במזונות לקבל כדי שאתן מ"י אבל לענין שיהיה מועיל הסילוק. שלא יהיה יכול לחזור בו לא שמענו מרבא אף דלפי האמת כשאמרה א"נ וא"ע על זמן קבוע א"י לחזור בו כמש"ל בדף מ"ז ע"ש מ"מ מדרבא לא נשמע זה ולא מייתי הא דרבא רק כיון שי"ל א"א בתקנת חכמים וה"ט דר"כ כיון דמתנה בלשון זה כיון דלשון סילוק הוא כיון דהטעם הוא משום דס"ל לא ניחא לי ואינו ענין מתנה כלל וכיון דיכולה לבטל תק"ח באמירת לא ניחא לי ממילא נעקר התקנה לגמרי וא"י לחזור בו וזה נשמע מדר"כ דאמר מתנה עליה משמע דחשיב כתנאי דא"י לחזור כמו שא"י לחזור מקנין

ע"ב בגמרא ואימא מפרי אמר אביי בוצינא כו'. קשה לי כיון דיד בעהש"ט על התחתונה ויש להבעל בנכסי האשה הרבה זכותים כמ"ש הש"מ וא"כ מה"ת ישומו לה הב"ד איזה גרוע ה"ל להיות הברירה ביד הבעל מאיזה דבר שירצה לסלק עצמו יבחר לעצמו כמו במוכר חצי שדה כמו שור שבשורי או בית שבביתי מכור לך דמראהו מת מראהו נפל ואף שיש מובחר מ"מ מראהו הוא מה שירצה והברירה בידו לומר השמן מכרתי לך כשהשמן מת א"כ ה"נ יהיה הרשות ביד הבעל לומר מזה סלקתי נפשי ודוחק לומר דמתניתין קאמר דאם הבעל אינו כאן בוחרין זכות המכירה שזה הוא גרוע דמשמע ממתניתין דאפי' אם הבעל טוען שמפרי סילק נפשי' א"נ ובשטר שובר נגד שט"ח נראה דאם אמר חוב לך בידי מחול לך שמבואר בח"מ סי' ס"ה שהקטן מחול דאם היה הגדול אפותיקי מפורש ואחר שאמר שטר אחד מחול לך נשתדף אפותיקי של הגדול די"ל הגדול מחלתי דדמי לאומר בית מביתי ושור משורי מכור לך שמראהו נפל ומת אף שהגדול נפל ומת

בגמרא אלא בדשיירא. הרא"ש הקשה מכאן על הרמב"ם שפסק שמוכרין הפירו' בע"כ וקונין שדה ואוכל פרי פירות ע"ש ברא"ש ובסיום דבריו כתב כיון דירושלמי פליג אש"ס דילן בפ' חזקת דמסיק שם דבנתן לה מתנה דאין הבעל אוכל פירות הלכך לפום גמרא דידן לא אמרינן מוכר פירו' ולוקח שדה אא"כ שיירה עכ"ל. ולכאורה תמוה דהא אדרבה קיי"ל באה"ע סי' פ"ה דבנותן מתנה לאשתו ילקח מהפירות שדה והבעל אוכל פירות א"כ ה"נ ראוי להיות כך. ואפשר שכוונת הרא"ש כיון דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן הרי הפירות דומין כאילו נתן לה מטלטלין שהדין הוא שלוקח בעד המטלטלין קרקע והפירות הן שלה ליקח מהן קרקע והבעל יאכל הפירות א"כ ה"נ הי' ראוי להיות שיקנה מהפירות קרקע והפירות מאותו קרקע יהיו של האשה ליקח מהן קרקע שהבעל יאכל הפירות ולא שיקח מהפירות של קרקע הראשון קרקע שיאכל תיכף מקרקע זו פירות דהא כיון שאמר מפירותיהן הפירות הן כמתנה שאין הבעל אוכל פירות. ומזה הוכיח הרא"ש דע"כ הש"ס דילן פליג ומחלק בין נותן מתנה למסלק עצמו מפירות. וליישב דברי הרמב"ם נראה דלא תיקשי עליו מש"ס דילן ואפשר לתרץ דודאי אם היתה יכולה למכור וליתן לכתחלה לאחרים ה"נ היתה יכולה גם כן לאכול בעצמה לכתחילה ולפ"ז דברי הרמב"ם א"ש דהש"ס סמיך על הסיפא דמתניתין שכתב לה דו"ד א"ל בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך דאתי כר"י כמ"ש התוס' ע"ש דאין לו לא פירי פירות ולא ירושה וא"כ ודאי דרשאי למכור לכתחילה אף להרמב"ם דהא המהרש"א כתב הטעם בהא דאינו מוכרת לכתחילה לאביי הוא משום דמספקא לן. אי מפירות או מירושה וא"כ כשפירש פירות וירושה ע"כ בנכסייך קאי על מכירה וממילא דמותרת למכור לכתחילה כיון דליכא ספק כדמוכח מדברי המהרש"א וכיון דיכולה למכור לכתחילה ה"ה דיכולה לאכלן לכתחילה ושפיר מקשה הש"ס כיון דאכלינהו לפרי פ"פ מהיכא משא"כ הרמב"ם דמיירי בכתב לה פירות בסתם דעדיין יש לספק בלשון בנכסייך שאמר שהוא על ירושה וממילא דאסורה למכור לכתחילה וה"ה דאסורה לאכול לכתחילה ושפיר פסק דלוקחין קרקע לכתחילה. ואין להקשות כיון דסילק עצמו מפירות א"כ ממ"נ מותרת למכור לכתחילה דאי בנכסייך קאי על ירושה הרי אין לו לא פירות ולא ירושה ומה"ת לא יהי' יכולה למכור לכתחילה דז"א דמ"מ י"ל דאסורה למכור לכתחלה משום פרי פירותיהן ע"ש

בתוס' ד"ה וקסבר ירושת הבעל דרבנן וי"ל דבפירות דלא שכיחי כו'. עב"ש סי' ס"ט דלמ"ד דהוא דאורייתא א"י להתנות על שאר וכסות. וקשה דא"כ מ"ט יכולה לומר א"נ וא"ע ולתי' א' בתוס' דף מ"ז יכולה לעקור כל התקנה מטעם דלא ניחא לי הא מזונות שכיח אלמא דאפילו בשכיח יכולה לעקור כיון שהוא לטובתו א"כ ה"נ בפירות ל"ל הטעם דלא שכיח כיון שאינו עיקר פרקונה ואינו עיקר רק טובתו מה"ת לא יכול לומר לא ניחא לי וכן ירושת הבעל כשאינו עיקר קבורה רק ירושה מה"ת לא יהי' יכול לומר לא ניחא לי וכן בכ"מ מצינו שיכולין לומר לא ניחא לי בדבר שנתקן לטובתה. לכן נראה לפעד"נ דדוקא כשאומר כן קודם נשואין דהוי בשעת נשואין כאילו כנסה ע"מ כן כמ"ש הר"ן הוי כמתנה בשעת נשואין וחשיב כמתנה עמש"ב אבל אחר נשואין לא חשיבא כמתנה עמש"ב דהא כתובה ג"כ יכולה למחול אחר נשואין כמ"ש הב"ש בסי' ס"ו ס"ק ט' ע"ש. ובפירות וירושה טעמא אחרינא איכא שא"י למחול אחר נשואין דבפירות הוי ידו כידה אף בנכסים שעדיין לא באו לידה כמ"ש הר"ן ובירושה כיון שהוא אחר נשואין ובכל שעה ראוי לירש הוי כבן שמסלק עצמו מירושת אביו דבעי קנין ולא מהני דהוי כדבר שלא בא לעולם. וכן הדין במזונות כשאומרת א"נ וא"ע בעודה ארוסה הוי כתנאי בשעת נשואין ולא מהני לר"מ ואחר נשואין יכולה לומר אפי' לר"מ ועמ"ש בסי' ס"ט בחידושי לאה"ע

דף פ"ד ע"א בתוס' ד"ה ורב סבר ונראה לפרש בדברים היינו בעלמא כו'. ונראה דיש ג"כ נ"מ בפשיטות דנהי דירושת הבעל דאורייתא מ"מ מדאורייתא אם מכרה ונתנה קיים אפילו בנכסי צ"ב רק מדרבנן הבעל מוציא מיד הלקוחות בנכסי צ"ב אפי' קודם תקנת אושא ובנ"מ אחר תקנת אושא וכיון דרבנן עשו חיזוק לא מהני התנאי אפילו לענין מכירה בנכסי צ"ב דשכיחי והבעל מוציא מיד הלקוחות. ובמשנה דקתני דמהני תנאי ואם מכרה ונתנה קיים היינו בנכסי מלוג דלא שכיח ולא מיירי בצ"ב כמבואר בהג"א

במשנה המותר ר"ט אומר ינתנו לכושל. עיין מהרש"א שכתב דלא מהני תפיסה כשהוא ביד אחר ובספר הפלאה הקשה על המהרש"א שכתב דכשהוא ביד אחר לא מהני תפיסה ולקמן אמרינן גבי ארבא ביימר בר חשו דתפסו השליח ור"פ ברי' דר"י תפסו מהשליח אלמא דמהני תפיסה אף כשהוא ביד שליש.